מלכת הדרמה
בעודה מתאבלת על מות אמה, שנפטרה מסרטן ריאות, התבשרה השחקנית נועה ברקאי שגיסה, השחקן והיוצר עמוס שוב, על ערש דווי. אז איך התכוננה נפשית לשתי פרידות כואבות, איך שיחקה בסצנת גסיסה בסדרה "הצורף", בדיוק כשאחותה מלווה את בעלה ברגעיו האחרונים, ואיך ממשיכים הלאה, בארוחות המשפחתיות של יום שישי? ראיון על החיים ועל המוות
"ובדיוק ברגעים האלה, כשישבתי לצד המיטה שבה שכב אדיר מילר על הסט, וצילמנו את סצנת הגסיסה שלו, ידעתי שבמיטה אחרת, בחדר אחר, מתקרב המוות באמת", מספרת השחקנית נועה ברקאי על ההרגשה המוזרה הזאת לפתע, כשהחיים והאמנות נושקים זה לזה. זה קרה במהלך צילומי סצנת הפתיחה של "הצורף" בכיכובה, שבה היא מתבשרת שחבר הילדות שלה בסדרה, שמגלם השחקן אדיר מילר, גוסס. "ואני זוכרת את עצמי מסתכלת על המיטה שבה שוכב מילר המאופר בכבדות, ורואה לנגד עיניי את אחותי תמר, מתכרבלת עם בעלה, השחקן עמוס שוב, במיטתם, כשהוא נושם את נשימותיו האחרונות. ואולי גם הוא צהבהב ואולי גם אצלו הדופק כבר חלש, ואני מרגישה מין אווירה כבדה שיושבת עליי.
"לא רק אני התנדנדתי אז בין הסצנה הזו, המצולמת, ובין מה שקורה בחיים – כל הצוות על הסט, כולם ידעו שאלו הן גם השעות האחרונות של עמוס. לא דיברנו על זה אמנם, אבל הלב של כולנו נמצא שם, כי רוב הצוות הם חלק מחבורה של אנשי טלוויזיה שהם גם חברים קרובים, שהייתה נפגשת אצלנו בבית בשבתות על הדשא. ובכל זאת צילמנו, ואני שיחקתי, כי אין ברירה, כי הצוות כבר גויס ואי־אפשר היה לדחות את הצילומים, למרות שרק יומיים קודם לכן התברר שהמצב של עמוס מידרדר ושזה הסוף. וזה היה רגע שבו האמירה 'ההצגה חייבת להימשך' טופחת לך חזק על הפנים. ובאמת, חזרנו מהצילומים הביתה ביום שני, בשש בבוקר, וכעבור שלוש שעות, בתשע, תמר התקשרה להגיד שעמוס נפטר".
אצלנו בחצר
שני מפגשים מטלטלים עם המוות חוותה נועה ברקאי (43) בשנים האחרונות. לפני כשנתיים נפרדה מאמה, רינה ברקאי, שחלתה בסרטן, ולפני כחצי שנה, כאמור, נפרדה מגיסה, השחקן, המנחה והבמאי עמוס שוב, שנפטר גם הוא לאחר מאבק במחלת הסרטן בגיל 48. "ומה שלקחתי מחוויית המוות של אמא שלי ושל עמוס – הוא שאתה עושה בחיים כל כך הרבה בחירות וויתורים בכל מיני צמתים, אבל אם אתה מגיע לסוף ומרגיש שלם, כמו אמא שלי ועמוס, שזכו למות בזרועות האנשים האהובים עליהם, אז יש בזה המון נחמה".
אנחנו נפגשות בבית קפה מוקדם בבוקר, אחרי שכבר הכינה ארוחת בוקר לבנה עמנואל בן הארבע וסירקה את בתה עמליה בת התשע. "אני קמה גם ככה כבר בחמש־שש כל יום", מספרת השחקנית, הנשואה כבר עשור לבמאי והיוצר דרור סבו. "כן, יש לפעמים את הלחץ הזה של החיים, בעיקר כששנינו עובדים ויוצרים בבית, אבל אני לא מתלוננת, אני יודעת שעוד אתגעגע לזה", היא אומרת בקולה החם, שהתגלה בסדרות הדרמה ובסרטים הרבים והמוערכים שבהן כיכבה, כמו "להוציא את הכלב", "מגדלים באוויר", "NO אקזיט" ו"נבלות" – שני האחרונים בבימויו של בעלה.
