לא לוקחים סכין
ג'נין, פעם מעוז המחבלים המתאבדים, היא היום העיר השקטה ביותר בגדה. אחרי ארבעה ניסיונות פיגוע במחסום ג'למה הסמוך, הבינו שם שהשגשוג הכלכלי עלול להיעצר ופעלו מיידית להחזרת הרגיעה "אני לא רוצה שהילדים שלנו ימותו", מסביר המושל. "פיגוע במחסום הוא פיגוע נגדנו", אומר איש עסקים מקומי נותרה רק בעיה אחת: ערביי ישראל, שהרבו לבלות בג'נין, עדיין מפחדים לחזור
שעת בוקר רגועה בשער הכניסה לג'נין. פועלים פלסטינים ממתינים בצד הישראלי של מעבר גלבוע (ג'למה) לקבלנים שיאספו אותם לעבודה. חלקם מדליקים נרגילה של בוקר ומעשנים אותה להנאתם על אחד הספסלים במבואה המטופחת של המעבר. כמה אנשי עסקים פלסטינים, חנוטים בחליפות יוקרתיות, עושים את דרכם במהירות מצד אחד לשני. זר שהיה מגיע למקום לא היה מנחש שישראל והרשות הפלסטינית נמצאות בעיצומו של גל ההסלמה החמור ביותר מאז סיומה של האינתיפאדה השנייה.
אבל המאבטחים במעבר דרוכים כמו קפיץ וחמורי סבר. מבטם ממוקד בשורת הרכבים שמבקשים להיכנס לישראל, הנשק בהיכון והאצבע נושקת לשמורת ההדק. הם למודי ניסיון. בכל ארבעת ניסיונות הפיגוע, שאירעו כאן בשבוע אחד בין סוף אוקטובר לתחילת נובמבר, הגיחו המחבלים מתוך התור הארוך של המכוניות. כל הארבעה היו ילדים־נערים, כולם היו חמושים בסכינים, כולם תושבי העיירה קבטיה שבמחוז ג'נין וכולם אפילו למדו באותו בית ספר. אחד מהם, מוחמד זכארנה, מוכר הקרמבו בצד הפלסטיני של המעבר, תועד במצלמות האבטחה כשהוא שועט לעבר המאבטחים עם סכין בידו.
אלא שאף ילד לא נראה בחודש האחרון בצידו הפלסטיני של המעבר. למעשה, אף אדם לא מתהלך שם, לא עומד שם, לא מוכר קרמבו. הסיבה לכך היא שבמרחק מאה מטרים מהמאבטחים עומדים שוטרים פלסטינים בלבוש אזרחי, חבושים בכובע מצחייה שחור שמבהיר לכל הפלסטינים מי הם. חלקם בודקים כמה מהמכוניות שמבקשות להגיע למעבר, אחרים תרים בעיניהם אחר חשודים פוטנציאליים שעלולים לבצע את פיגוע הדקירה הבא. היה מי שאמר לנו, שישנם עוד שוטרים שם שתפקידם הוא לראות ולא להיראות. המאמץ הוכיח את עצמו: המאבטחים הצליחו לעצור כבר שלוש נשים שביקשו, כל אחת בנפרד, לבצע פיגועי דקירה.
"אנשי המנגנונים אכן נמצאים בצד הפלסטיני של המעבר והם מונעים מילדים להגיע אליו, משום שאנחנו לא רוצים שהילדים האלה ימותו", אומר איברהים רמדאן, מושל ג'נין. "הם נמצאים שם כבר 30 יום, פרוסים בכמה מקומות ודואגים לביטחון הפלסטינים".
רמדאן, איש גדול ממדים ובעל נוכחות מרשימה, נולד במחנה הפליטים דהיישה בבית־לחם והיה פעיל מרכזי שם בימי האינתיפאדה הראשונה, שבמהלכה נעצר שש פעמים. בסיומה הוא הצטרף למנגנוני הביטחון הפלסטיניים וטיפס עד לדרגת ליוואא' (מקבילה לאלוף בצה"ל) בביטחון המסכל, המקביל הפלסטיני לשב"כ.
"אני קיבלתי החלטה שלפיה אסור לגרור את הילדים למעבר ג'למה, שאנחנו כבר מכנים אותו 'מעבר המוות''', הוא אומר. "יש לנו הוראות מהראיס לשמור על הביטחון ועל החיים של הפלסטינים. זה לא אומר שלא נמשיך להתנגד לכיבוש בדרכי שלום. אנחנו נמשיך בדרך הזאת של ההתנגדות העממית עד לשחרור אדמתנו".
