שובר מסורת

"כיצד אזהה אותך?" שאלתי בטלפון. "אני רזה ומעשן הרבה", הייתה התשובה המוזרה. כך הכרתי את אריק שפירא, המלחין חתן פרס ישראל, שהלך לעולמו לפני כחודשיים בגיל 71. שפירא היה אחד היוצרים הייחודיים שפעלו בארץ בעשורים האחרונים. המוזיקה שכתב לא הייתה קלה להאזנה ולא נגישה, בלשון המעטה. כך גם דעותיו הבלתי־מתפשרות באשר לחברה הישראלית, ביחס לעמיתיו המלחינים ולמוזיקה בכלל. גוף העבודות שלו כולל יצירות סימפוניות וקאמריות, לכלים סולו ולזמרים, לתיאטרון, למחול ולאופרות, ביניהן 'איוב', לזמרים ואלקטרוניקה, האופרה האלקטרונית 'משפט קסטנר' והיצירה 'פוגת המוות', שמבוססת על הפואמה המפורסמת של פאול צלאן. בשתי האחרונות ביטא שפירא את מחשבותיו באשר לשואה, השלכותיה וזכרונה.

מי שיאזין ליצירותיו השונות של שפירא ימצא בהן הד לעבודותיהם של קרלהיינץ שטוקהאוזן, לואיג'י נונו ולוצ'אנו בריו, מהגדולים שבמלחיני המוזיקה המודרנית, הניסיונית והאלקטרונית. עם זאת קריאה יסודית של הפרטיטורות שלו מראה כי חרף סלידתו האסתטית מהמוזיקה הקלאסית המערבית, הוא פעל מתוך היכרות עמוקה עם אבני היסוד שלה. גם כאשר ניסה להתיר את הפרדוקסים שיצרה לפי שיטתו (הוא נרתע מהמחשבה שמוזיקה צריכה לעורר הנאה אצל המאזין), שפירא לא התיימר לכונן מערכת חדשה של מושגים מוזיקליים. במקום זאת, הוא הכיר בעובדה שעליו להשתמש (לרוב בצורה שלילית) באותם מושגים שהמסורת המוזיקלית המערבית פיתחה - מתח והרפיה, פיתוח מוטיבי - גם כאשר הוא מזהה אותם כבלתי קבילים וככאלה שעליו לפרק אותם.

ביום שישי, 18 בדצמבר, יוקדש מופע לזכרו של שפירא במסגרת 'מרתון התיבה הבינלאומי', שמתקיים בכל שנה באולם 'התיבה' ביפו. המופע, 'מלחין־כוריאוגרף', מציג חמישה שיתופי פעולה בין מלחינים לרקדנים־כוריאוגרפים. בחלקם בנו הכוריאגרפים את הריקוד על פי יצירה קיימת. באחרים תירגמו המלחינים למוזיקה רעיונות כוריאגרפיים. בין השאר תוצג בו היצירה המשותפת של שפירא ז"ל והכוריאוגרפית תמר בורר, 'והזמן כנוצה נוגע - רקוויאם', שמבוססת על מוזיקה שחיבר שפירא ב־1989. היצירה, לדברי בורר, "עוסקת בממד הזמן כמקום שבו החיים והמוות חופפים זה לזה. הזמן, כחוט דק שמחבר בין הארץ והשמיים, לעיתים מגשר ולעיתים מפריד ביניהם". שפירא נפטר במהלך העבודה עליה.