גוונים של אפור
המשטרה טענה שהכיר למרגול את שלום דומרני, את המועדון שלו פתח עם כנופיית הפשע הירושלמית והמנהל לשעבר טוען שלא הייתם רוצים לפגוש את האנשים שבאו לגבות את חובות ההימורים באמצע הלילה. אבל ירון אילן טוען שכל זה מאחוריו ומתגייס להגן על הבוס החדש: אייל גולן
ירון אילן מציין עכשיו שבע שנים נקיות. שבע שנים מאז יצא מהארון, חשף את התמכרותו להימורים שהובילה אותו לתהום, ולטיפול שגמל אותו. "למזלי הרב הצלחתי לשמור על הקריירה", הוא אומר, "ביחד עם שנה וחצי של פגישות אינטנסיביות ב־GA, 'מהמרים אנונימיים'. יציאה מהתמכרות היא עניין של החלטה. כשעשיתי את הדברים הייתי ילד. בשלב מסוים כבר לא נהניתי מזה, כמו כל התמכרות שהופכת חזקה מהאדם. ומאז התמקדתי בעבודה ולשלם את החובות. והייתי צריך להכיר בזה שזה ילווה אותי כל החיים. זה נמצא שם, תיאורטית, גם מחר. אז אני לא מתרועע. זה לא קיים באזורים שאני נמצא בהם. למשל, לא מגיע להפלגות הימורים, ואם יזמינו אותי לעבוד שם - לא אסע. לפני עיוור לא תיתן מכשול".
זה קרה לו אז על רקע משבר מקצועי פתאומי. דווקא אחרי ש'ריח מנטה' שלו, ששודרה בערוץ 33 מ־97 עד 2005, כל שבוע, הגיעה אל הפריים־טיים של ערוץ 1. "בימי שישי היינו מגיעים ל־15 אחוז רייטינג", הוא משחזר, "התוכנית הייתה מועמדת ב־2005 לפרס 'מסך הזהב', מול 'ארץ נהדרת' ו'משחק מכור'". אז נחתה ההוראה להפסיק את הפקת תוכניות המקור לערוץ 33. "ופתאום הרגשתי שם שנאה כלפיי. ותוך חודשיים התוכנית ירדה. בבום".
את השיעמום והתיסכול הפיג תחילה ברגעים מול הפוקר במחשב. אחר כך כבר המשיך להימורים בשר ודם. החובות הלכו ונצברו. "אלפי שקלים בערב, לפעמים אפילו עשרות אלפי שקלים", סיפר כאן בעבר. "לרוב הימרתי מכספי, ואם הייתי צריך עוד, לקחתי מחברים. הרווחתי סכומים מכובדים, כי עבדתי כתקליטן ושידרתי ברדיו. כל מה שעשיתי בעבודה קשה ירד במהירות. לוויתי מדי פעם כסף בשוק האפור, אבל מאנשים שהכרתי. מעולם לא איימו עליי. כשלא היה לי כסף להחזיר, אישרו לי עוד איקס כסף. עד שכבר לא יכולתי לשלם".
לכמה זה הגיע?
"הרבה. הרבה ספרות", הוא אומר. טפח מהחוב אפשר לגלות בהחלטת בית המשפט בירושלים, שעוד ביוני 2010 נתן צו על כינוס נכסיו, במסגרת הליכי פשיטת רגל על חובות בגובה של כ־700 אלף שקל. "השלב המסוכן בהימורים זה כשאתה משחק על מה שאין לך, ואז אתה בבור. אז נעזרים הרבה במשפחה, ומחזירים את הכל, בעבודה קשה וסבלנית", הוא אומר, "ועד היום אני משלם". לדבריו, אין לו חובות לשוק האפור, והוא מזים שמועות מזמזמות על קשרי עבודה שהיו לו עם שמות הנקשרים לכאורה לעניין.