היא ואחותה הצעירה, הבמאית הדוקומנטרית תמר ברקאי (40), נולדו וגדלו בקריית־ביאליק. אביהן, יונתן ברקאי (78), היה מורה לדרמה בתיכון שבו למדה והיא כיכבה בכל ההצגות שהעלה שם. אמן, רינה ברקאי ז"ל, עבדה ככימאית ברפאל. "אבא שלי היה שחקן בתיאטרון חיפה. הוא אפילו נסע לארה"ב כדי ללמוד אצל המורה האגדית למשחק אוטה האגן. אבל אז אמו הפעילה עליו לחצים קשים והוא חזר לארץ. לאורך השנים סבתא גרה לידנו והתנהגה כמו מאמא איטלקייה ששולטת בכל המשפחה. היא הייתה אישה שרדנית, סוחרת בנשמתה, שאף פעם לא קיבלה באמת את העיסוק של אבא באמנות. אישה קשה מאוד. אני זוכרת שכשאמרתי לה שאני הולכת ללמוד משחק, היא קראה לי 'זונה', טרקה לי את הטלפון ולא דיברה איתי חצי שנה".
ברקאי דווקא ניסתה להתחמק מהגורל המשפחתי. "לא שירתתי בתיאטרון צה"ל ולא למדתי משחק. הלכתי, לשביעות רצונה של סבתי, ללמוד משפטים ואחר כך פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, אבל באיזשהו שלב החלטתי שזהו, אני עוברת ללמוד משחק".
מה גרם להחלטה הזאת?
"גרתי אז בירושלים, בדירה שכורה, עם אחותי תמר שלמדה בימוי בבית הספר לקולנוע סם שפיגל. אני זוכרת שהיה איזה ערב שבו אני ישבתי וחרשתי למבחנים בפסיכולוגיה כשהיא והחברים שלה עבדו על סרט הגמר שלהם לשנה ב', ופתאום נורא רציתי להיות שם, ביניהם. נרשמתי ללימודי משחק בסניף של ניסן נתיב בירושלים ומהרגע הראשון היה לי ברור שזה הדבר הנכון בשבילי. היינו שם, בירושלים, מין חבורה כזו, של אנשים מוכשרים במיוחד שלמדו עם אחותי ובילו המון יחד. אפשר להגיד שעד היום נשארנו מין משפחה".
דרור סבו, שהפך לבעלך, היה חלק מהקבוצה הזו?
"לא, הכרנו במסיבת פורים בבר ברחוב לילינבלום בתל־אביב. אני הייתי מחופשת לפיה, בשמלה פרחונית עם כנפיים ופאת קארה כתומה, ודרור התחפש לצ'ה גווארה. איכשהו התחלנו לדבר ובתוך זמן קצר מצאנו את עצמנו מחובקים כמו שניים שמצאו זה את זה. שניים שהגיעו הביתה. אבל הייתי אז שתויה לגמרי, ומהר מאוד מצאתי את עצמי מקיאה בשירותים, כשדרור עומד בפתח ומשגיח עליי. אחר כך הוא לקח אותי הביתה, הסיר את הפאה ושלף סיכה־סיכה מהשיער האסוף שלי. זה היה הדבר הכי רומנטי שמישהו עשה אי פעם למעני. למחרת ההורים שלי אישפזו אותי באיכילוב בעקבות שתיית היתר הזו, וכשהשתחררתי הוא בא ולקח אותי אליו ונשארתי אצלו, בבית ישן ושכור וקסום בכפר־שמריהו, שבע שנים, עד שעברנו דירה".
הבית הזה בכפר־שמריהו, עם החצר הענקית, הפך למרכז החיים שלהם ושל החבורה הקטנה, אנשי טלוויזיה, שחקנים ויוצרים צעירים, שגיבשו סביבם. "דרור עובד עם אותם אנשים שנים. כל שבת כולם היו מגיעים ובילינו יחד ועבדנו יחד, והחיים והעבודה היו מאוד מעורבבים".
