"אתה יכול לעוף על עצמך בלי שאחרים יראו את זה"
אם הפרצוף היפה של ליטל רוזנצוויג נראה לכם מוכר, זה אולי בגלל שהיא הופיעה כבר בכל סדרה אפשרית, הנחתה בערוצי הילדים, חרשה תוכניות בידור, ועכשיו היא משחקת בסרט ישראלי חדש. בין לבין היא ילדה פעמיים ועשתה שני תארים אקדמיים, אבל שמרה על פרופיל נמוך. למה? צניעות מושבניקית לתפארת
ליטל רוזנצוויג יושבת מולי ומסיעה עגלה דמיונית של תינוקת קדימה ואחורה, קדימה ואחורה. אחרי כמה תנועות היא מפסיקה, ידה נשארת תלויה באוויר וצחוק מתגלגל בוקע מפיה. שום עגלה לא נמצאת במעבר הצר של בית הקפה, רק מלצריות שממהרות עם הפוך דל שומן, רותח ובלי קצף. "אני לא רגילה להיות בלי ילדים וחיתולים", אומרת ליטל, אמא לרותם (כמעט שנתיים) ומיתר (4 חודשים), "מוזר לצאת מהבית רק עם ארנק, אני כל הזמן מסתכלת לראות איפה הילדה".
אם אתם מקמטים את הגבות ומנסים להיזכר מאיפה היא מוכרת לכם, התשובה היא – מכל מקום. כשהייתה חיילת נבחרה לחביבת הקהל בטקס מלכות היופי שבו זכתה גל גדות, אך לא מינפה את הזכייה ליותר מדי יחסי ציבור. בשבע השנים האחרונות לא התראיינה, שמרה על פרופיל תקשורתי נמוך, אך כבשה את המסך עם תפקידים ראשיים בסדרות נוער ("הנפילים", "אלישע"), הייתה מנחה בערוץ ניקלודיאון, שיחקה בסדרות "נשות הטייסים", "חשופים", "החברים של נאור" ו"השועלים", הופיעה בערוץ לוגי ("שחק אותה סשו"), פרסומות, סרטים, כל הצחוקיאדה עם דודו ארז ושחר חסון ("מהדורה מוגבלת"), הסרט "רווקה פלוס" של דובר קוסאשווילי וכעת גם בסרט החדש "מה כבר יכול לקרות", לצד דובדבני וקובץ', עפר שכטר, גורי אלפי, רמי הויברגר ודניאלה וירצר.
בזמן הזה התחתנה, נכנסה להיריון פעמיים, הוציאה תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בלימודי משפחה עם הסמכה לעסוק בייעוץ, והיא בכלל מושבניקית בת 31 שלא יודעת מה תהיה כשתגדל. "אין לי אינסטגרם, בקושי פייסבוק, אני לא טובה בדברים האלה. מקומי במושב עם סוסים ואווזים, ואני מסורה לאימהות", היא אומרת בעיניים נוצצות.
או סלב מפורסמת או אמא מושבניקית, תחליטי.
"אין לי את המרפקים האלה, אני לא יודעת לעשות מינגלינג, לא אוהבת ללכת להשקות, אני שוק ולא שיק, לא יודעת להתלבש. חוץ מריאליטי עשיתי הכל. אם הייתי טובה בזה יכולתי להיות סופר־סלב, אבל אני לא יודעת לשחק את המשחק, שמה לעצמי מקל בגלגלים. עשיתי מאות אודישנים עד שקיבלתי את התפקיד הראשון וגם היום אני הולכת להמון אודישנים. זה מקצוע מאוד קשה, אנשים נלחמים על כל תפקיד, אבל בלי עין הרע, אין לי תלונות".
את שחקנית עסוקה, מה היה לך כל כך דחוף ללמוד עוד מקצוע?
"לפני שש שנים ניהלתי מערכת יחסים עם שחקן מבוגר ממני, הוא היה בן 40 ואני הייתי בת 25, ומהר מאוד הבנתי שאני לא רוצה להגיע לגילו ולמצבו. היה לי ברור שבגיל 40 יהיו לי משפחה וילדים, ולא ראיתי את עצמי נגררת מאודישן לאודישן וחיה בחרדה אם יש או אין לי כסף. אורח החיים הזה נראה לי מאוד מתיש ורציתי קצת ביטחון ליום סגריר".
אבל את ממשיכה לרוץ לאודישנים.
"נכון, כי התאהבתי במקצוע והימים שטופי שמש. להיות עצמאית זה קשה, אני יורה לכל הכיוונים, אולי מהפחד שיום אחד אקום ואחוש חוסר הגשמה עצמית".
אולי אם היית בוחרת בקפידה את הנשק שלך, היית פוגעת במטרה.