ראוי להעריך את אילן על הכנות שלו, האומץ להתייצב מול הציבור הרחב ולנקות את השולחן. אפשר רק להצטער עבורו על כמה מהבחירות המקצועיות שלו בעבר, כאלה שעכשיו הוא נשבע שהניח מאחור. למשל החיבור שלו ב־2007 למועדון 'מנטה דאנס באר' בירושלים. "פנו אליי האחים סם ויוסי מלכה, שקושרו בעבר לכנופיית הפשע הירושלמית וכעת הם אנשי עסקים", כתב אילן במילותיו שלו במקומון הירושלמי 'כל העיר', בראיון משותף עם סם מלכה. "השניים הציעו לי לחבור אליהם להקמת דאנס בר מזרחי בעיר. האמת? בהתחלה חשבתי שמדובר בעוד תוכנית מגלומנית שאין לה שום אחיזה במציאות, אבל מהר מאוד התברר לי שטעיתי. האחים מלכה הדביקו אותי בהתלהבות שלהם". האחים מלכה, צריך להזכיר, עלו לתהילה כזרוע המבצעית של המאפיה הירושלמית, בין היתר בפרשת עופר מקסימוב ובהנחת מטענים פליליים כנגד עבריינים, אחד מהם הוסתר ברכב של קצין כיבוי תמורת כיסוי חובות לשוק האפור.
אילן נתן את השם ואת המקצועיות, המקום נפתח בקול תרועה רמה, כל צמרת הזמר המזרחי עשתה עלייה. אפילו נינט הופיעה בשבוע הראשון. שנתיים אחר כך שקעו ההתלהבות והמועדון בקול דממה דקה. "באתי לעבוד במועדון. לא שום דבר אחר", אומר עכשיו אילן.
בחצי השנה האחרונה הוא מנוהל על ידי בני פרץ וליאם הפקות של אייל גולן. "הרגע שבני פרץ הופיע בערוץ 2 בעניין אייל גולן, הוא הרגע שהחלטתי שאני רוצה לעבוד איתו", הוא מספר. "איזה להט, מול האנשים בפאנל, שרק רוצים לדקור ולדקור! הבנתי שאני צריך מי שייעץ לי ברמה הכלכלית, וראיתי לאיזה פסגות בני הביא את אייל. את המעטפת הזו אני רוצה".
¥ ¥ ¥
גולן היה שם עבורו קודם לכן. כשהתפוצצה פרשת מרגלית צנעני עלה שמו של אילן, בחשדות ולאחר מכן בכתב האישום המקורי, כמי שהכיר לצנעני את שלום דומרני, המוגדר כראש ארגון פשיעה בדרום. זאת על מנת שדומרני יפעיל לחץ על אסף אטדגי, בכל הסכסוך המפורסם סביב נער הזהב, עומר אדם.
"ביום בהיר אחד נופל עליי הכל. אני בכלל משדר באולפן ובינתיים הדס שטייף מדווחת ב־12 בצהריים בגלי צה"ל על המעצר של מרגול, והשם שלי מוזכר, ואז מתחילים הטלפונים, והאנשים, ואמא שלי", הוא משחזר, "והתרסקתי נפשית. הייתי חבר טוב־טוב־טוב של מרגול, מלא שיחות, יחסים של אמא ובן, היינו יחד בחוץ לארץ. בהתחלה עוד כעסתי עליה. אחר כך זה עבר. מרגול חטפה, פול פרייס. ולי זה מרגיש שהקריירה שהיא בנתה מהפה שלה, בסופו של דבר גם הפילה אותה. מה, היא יכולה להזיק למשהו? לזבוב היא לא יכולה.
"הבנתי שאני חייב להילחם כי אחרת לא תהיה לי פרנסה", הוא מוסיף. הוא נחקר כחשוד ודי במהירות נוקה מהכל. בכתב האישום המתוקן נמחק כל התיאור המתייחס אליו, והפרקליטות הודיעה לו על סגירת התיק נגדו בשל חוסר אשמה, עניין נדיר במיוחד במחוזותינו. "וזה היה רגע של אושר. מיד אחרי הרגעים שהילדים שלי נולדו - רגע של אושר גדול. בכנות, פשוט הורידו לי את חבל התלייה מהצוואר".
יגיד הקורא, הכל טוב ויפה, אתה צח וחף מכל פשע. רק מה לך ולדומרני?
"במסגרת המקצוע שלי הופעתי באירועים שלו. נו, אז מה כבר עשיתי? בחקירה שלי שאלתי את החוקרים, האם כשמישהו מתקשר למשרד, אני צריך לבקש ממנו את הרישום הפלילי?"
נו, באמת, מדובר בראש ארגון פשע, שם מוכר כמעט בכל בית בישראל, לא באיזה עבריין זוטר.