סבו היה גם מי שנתן לה, אחרי שנים שבהן שיחקה בתיאטרון ובקבוצת התיאטרון של רנה ירושלמי, תפקיד בסרטו "NO אקזיט". "ובמהלך העבודה המשותפת הזו גם נכנסתי להיריון והתחתנו עם 40 איש בחצר".
עמוס שוב גם היה חלק מהחבורה הזו?
"הוא הצטרף מאוחר יותר. תמר פגשה אותו בעקבות שידוך של איילת גיל, שערכה את 'NO אקזיט', ומההתחלה היה ברור שזה זה. גם הם התחתנו אצלנו בחצר".
המחלה שלו ריחפה באוויר?
"הוא היה אמנם קטוע רגל, אחרי שחלה בסרטן בילדות, אבל מי חשב בכלל על מוות? היינו בשלב בחיים שבו אתה מאוד ארוגנטי ונדמה לך שהחגיגה תימשך לנצח, ועמוס היה חלק מהחגיגה הגדולה על הדשא. תמר ביימה אז סדרות דוקומנטריות. היינו צעירים, ומה שהטריד אותנו היה לאן תתפתח הקריירה שלנו ומה נאכל על הדשא בשבת. ואז נולדו הילדים, החברים באו קצת פחות בשבתות והחיים שינו פאזה".
נקודת המפנה, היא מספרת, הייתה שיחת טלפון שקיבלה מאמה, לפני יותר משלוש שנים, שבה הודיעה לה שהתגלה אצלה סרטן ריאות, "מסוג לא טוב. והרגשתי שאני קופצת בנג'י לתהום. אני זוכרת שתמר ואני הלכנו איתה לרופא ושאלתי אותו כמה זמן יש לה, והוא ענה לי: שנה. היא הייתה בת 75, וההתמודדות שלה עם המוות, כמו של עמוס אחר כך, הייתה מאוד מודעת".
למה הכוונה?
"הכל היה מפוכח. הייתה שם איזו השלמה עם המוות. נסענו איתה אחר כך לברצלונה, אחותי ואני, וצחקנו יותר מאשר בכינו, אבל גם בכינו. אני זוכרת שהלכנו למופע פלמנקו בכנסייה מדהימה ביופייה והמוזיקה הייתה קורעת לב וישבנו שלושתנו ואחזנו ידיים והיופי והכאב היו שלובים זה בזה".
נפרדתן כמו שצריך?
"אפשר להגיד שהפרידה שלנו הייתה בדיוק ביום ההולדת ה־40 שלי. המצב שלה הידרדר ונסעתי איתה לאיכילוב ואמרתי לה: 'תודה, אמא, על יום ההולדת שסידרת לי, אני בת 40 ואת הולכת למות לי', ושתינו צחקנו, וראיתי שהיה לה כאב בעיניים לא על המצב שלה, אלא על זה שככה אני חוגגת, אבל ברור שרציתי אז להיות רק איתה. מאוחר יותר נשכבתי לידה והבנתי שכל השנים הייתי בעצם ילדה של אבא, ותמר הייתה לכאורה של אמא, והרגשתי שכן קיבלתי מתנה ליום ההולדת, שללילה אחד שבתי להיות הילדה המחובקת בת הארבע שלה, ושמחתי שהייתה לי את האפשרות לתקן.
"בכלל, הייתה בינינו התקרבות גדולה בשנה האחרונה, בדיוק הינקתי אז את בני הצעיר, עמנואל, וקראנו מחקר שלחלב אם יש סגולות מרפא, ובשלבים האלה אתה הרי נאחז בכל שביב של תקווה, ומצאתי את עצמי משקה את אמי בחלב ששאבתי עבורה. זה לא עזר, אבל זה היה מאוד אינטימי. לקראת הסוף מצאתי את עצמי בימי שישי הולכת לישון עם אמא שלי, והיו בינינו שיחות על החיים, בלחישות, וכששאלתי אותה לקראת הסוף, נו, אמא, מה יש לך להגיד לי? היא אמרה, תהיי נאמנה לעצמך ותאהבי את הילדים ואת בן הזוג שלך. זו הייתה הצוואה שלה. בסופו של דבר אמא שלי הייתה המקום היחיד שבו הרגשתי שאני יכולה לבוא וליפול עליה ולנוח. מקום שיקבל אותי תמיד. ואין לי את זה יותר. אני נשארתי לדאוג לעצמי".