"אני צריכה לדעת מה המטרה כדי לפגוע בה, לא? בתואר הראשון הבנתי שרק כשאתה מתחיל ללמוד אתה מבין כמה אתה לא יודע וזה נתן לי צניעות לחיים, 'וואלה, יש לי מה ללמוד'. אז מיד המשכתי לתואר שני מתוך חשק לדעת עוד ועוד. אני נמצאת בצומת, הרגע סיימתי את התואר השני שלי. מה אני עושה עם החיים שלי? משחק, הנחיות, קבוצות הורים? לכתוב את הספר שאני כל כך רוצה? אני משחקת אבל אני לא כוכבת; אני מתפרנסת אבל אני לא עוז זהבי ולא יעל בר־זוהר, אני עושה תארים אבל לא מייעצת, כותבת ספרי ילדים ושירים ולא עושה איתם כלום. יש לי שני ילדים, דיגמנתי, שיחקתי, מה הלאה?"
את רק בת 31! תמשיכי ככה ותגיעי לירח!
"זה נשמע מפוצץ, אבל הכל נעשה תוך כדי. עבודות משחק זה פר פרויקטים, הלימודים פעמיים בשבוע, הילדים קרו בדרך. זה עבר בקלילות רבה עם הרבה אמביציה וכיף גדול. יש לי הרבה זמן לנשום".
התקתוקיאדה
לרוזנצוויג אין מושג שהיא סוסת מרוץ, כי ככה זה עם אנשים שיש להם מנוע טורבו, הם כל הזמן בעשייה ובטוחים שהם עומדים במקום. הצניעות שבה היא מוליכה את עצמה נראית לא שייכת לעידן הנוכחי, שבו אם אתה לא עושה רוח אתה עף ברוח, אבל ככה היא חונכה והיא תמיד תעדיף לרדוף אחרי פרפרים בניר־צבי. "אני לא אוהבת אנשים זחוחים", היא מודיעה. "אתה יכול לעוף על עצמך בלי שאחרים יראו את זה. אין קשר בין להיות שלם עם ביטחון עצמי גבוה לצניעות שאתה לא מלך העולם. אני מאוד אוהבת את עצמי ושלמה עם עצמי, אבל אנשים לא אוהבים לשמוע את זה, אני ישר נשמעת שחצנית ומתלהבת מעצמי".
הלוואי שהרבה נשים היו מתלהבות מעצמן במקום למצוא מה לא בסדר.
"זו עבודה של שנים וחינוך מהבית. ההורים שלי גידלו אותי שלא משנה מה אעשה, אני תמיד מספיק טובה, אם לא הכי טובה. קיבלתי אהבה ללא תנאים וככל שילדים יידעו שאוהבים אותם, כך הם יגדלו עם ביטחון עצמי. אמא שלי תמיד הייתה אומרת שהיא תאהב אותנו גם אם נהיה עבריינים הומלסים שנכשלים בחיים, אבל אם נעשן סיגריה לא ניכנס הביתה. אבא היה מוזיקאי שעשה הסבה ליועץ פיננסי, הוא עובד מאוד קשה, סופר־רגיש, ואני מאחלת לעצמי זוגיות כמו שיש להורים שלי".
את אסף מנור, בעלה, סטודנט לפיזיותרפיה ובעלים של חברת סטארט־אפ, הכירה בתיכון, אבל עברו שנים עד שהם הבחינו זה בזה. "למדנו בתיכון חדש בתל־אביב, הייתי נוסעת מהמושב כי רציתי ללמוד בתל־אביב, לצאת קצת מרמלה־לוד, ראשון־לציון והסביבה", היא מספרת. "עשיתי חמש יחידות בגרות בתיאטרון ואסף למד שנתיים מעליי. לפני כמה שנים עשו מסיבה בסוכנות הדוגמנות שלי והוא הגיע עם חבר. איך שהעיניים שלנו נפגשו הרגשתי אגרוף בבטן ואמרתי 'זה יהיה בעלי'".
נשמע כמו סצנה מסרט.
"הכי קלישאתי והכי מדויק. במשך שנים של בליינד־דייטים ומערכות יחסים שאלתי את עצמי, איך אני אדע כשהאחד יגיע, וברגע שראיתי את אסף ידעתי. הוא התאום הנפשי שלי, יש לנו זוגיות מהממת ואני מאוהבת בו ברמות, יש לנו חיבור קוסמי. בפגישה הראשונה אמרתי לו: 'תסתכל לי בעיניים, אתה הולך להיות בעלי'. הייתה לי טבעת אירוסין של ההורים על האצבע, הוא הוריד אותה ושאל, 'התינשאי לי?' אמרתי כן והוא החזיר את הטבעת לאצבע, ואז חיזרתי אחריו חמישה חודשים".
רגע, מה?
"הוא היה אחרי פרידה קשה, בדיוק יצא ממערכת יחסים של עשר שנים, ואני הייתי חכמה, ידעתי שאני צריכה להיות בתמונה אבל לא יותר מדי. זה דרש ממני תעצומות נפש גבוהות, כי מאוד רציתי אותו ופחדתי להרוס את זה, וכל הזמן שבכיתי אמרתי לעצמי שהוא שווה את זה".