"אני מופיע בכל מקום, מאחרון האנשים במדינה ועד לא מזמן אצל אחד החוקרים הבכירים בימ"ר צפון. מה קרה? אמן שיתחיל לעשות סלקציה בקהל שלו לא ישרוד דקה, ובכירי האמנים כאן הופיעו בשמחות של כל מי שתרצה ולא תרצה".
בדיעבד, אולי לא היית צריך לעשות טובה ולקשר למרגול?
"לא עשיתי טובה ולא קישרתי, נקודה. זה לא היה ולא נברא. שורבבתי לסיפור בגלל החברות שלי עם מרגול. כמו כמה שמות ידועים אחרים, שהשם שלהם דווקא לא יצא מחדר החקירות".
יושב הקורא ואומר, שוב הקשר בין פשע למוזיקה המזרחית. מה תענה?
"שמוזיקה מחברת בין האוזניים של כולם. ושנית, אפשר לעשות כתבה כזו גם על עולם הכדורגל או עולם העסקים, מכאן ועד הודעה חדשה. אם תחפש תמצא קשר בין הפשע לרופאים, לאוניברסיטה, לכלכלה, לכל דבר. אבל אמנים זה סקסי ומזרחים זה עוד יותר סקסי. בכלל, על מה מדברים כאן? פה במדינה נעשים פשעים נגד האנושות, כשמוחקים למישהו 900 מיליון שקל חוב! התקשרו פעם מהבנק ואמרו לדוד כהן שמחקו לו חריגה 9,000 שקל? אלה הפשעים! כשמיליון ורבע ילדים נמצאים מתחת לקו העוני, אלה הפשעים! אז הולכים ומדברים על מס הכנסה, כדורגלנים וזמרים מזרחים. על זה?"
אילן לא מסתיר את חיבתו לגולן, שאותו הוא מגדיר אח. הוא היה לצידו מהרגע הראשון, כשהתפוצצה הפרשה, עד סופה. "אייל עבר תקופה לא פשוטה, גם מבחינה נפשית", הוא מספר, "והוא עבר אותה כמו גבר, במקום שבו אנשים אחרים היו תולים את עצמם, מתאבדים או עוזבים את הארץ. לא ריחמו עליו. בהמון מקומות פשוט ראיתי את ההסתערות, רצו לראות אותו מדמם. כן, גם מתחרים. הפרה נפלה וכל הסכינים נשלפו.
"אם אייל גולן לא היה זמר מזרחי, זה לא היה בווליום כזה. בוא נחפש מכות בכנפיים של זמרים אחרים, סמים, אונס, קטינות, מכות לבנות זוג, ונראה שהרבה מהם לא נקיים. הרי כולנו מכירים זמר מאוד מפורסם, לא מזרחי, שפירק את אשתו במכות! אז על מה מדברים?"
אתה היית במסיבות המדוברות?
"פעם או פעמיים בערב קריוקי. ומה שהיה שם זה הרבה קריוקי נטו, כמו שיש בכל בית שני בישראל. להגיד מה קרה מאחורי מה, זה אני לא יודע".
אולי זה המחיר לכל השופוני וחיי הרוקנרול של אייל?
"לא הכל שופוני. יש גם צד חיובי בלחיות את החלום. מה, מישהו בא בטענות לרונלדו או מסי? יש בזה אלמנט של צרות עין, במיוחד כלפי מי שבא מלמטה. אנשים משדרגים את עצמם, מה יש, אחרי שהם עבדו מאוד קשה, עוברים במה־במה, לילה־לילה. ואייל הוא אחד האנשים הכי טובים שהכי נשאר עם רגליים על הקרקע".
גם אם התיק הפלילי נסגר, אין שום כתם מוסרי?
"בזה יש הרבה התחסדות. ברגע שאדם נחקר ואין מה להגיש כתב אישום - סימן שלא היה כלום. כן מוסרי לא מוסרי, מה אנחנו, כולנו עכשיו אבות המוסר? שכל אחד שמדבר ככה, שיבדוק את עצמו. ומישהו שהוא יותר מדי טפלון, הוא גם חשוד".
אליקו מרדיו 'לב המדינה' אמר לפני כמה שבועות על ההצטרפות שלך ל'ליאם הפקות': "אותי לא יכול היה לנהל זמר. אייל רוצה לנהל שדר? שינהל. השדר רוצה שהזמר ינהל אותו? סבבה. אצלי זה לא יכול לקרות. קשר כזה הוא לא נכון".
