המופע של שנות ה־70
היה שווה לחכות: הסבנטיז מעולם לא נשמעו טוב כל כך, כמו באלבום הקאמבק של ג'ף לין וה־ELO
2015 הייתה טובה לדור המייסדים של הרוק. זה התחיל עם האלבום המפתיע של בוב דילן, המשיך באיחוד של הגרייטפול דד ובאלבום המשכנע של ניל יאנג וכעת מגיע הקמאבק המתוק של ג'ף לין וה־ELO שלו. 14 שנים חלפו מאז האלבום האחרון שלין הוציא תחת המותג שהמציא ועד ש־Alone in the Universe החדש שוחרר, אבל נראה שאלו רק מדגימות עד כמה לעיתים הזמן הוא יחסי. בחוץ תכף נכנסת 2016, אבל לוח השנה של לין מראה שאנחנו עדיין איפשהו בין 1975 ל־1979, שנות השיא של ELO.
לין אמנם נפרד מחברי ההרכב המקורי והשלים לבדו את רוב העבודה באולפן, אבל למעשה דבר לא השתנה. הכל כאן זועק סבנטיז: מהלכי האקורדים הסופר הרמוניים, הגיטרות המלטפות, כלי המיתר המודגשים, התיפוף המעודן ועד לחלילית העגולה המוכרת מעטיפות התקליטים הישנים ולוגו האותיות המסולסל. גם לין נראה בדיוק כמו אז, עם התלתלים השופעים ומשקפי השמש. אפשר לראות בו עוד מוזיקאי ותיק שמתקשה (או לא רוצה) להמציא את עצמו מחדש. אחרי שמאזינים ל־Alone in the Universe — ועשיתי את זה כמה וכמה פעמים — מבינים שלפעמים פשוט לא צריך.
הקול של לין נשתמר מצוין ובעשרת השירים שכאן הוא מגיש בדיוק את אותו תפריט מוכר שהלהיב מיליונים לפני 40 שנה. זה שמשלב רוקרנול סוחף שמעלה חיוך (Ain't it a Drag ו־Dirty to the Bone) לבין בלדות מתקתקות ברוח הביטלס. מ־When I Was a Boy הפותח, עבור ב־All My Life וממנו לשיר הנושא החותם את האלבום המהודק הזה — 32 דקות, ממש כמו בווינילים של הסבנטיז.
לין חתום על כמה מהרגעים היותר יפים שהוקלטו ברוק הרך של שנות ה־70, אבל הוא גם אחד מגדולי מיישמי המורשת המוזיקלית של הרביעייה ההיא מליברפול. לא רק כמעריץ וחבר אלא גם כשותף להפקת אלבומי הסולו של חבריה לאחר הפירוק. התחושה הזו עלתה כבר באלבומים שהוציא אז, והיא מתגברת כאן. הגיל כנראה הפך את לין לנוסטלגי. לאלו שאהבו אותו אז ועדיין מתגעגעים, זה בטח לא יפריע.