הבכי השתלם. תוך שלושה חודשים עברו לגור ביחד, מהר מאוד התחתנו והיא נכנסה להיריון. "אני בתקתוקיאדה", היא צוחקת. "אנחנו נשואים שלוש שנים, יש לנו שני ילדים ואנחנו רוצים עוד שלושה־ארבעה לפחות. ילדים זה החיים".
ילדים זה שמחה, אבל להיות בהיריון זה סיפור אחר. את ההריונות שלה עברה בקושי, עם הרבה בחילות, הקאות, שמירת היריון ובאופן כללי לא כיף. "בהיריון הראשון עברתי חוויה מטלטלת ומאוד לא נעימה", היא אומרת. "נשארו לי עוד חודש וחצי לחשוב על שמות ולבחור עגלה, וזכיתי בהפתעה: לידה מוקדמת. במקום לקבל תינוק בידיים, את מקבלת תינוק בפלסטיק עם כבלים שקשורים לו לרגליים, רזה, שוקל כלום, חסר אונים. במשך שבועיים וחצי נגעתי בו דרך שני חורים באינקובטור של הפגייה, שרתי ודיברתי אליו כל הזמן. זו הייתה חוויה מזעזעת, קשה וכואבת. לראות את הילד שלך זעיר וחלש זה לא קל, אבל לא הפסקתי לגעת בו ולדבר אליו, ושמתי לב שהפגים שקיבלו תשומת לב מלאה מההורים שלהם התפתחו ממש יפה".
ליטל חזרה הביתה עם תינוק שנולד טרם זמנו, "רגיש וחשוף", ובמשך חצי שנה לא יצאה איתו מהבית. "כל היום היינו שוטפים ידיים עם ג'ל חיטוי, הבאנו חליפות צהובות עם מסיכות כמו ב'שובר שורות', הבית שלנו היה סטריליזטור אחד גדול", היא נזכרת. "מי שנכנס הביתה התחרט על הרגע. שיגענו את כולם, שחלילה התינוק לא יחטוף זיהום".
לצחוק ולהקיא
הצילומים לסרט "מה כבר יכול לקרות" התחילו בחודש השני של ההיריון השני, וכל מה שהיה יכול לקרות - קרה. אופיר לובל, הבמאי, שליהק את רוזנצוויג לקומדיה "אלישע" עם יובל סמו בערוץ הילדים, לקח אותה לצילומי הסרט, שמספר על זוג כלומניקים שזכו בפרס וצריכים לחכות ליום המחרת כדי לקחת את כל הקופה. בלי לקרוא תסריט היא השיבה בחיוב ושאלה מתי מתחילים, היא רק לא הביאה בחשבון שבכל פעם שתרצה לצחוק תרצה גם להקיא. "כשליהקו אותי לא ידעתי שאני בהיריון", היא אומרת. "הצילומים היו בחודש שני, שזה חודש מזעזע, ודווקא בזמן שאת מרגישה הכי לא טוב את לא מספרת לאף אחד, נגד עין הרע. כל הפסקה הייתי עם הראש באסלה של השירותים הכימיים ביער, מספרת לכולם שאני בולמית".
ברור, עדיף להגיד שאת בולימית מאשר בהיריון.
"ברור. היחיד שידע היה אופיר. לקחתי אותו הצידה וגיליתי לו, כי אסור לשחקן לעצור את הטייק גם אם התבלבלת או נפל עליך פסנתר. אני מקנאה בנשים שההיריון עובר עליהן בקלות, כי אני מרגישה מאוד לא טוב. בשלושת החודשים הראשונים אני חצי בן אדם ואז בשלושת האחרונים אני בשמירת היריון, עם דימומים, עירויים לווריד ואיסור מוחלט על סקס כל ההיריון השני".
זה הפך אותך לאמא חרדתית?
"חששתי שאני לא אהיה אמא משהו, אבל גיליתי שאני בלבוסטע חבל על הזמן, אישה למופת, לא חרדתית בכלל. כל החיים הייתי טום־בוי, הכי לא מחוברת לנשיות עם החוסר ציצי שלי, ופתאום הוא גדל, אני לא מכירה דברים כאלה".
אז בסך הכל עוד היריון לא נשמע כזה נורא, אם הציצי גדל.
"השאלה אם הוא גם יישאר גדול. אם לא, אני אמשיך להיכנס להיריון - מה זה חוסר סקס, דימומים ושמירת היריון, קטן עלינו. לנשים יש כנראה מנגנוני הכחשה מופלאים, כי אם היינו זוכרות את תחושות הכאב לא היינו נכנסות להיריון עוד פעם".
אולי זו דרכו של הגוף לסמן לך לקחת פסק זמן.
"אני לא יודעת לנוח והגוף שלי לא יודע לנוח: יש לי חד־גבה בטירוף, ברמה שאם אני לא עושה גבות מספיק זמן זה יוצא פיני בלילי. אני אוהבת את האנרגיה הזו, מפחדת להזדקן ולאבד את זה. אולי זו הסיבה שגם כשאני נחה אני לא באמת נחה". ¥
השיר ששרה ליטל בתחרות מלכת היופי: "מילים לאהבה" של ליאור נרקיס
לפנייה לכתב/ת 