"קודם כל, זמר לא מנהל אותי. יש הרבה משרדים שמייצגים גם שדרנים וגם זמרים. המנהל שלי הוא בני פרץ. שנית, אין ביני ובין אליקו יריבות. מעולם לא פגשתי אותו, אולי פעם אחת. אני רק יכול לאחל לו בהצלחה והרבה בריאות".
¥ ¥ ¥
לפני השותפות העסקית עם גולן הוא פירק אחת אחרת עם שני מנהליו וחבריו לשעבר, רובי בן שמעון ויובל ניסני, חברת 'יו בי מנטה הפקות'. בין השנים 2006־2008, מתחילת ימיו הקשים של אילן, ייצגה אותו החברה בכל מהלכיו, ולטענתה, יישרה אותו כלכלית ונפשית.
במסגרת הקרב בין ערוץ 24 של קשת לערוץ 25 של רשת, חתם ערוץ 24 על חוזה העסקה ישיר מול אילן, ולמעשה גרם להפרת חוזה ייצוג בלעדי שלו מול חבריו. העניין הגיע אל בית המשפט המחוזי בתל־אביב שפסק לטובת "מנטה הפקות", אישר כי ערוץ 24 גרם לאילן להפר את החוזה שלו, וחייב אותם בתשלום פיצויים בסך 325 אלף שקל, בגין שנה אחת שבה ניתן היה לצפות כי החברה תוסיף להרוויח מייצוגו של אילן. סכום שלא הותיר את בן שמעון וניסני מסופקים. בן שמעון נותר כואב עד היום, ומתאר את הפרשה כ"סכין בלב". במונולוג חד הוא מסביר למה נשאר פגוע. "הבאתי אותו לערוץ 24 כשהוא היה בנקודת שפל הכי גדולה בחיים שלו", הוא מסביר.
"מהייאוש הוא פנה להימורים והפסיד את החיים שלו, וסיבך עוד 20 אנשים בדרך. השאיר את חמותו עם חוב של מיליון שקל, הלוואות ובנקים ושוק אפור. ועם כל הקושי, הרמתי את הכפפה. אמרתי לו, יש כללים ברורים בעסק. ייקח כמה שנים ותצא מזה.
"הגעתי לערוץ 24 ואמרתי, ירון איש אינטליגנט, מכיר את השוק, עשה מאות תוכניות. לקחו אותו. ובערוץ 24 הוא פרח. וגם הגיע לפריים טיים של ערוץ 10. בדרך התמודדנו עם מיליון דברים. עם אנשים שבאים ולוקחים לו את הרכב שקנה בליסינג. דקה לפני צילום תוכנית, באים שני גברים בגובה שני מטר, רוצים לקחת לך את המכונית עכשיו, ואני מונע את הפדיחות, למחרת קונה לו אוטו אחר. ואנשים שטוענים שהוא חייב והצ'קים חזרו. היינו פסיכולוגים ופסיכיאטרים ושומרים על הבריאות שלו, ושומרים עליו מפני אנשים שמפתים לבוא להמר.
"היו ימים שהוא רצה להתאבד, 'איפה אתה?', בשתיים בבוקר מגיעים אליו. ועושים שלום בית עם האישה, שיחזיקו עוד כמה חודשים ביחד. זה היה ברמה שהוא ישן אצלי או אצל יובל. במבחן האמת הייתי מדבר איתו בלילה כי הוא בדיכאון ורוצה לעוף עם ההגה מעבר לשער הגיא. אני באתי עם הצ'קים לבנקים או לשלם לגנים, ולקחת אותו לגמילה מהימורים. מוצא את עצמי במקומות שאני כאדם נורמטיבי לא הכרתי. לעמוד מול אנשים שהם לא בדיוק הבנקים הרגילים שהוא חייב להם. רק להוריד מעליו את הלחץ כדי שיידע לעשות מה שהוא יודע הכי טוב, טלוויזיה.