מתי הבנתם שאתם עתידים להיפרד גם מעמוס שוב?
"חצי שנה לפני מותו עמוס התחיל להרגיש לא טוב. לתמר ולו כבר היו אז שני ילדים והוא סבל מכאבים בבטן. הוא נכנס לניתוח ובסיומו, עוד לפני שהתעורר, תמר התקשרה אליי ואמרה שיש לו סרטן מפושט. היינו קרובים, הוא היה חלק מארוחת שישי של המשפחה וממפגשי השבת. פה ושם גם חטפנו שיחת עומק. יומיים לפני שהוא נפטר באתי לבקר אותו, והייתה שעה מאוד ארוכה, שהיינו בה שנינו לבד. הוא היה יפה להפליא. נראה כמו מלאך שאלוהים יושב על כתפו, והיה לנו את הרגע ההוא שבו אומרים שלום ויודעים שזו הפעם האחרונה. דיברנו על הסוף הזה, ושהנה הוא יושב כמו אמא שלי, עם אשתו וילדיו סביבו, מוקף באהבה, ואמרנו שאם ללכת, אז ככה. ואז התחבקנו חיבוק עז ככל שהאינפוזיות למיניהן איפשרו".
איך אחותך מתמודדת עם האובדן?
"זה עוד מאוד טרי ועדיין אין ממש פרספקטיבה, אבל כאם לשני ילדים קטנים, האופציה לשקוע לא קיימת בשבילה. אני חושבת שתמר בוחרת להמשיך לחיות את החיים ולשמוח בהם, למרות ההתמודדות היומיומית עם הכאב והחסר והגעגוע. הגעגוע הזה עולה בכל ארוחה משפחתית, בכל מפגש של הילדים. המשפחה שלנו הצטמצמה בתקופה מאוד קצרה, אבל האובדן רק העמיק את הקשר בינינו, האחיות, וחיזק אותו. אנחנו מדברות כל יום בטלפון ואני גם מבלה המון עם הילדים שלה.
"עמוס חסר גם לי מאוד. אנחנו משפחה קרובה, היו לנו הרבה ארוחות משפחתיות והוא היה בשלן מעולה ועכשיו גם הוא וגם ריחות התבשילים שלו חסרים. כל פעם לפני ארוחת יום שישי יש מועקה גדולה. כי זה קורה בלעדיו ובלי אמא".
בפנים גלויות
בימים אלו היא משחקת כאמור ב"הצורף" (המשודרת בימי חמישי ב־22:15 ב־HOT3 וחינם ב־HOT VOD), שיצר וביים בעלה דרור סבו. ברקאי מגלמת שם את סופי, בתו המתעתעת של הרב המכונה "הצורף" וחברת ילדות של ארי מילוס (אדיר מילר). מילוס, פסיכיאטר מומחה להפרעות שינה, מסתבך בסדרת רציחות הנקשרות אליו ומובילות לחצר קבלית בירושלים, הסוגדת ל"צורף" (ליאור אשכנזי), מקובל מסתורי שעמד בראשה לפני שנעלם. סדרה בלשית שנעה בין מיסטיקה למדע, בין חצרות מקובלים לעולם הפסיכולוגיה.
התפקיד נכתב בשבילך?
"לא. גם לא היה ברור מלכתחילה שאשחק בסדרה. זה היה בדיוק אחרי שאמא שלי נפטרה וחדוות המשחק אבדה לי זמנית. ממש לא בא לי להיות בפרונט. נכנסתי למצב רוח פרטי ואינטימי והסתפקתי בלימוד משחק והנחיית שחקנים. ובכל זאת, ברגע שהעגלה של ההפקה התחילה להתקדם היה לי ברור שאני לא נותנת למסע הזה לצאת בלעדיי. הייתי נוכחת בתהליך הכתיבה הארוך והסיזיפי, שבמהלכו הדמות השתנתה כמה פעמים, גם בהשפעתי. דרור תמיד נותן לי לקרוא מה שהוא כותב ואני גם מגיבה".
ואיך היה לעבוד עם בעלך, שוב?
