להפוך את סיפורי חנוכה ללהיט

את הפואנטה של המחזמר "המכבים" אפשר לקלוט מהרגע שאורות הבמה נדלקים. בעצם אפשר כבר מהפוסטר. מצד אחד מחזמר כמיטב המסורת החנוכאית: כוכבי ילדים, הפקה נוצצת, הצגות מסביב לשעון והררי מרצ'נדייז מעופרת יצוקה, אבל מצד שני קריצה שיוצאת משבלונת הפסטיגלים — המחזמר עוסק אשכרה בסיפור חנוכה. כן, כן. זה שלשמו התכנסנו לחופשה של שבוע וחצי ממערכת החינוך. והאמת? זה ממש מתבקש. אי שם במעבר מפסטיגל אלמותי אחד למתקפת פסטיבלים סוחטת ממון נראה שמישהו שכח שסיפור חנוכה הוא אחלה דרמה: מעטים מול רבים, טובים מול רעים, מלחמת תרבות. מה צריך יותר.

את "המכבים" ראינו אני ובתי בת הארבע רז בהיכל התרבות באור־עקיבא, הופעה שנייה באותו יום מול אולם מלא. בלי פירוטכניקות ובלי יותר מדי רעש, ההצגה (בחסות "חצי חינם") מצליחה בלי קושי להחזיק את הצופים הקטנים, וגם את ההורים שלא נאלצים להתכווץ במושבם במבוכה — הטקסטים ראויים, התלבושות לא מוגזמות, ובסך הכל נראה שמכבדים פה את הקהל, שמכבד ומפרגן בחזרה.

בהפקה החליטו להציב בחזית שתי דמויות נשיות: יהודית (רינת גבאי) ונמסיס, בתו של אנטיוכוס (דנה פרידר), מה שאפילו מכניס לעניין קצת שיק פמיניסטי מבורך. הקסם שגבאי מטילה על ילדים הוא עילה למחקר מדעי ולא לביקורת הצגה (פנויה לבייביסיטרים?), ופרידר לגמרי משווה ומעלה. הנאמבר של נמסיס שמחליטה לצאת למלחמה נגד היהודים הוא ללא ספק תצוגת השירה והריקוד המרשימה במחזה. גם לי בירן ואסף הרץ, שמעון ויהודה המכבים, מצליחים לגרום לטקסטים על אמונה, מלחמה וכוח להיות אמינים ולא ציניים או לחילופין דידקטיים מדי. על ההנחה ההיסטורית שהמחזה עושה לאנטיוכוס שמוצג כאן כליצן קל דעת ולא כרשע מרושע (צביקה הדר בתפקיד שהוא לא יותר מאתנחתה קומית) נתחשבן בהזדמנות אחרת.

ורק הערה אחת: יופי שכבר התחלתם לעבוד על מחזה לפורים על מגילת אסתר, אבל לדחוף לו אינספור פרסומות לפני ואחרי ההצגה ובמהלך ההפסקה זה ממש ניג'וס מיותר לאוזניים ולכיס.

דבר הילדה: רז ברונפמן (4)

"נהניתי כל כך ורציתי שזה יימשך עוד ועוד. כולם רקדו יפה ושרו יפה, במיוחד רינת. אני מאוד שמחה שהמכבים ניצחו כי זה כיף לנצח והם הטובים".