"ירון עבד וייצר. קשת קנו את ערוץ 24 והבאנו אותו לאולפן השקוף. הוא חזר למקום אפילו יותר טוב מקודם. בשיא הפריחה חשבנו על רעיון. מה ייתן לנו יציבות בשוק הזה? נבנה ערוץ ים־תיכוני. להקים בית. הכנסנו את רשת כשותפים בערוץ 25. ועל זה קשת מאוד כעסו. הם ידעו מראש שהם יפסידו והם היו מוכנים לשלם. אז מי אני ויובל הקטנים, שבאו ורצו להקים עסק קטן משלהם? בוא נדרוס אותם. ודרסו אותנו. היינו מלכי הכיתה של קשת לתקופה. הראינו להם טלוויזיה הרבה יותר זולה והרבה יותר איכותית. אבל ביום אחד זה נגמר. בשנייה. וירון שהיה אמור להיות עמוד תווך, 'אלה החברים שהתאבדו עבורי', שיתף פעולה. וזה כאב ברמה האישית. באמצע החיים קיבלתי סכין בלב. שתבין, זה היה עסק שהמחזור שלו קרוב לשניים וחצי עד שלושה מיליון שקל בשנה. ואם היינו ממשיכים לנהל אותו, אז במקום שיושב עכשיו אסף אטדגי, ירון היה יושב, ולא שיש לי משהו נגד אטדגי".
תגובת ירון אילן: "אלה סיפורים מלפני שבע שנים, שהם לא רלוונטיים לחיים שלי היום. כל העניין נדון בבית משפט ונסגר שם. דיברתי מספיק בעבר על החיים שלי ואני לא מוצא טעם לחזור לזה עכשיו".
¥ ¥ ¥
המוזיקה המזרחית היא שירת העם של מדינת ישראל. כזו שצמחה מלמטה, תחת דיכוי תרבותי, על אף ולמרות, בתנאי חרפה כלכלית ומחיקה ממסדית. ככזו, יש בה קשר לכל שדרות העם - לעבריינים מצד אחד ולכדורגל מצד שני, למועדונים דלוחים מכאן ולרשימות שידור סגורות משם. ובעיקר, יש בה המון אמת, נשמה ויופי. הסיפור שלה מסופר עתה ב"מהכרם עד קיסריה", סדרה דוקומנטרית בעריכת שי להב ובהגשת ירון אילן בערוץ המוזיקה. אם חיפשתם את קול העם, את מי שמייצג אותו בצורה הכנה ביותר, אל תלכו רחוק: אילן הוא־הוא האיש.
"כל אחד מאיתנו התכחש מתישהו לשורשים שלו", הוא אומר. "כשהתחלתי לשמוע מזרחית, נזכרתי בדודה שלי, שהייתה שומעת טריפונס בטייפ. וזיכרונות ראשונים של 'לינדה לינדה' בשוק מחנה יהודה. השורשים היו מודחקים, אבל כשאתה מתחיל לשמוע, זה נפתח".
אילן נולד ב־69' בשכונת קריית יובל בירושלים. אמא שלו נולדה באורפה, היא אור כשדים אשר בכורדיסטן הטורקית, למשפחת בוזו. סבא שלו החזיק מכולת בשכונת הכורדים. מצד אבא הייחוס היה אחר לגמרי. יקה, בן למשפחת באום, ניצולי שואה מברלין. שמו השני של ירון הוא עזריאל, על שם אבי סבתו, הרב ד"ר עזריאל הילדסהיימר המהולל.
הוא בן יחיד. יחסיו עם אביו, שוטר במשטרת ישראל, היו קשים. "אבא לא פשוט. אלים, גם. מהדור שמחטיף, ולא רק עם הידיים, גם חגורות", הוא אומר. בגיל 12 יצא אביו במשלחת לגרמניה והתאהב במולדת של משפחתו. הוא משך עימו את המשפחה לשנה אחת שם, שירון זוכר כטראומה, ואחר כך ביקש להישאר שם לצמיתות, בלי האישה והילד. "אמא שלי קיבלה כאפה. ומבחינתי פה זה נגמר. נסע, לא שילם מזונות, ואמא הייתה צריכה לפרנס אותי לבד, לצאת מהבוקר לשתי משמרות בבית חולים".
אילן לא סולח לאביו עד היום. פגש אותו פעם אחת בלבד, בגיל 14, ביקור של יומיים. "שאלתי אותו ישר, 'תגיד, אתה אבא שלי?' ופשוט לא עניין אותו שיש לו ילד. ענה לי, זה קודם כל אני והאושר שלי". ומאז, 34 שנים שהוא מסרב לדבר או לפגוש אותו. "תמיד יש כל מיני חוכמולוגים שאומרים, בוא נעשה לך איזו תוכנית, מפגש, סגנון 'אבודים'. אני לא מעוניין. לא מזמן אמא שלי לקחה את בני לטיול של שבוע בגרמניה. היא לא יודעת את זה, אבל כל השבוע רעדתי".