"כשדרור ואני הכרנו אחותי אמרה לי: 'וואו, דרור סבו, איזה גבר הורס, אבל תדעי שהוא וורקוהוליק'. אז אחרי יותר מעשר שנים יחד אני יכולה לקבוע: הוא עדיין גבר הורס ועדיין וורקוהוליק, אז מזל שאנחנו עובדים ביחד. יש זוגות שיוצאים להקיף את העולם. אלה המסעות המשותפים שלנו".
דמותה של סופי איפשרה לה גם להתחבר לעולם הדת, שאותו עזב בעלה לפני שנפגשו. "הסדרה נוגעת בעולם המיסטיקה, אבל לא במובן של החיפוש התל־אביבי. זה יותר איזה דיאלוג של דרור עם העולם הדתי שממנו הוא בא. הוא גדל בגבול בני־ברק ועבר תהליך של חזרה בשאלה בצבא, אבל זה כנראה לא משהו שעוזב אותך. אני מניחה שהדמויות שכתב עליהן היו מוכרות לו באופן כזה או אחר".
ולך?
"לי יש רתיעה גדולה מכל מיני חצרות רבנים וגורואים, אני לא מאמינה לאף אחד שטוען שיש לו כוח לשנות את חיי. הסדרה הזו עוסקת בצביעות של העולם הזה, מראה איך בשביל אינטרס כלכלי והון אישי עושים שימוש בחולשות של אנשים, בעיקר של אנשים שצריכים שמישהו יורה להם את הדרך, שרוצים לחוש חלק ממשהו. יש רגע בסדרה, שבו סופי וארי יושבים במרכז של 'הצורף', שהיא מנהלת, וסופי אומרת: 'זה עסק, כמו קוקה קולה, פסיכולוג או כל דבר שעושה לאנשים טוב'".
עד כמה העבר הדתי של דרור הוא חלק מחייכם?
"דרור הוריד את הכיפה בצבא, אבל צם ביום כיפור ולא אוכל חזיר ותמיד יש לו כיפה באוטו והוא מנגן בקלרינט מוזיקה של כליזמרים. יש לו דיאלוג לא פתור עם העולם שהוא בא ממנו, שבא לידי ביטוי בעבודות שלו, למרות שהוא מאוד מפויס עם ההורים שלו. גם אני מרגישה שם נפלא, ואמא שלו, שהיא ניצולת שואה ממש כמו ההורים שלי, היא אמא שנייה בשבילי.
"היה משהו אחר בלשחק אישה דתייה. לאסוף את השיער היה נפלא, היה בזה משהו משחרר. יש לי הרי רעמה בלתי נשלטת, וזה חסך לי את כל ההתעסקות הזו שיש תמיד בצילומים סביב השיער. אגב, כיסוי הראש הזה אמנם מכסה את השיער, אבל חושף את הפנים. פתאום, בלי ההילה של השיער, הפנים מאוד גלויות. מאוד מודגשות. יש בזה משהו מאוד נקי וזך".
הביקורות טענו שהסדרה מורכבת מדי, אפלולית מדי.
"אני חושבת שכדרכם של דברים מורכבים, הם בדרך כלל קשים יותר לעיכול וזה בסדר גמור. אני מאמינה שהצופים לא בהכרח רוצים שיאכילו אותם כל הזמן בכפית וייתנו להם סיפוקים מיידיים".
ואת שוב משחקת דמות מלנכולית ואפלולית. זה כבר הפך לסוג של טייפ קאסט. לא בא לך להתפרע פעם באיזו קומדיה?
"אני חיה לגמרי בשלום עם הדימוי הזה. הוא נוצר בעקבות תפקידים דרמטיים נהדרים שזכיתי לגלם. יש בי גם צדדים קלילים, וכששיחקתי בתיאטרון בקומדיות אני חושבת שעשיתי עבודה לא פחות טובה. אני אשמח לתת ביטוי לצדדים האלה גם על המסך, אבל בינתיים אני מוצאת אפיקים אחרים לתעל אליהם את רוח השטות שלי, למשל כשאני מלמדת. יש בי גם משהו מאוד שמח, אל תטעי, דווקא כל העצב הזה שחוויתי בתקופה האחרונה גרם לי להודות על זה שאני כאן ובריאה. לשמוח בחלקי".