וכשהיו שואלים אותך בשכונה מה אתה?
"הייתי עונה 'מזרחי'. גרתי ממילא בשכונה מזרחית בעיקר, להיות אשכנזי היה שם לא לעניין. הפעם היחידה שהרגשתי שנאה עדתית הייתה כשחזרנו מגרמניה. ילד בן 12 חוזר עם כדורגל אדידס חדש ונוצץ, והילדים קראו לי 'נאצי'. חוץ מזה מימיי לא הרגשתי קיפוח. זה, וההתנהגות של אבא שלי שגרמה לי להתכחש לצד הגרמני שלי. אני יודע במעומעם שסבא שלי ברח מבית הכנסת מהבר־מצווה שלו, משהו כזה. לא ביקשתי לדעת יותר".
כשלעצמו, אביו נעדר גם מבר־המצווה שלו. "אמא נסעה במיוחד לשכנע אותו להגיע והוא סירב". במקום זה קיבל למסיבה את הדי־ג'יי ראובן סלמן, מקול השלום, ונדלק. אילן הפך לחיית רדיו, מקליט תוכניות רדיו של קול השלום ורשת ג' של שוש עטרי בטייפ סלילים של אבא - בכל זאת ירש את האהבה למוזיקה ממנו. תלמיד מצטיין שאיבד את זה בתיכון ועקר עם האם לקיבוץ רמת רחל. בגיל 16 החל לתקלט, בעיקר מוזיקה שחורה. משם המשיך לתקלט במועדון ה'קליק', ופגש באקראי - לראשונה אבל בהחלט לא בפעם האחרונה - בעולם התחתון.
"30 שנה, לא יודע אם כבר מותר להגיד מי היו הבעלים. אבל אם אתה זוכר, היה אז את שוד הכספות המפורסם, אני לא ידעתי מי עשה ומה, ואיכשהו התגלגלתי למקום", הוא מחייך, ומכוון ליצחק דרורי.
"המוח", מי שעמד מאחורי השוד המהולל של הדור, בסניף הראשי של בנק הפועלים. הכסף לא נמצא, והמשטרה חשדה כי שימש לרכישת המועדון.
ולמרות הרקורד המוכח, בטח עבור טינאייג'ר, לא התקבל לגלי צה"ל. "עברתי את המבחן הראשון והגעתי לשני. מאחורי הזכוכית עמדו דן כנר, אברי גלעד, ארז טל. נתנו לי לבצע קטע קריינות. כנראה אף פעם לא הייתי טוב בזה", הוא מספר, בחיוך חמוץ קטן. הוא המשיך למשטרה צבאית וממנה ליחידת קישור לבנון. "והתאהבתי בלבנון. המנטליות המקומית, המפקד הדרוזי שהערצתי, לבוש אזרחי, על מרצדסים. כמו המערב הפרוע".
נעשה קצין בדרגת סרן ובילה שם חמש וחצי שנים, עד שנגמר. עד היום הוא כואב את חרפת הפקרת חיילי צד"ל. "אולי הדבר הכי מכוער שהמדינה הזו עשתה. הדרך שבה נטשנו והפקרנו אותם תיזכר לדיראון עולם. הם היו הקו הראשון, הייתי מגיע למוצבים שלהם, סוג'וד, ריחן, עיישייה, ג'זין, בופור - הם הגנו עלינו! ויום אחד בהיר פשוט עזבנו אותם".
עבד כמאבטח אישי של מיליונר מענף התרופות, פיקח במוסדות חינוך. ואז קיבל הזמנה לשדר ברדיו הפיראטי על ידי ישראל בונדק, משם קיבל הזמנה להצטרף לרשות השידור. "יוסי סיאס אמר לי להגיש תוכנית, מהיום למחר. קיבלתי את רשימת ההשמעה, מתי כספי, חוה אלברשטיין. לא התאים לי". וכך, חצי במקרה, המשיך אל הז'אנר המזרחי. גם לערוץ 33. תוך חודש הרים את 'ריח מנטה'.
היום אילן מנחה את 'שישי שמח' בערוץ 24, משדר שעתיים ביום ברדיו ירושלים וביומיום מלא אירועים. על בסיס 'שישי שמח' הקים הרכב המופיע לדבריו בכל מקום, ועדי עובדים, בריתות, חתונות. וגם, איך שכחנו, אלבומי אוסף.
אילן מגלה כי התעריף שלו לאירוע נמצא במקום טוב באמצע, בין 6,000־8,000 שקל. "ויש אפילו אנשים שאומרים, 'מה, זה הכל?' אחרי שהם שומעים את המחיר. כי אני לא מוכן לעבוד במחירי פלצנות. ועדיין, זה מחיר שאנשים במדינת ישראל עובדים חודש בשבילו. לכן הרגיז אותי כשכולם התחילו להקפיץ מחירים. מוזיקה היא של העם. והמטרה שלי בחיים זה להפיץ את השמחה. ואני אומר לחברים שלי בז'אנר, בא זוג, רוצה להתחתן. חלק מהכסף שלו בחתונה צריך ללכת לבית. ונורא בא לו שתופיע. מה יותר כיף מזה? אבל המחירים של הזמרים קפצו בטירוף. בהגזמה. עשרות אלפים. לכן אני לא מוכן שמישהו יגיד, בשבילך, 'ירון אילן', לקחתי הלוואה".
השוק גדל מדי עד שרבים קרסו.
"מי עובד היום? אמנים ב־3,000 שקל, באים לעשות טברנה בסוף הערב, זמר עם קלידן, שש שעות. והצמרת, החמישה־שישה שמות, וגם זה לא תמיד. לפני שבוע פגשתי זמר שהוציא להיט אחד, וישר הקפיץ את המחיר שלו. והוא לא עובד! עכשיו הוא מוכן להוריד. רק מי כבר ידבר איתו?"
סערת מירי רגב מוצאת את אילן בצד שלה, עד הסוף. "ייחלתי שתבוא שרה כזו. שתיתן גושפנקה לז'אנרים לא מושמעים", הוא אומר, "ולא שצריך לתת משהו לשרית או לאייל, אלא לאנשים שרוצים לראות אותם ולא יכולים לקנות כרטיס לקיסריה. שתבוא שרת התרבות ותיקח אותם לקריית־שמונה. או עניין אחר: גדולי הזמר, שהלכו והזדקנו לאיטם, ונותרו לבדם. יש הרבה שמות, גם גדולים, מהעבר במזרחית, שאין להם מה לאכול. ואתה לא תשמע עליהם, כי הם לא יגידו מילה, מהבושה".
בינתיים מירי רגב עושה לא מעט צעדים של התססה ותבערה. "לא צ'כוב".
"שמע, מירי רגב מדברת כמו העם. וזה מפריע למילייה של 50 איש. ובלשון הכי שכונתית אני מודיע לך, העם חולה על מירי רגב. לגמרי".
אתה שותף לטענות נגד השמעת מוזיקה מזרחית בגלגלצ? וקודם כל: זמרים מזרחים יכולים להתלונן שלא משמיעים אותם מספיק ברדיו הישראלי?
"לא. המילה קיפוח לא יכולה להישמע יותר. זמר יכול לשמוע שיר שלו שש פעמים אצל דידי הררי, ועוד 14 במקום אחר. אבל לתחנה ארצית, ממטולה עד אילת, בלי פרסומות, יש יתרון ענק. ותגיד, מורן קריטי או איתי לוי פחות טובים מג'יין בורדו? מי אמר? חבורה של 15 חיילים שרוצים להתפלצן? אז אפשר לפתוח עוד קצת. ואם כבר שידרת את זהר או זהבה, שהם עלי תאנה לאשכנזים, אתה יכול עוד, תפתח, תגיע לאיציק קלה. מה, יש לו פחות קהל מג'יין בורדו? פי מאה לפחות. הוא רק לא מרוכז בצפון תל־אביב".
מה עם זמר מזרחי לוהט שייקח טקסט מחאה נוקב?
"הייתה מי שעשתה דבר דומה, אתי לוי. מישהו זוכר את האלבומים שלה? וכמובן השיר של אלי לוזון. תקשיב, אף אחד לא אוהב להיות לא פוליטיקלי קורקט. עדיף לשיר, 'אחלה מסיבה', מאשר 'איזה חרא לי פה הבוקר'. זו האמת. ואני לא מאשים את האמנים או הקהל, כי מוזיקה לא צריכה להכאיב לי באוזן ולהגיד כמה אני דפוק. לאן בכלל הובילו שירי מחאה? רוצה מחאה - תעשה אותה כמו במצרים".
לפנייה לכתב/ת 