חברון גנבה את הלפיד
בעשור הקודם הייתה ג'נין חוד החנית של האינתיפאדה השנייה. מהעיר הזו יצאו המחבלים שביצעו את הפיגועים הגדולים ביותר, שגבו עשרות קורבנות: מסעדת מצה בחיפה, קו 823 בוואדי ערה, צומת מגידו ומסעדת מקסים. מחנה הפליטים ג'נין, שנמצא בחלקה המערבי של העיר, הפך לסמל ההתנגדות הפלסטינית. הרבה דברים השתנו מאז, ובהסלמה הנוכחית ג'נין היא העיר השקטה ביותר בגדה.
מילת הקסם פה היא כסף, או ליתר דיוק – הפריחה הכלכלית שג'נין נהנית ממנה, בעיקר בשל העובדה שערביי ישראל נכנסו אליה בהמוניהם מדי יום, ובעיקר בסופי השבוע, וערכו בה את כל קניותיהם. בימים כתיקונם נכנסים לג'נין דרך מעבר ג'למה כ־2,500 כלי רכב מישראל, בסוף השבוע – כפול מזה.
המנוע הכלכלי הזה מפרנס בעלי עסקים ונותני שירותים בעיר, מהלבשה והנעלה דרך חנויות צעצועים ומסעדות ועד לרופאי השיניים. ערביי ישראל מעדיפים לטפל אצל הרופאים המקצועיים בעיר, שמחיריהם נמוכים בהרבה. מחיר השתלת שיניים, לדוגמה, יעלה כאן כחמישית ממחירו בישראל. המחירים במסעדות נמוכים ב־60־40 אחוז, וכל זה במרחק של רבע שעה מנצרת.
האחראי העיקרי להתפתחות הכלכלית הזאת הוא ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר, סלאם פיאד, האיש שהגה בעשור הקודם את ''מודל ג'נין" שהרים את העיר ואת המחוז משפל המדרגה עם סיומה של האינתיפאדה השנייה. פיאד הגיע למסקנה, ששגשוג כלכלי הוא זה שמייצר בסופו של דבר שקט ביטחוני והחליט ליישם את המודל הזה דווקא על העיר שספגה את המכה הקשה ביותר במהלך האינתיפאדה. בעזרת תמיכה כספית נדיבה מארצות־הברית וממדינות אירופה הוקמו בג'נין פרויקטים כלכליים גדולים, פותחו תוכניות שנועדו להרחיב את מעגל התעסוקה, קודמו מול ישראל תוכניות שונות בנוגע להרחבת היתרי הכניסה לפועלים פלסטינים ולהסרת מחסומים והוכנסו כוחות גדולים של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, שהחלו בהשלטת סדר בעיר שבמשך שנים רבות ידעה רק אנרכיה.
התוצאות לא איחרו להגיע. באוניברסיטה האמריקאית בעיר, האוניברסיטה הפלסטינית היחידה שהלימודים בה מוכרים בישראל, לומדים 3,500 סטודנטים ערבים ישראלים. בשנה הבאה צפוי להיפתח בית חולים פרטי ומתקדם בשם "איבן סינה", שיעבוד בשיתוף פעולה מקצועי עם בית החולים ''העמק'' בעפולה השכנה, ותחל בנייתו של אזור התעשייה של ג'נין, שיקלוט 30 מפעלים ויעסיק 25 אלף איש.
אבל על כל זה מעיבה עכשיו ההסלמה הביטחונית. בעקבות ארבעת ניסיונות הפיגוע הודיעה ישראל, בצעד חריג, על סגירה מוחלטת של מעבר ג'למה ללא הגבלת זמן. בסופו של דבר נסגר המעבר ליממה אחת בלבד. "אנשים אמרו לי שג'נין הייתה ב־24 השעות האלה כמו עץ שנבל", אומר סא"ל סמיר כיוף, רמת"ק (ראש מפקדת התיאום והקישור) ג'נין במינהל האזרחי. "בעיר מבינים שלא כדאי להם לחזור לימים ההם. מחיר ההפסד גדול מדי, והרוב לא רוצים הסלמה".
"כשסגרו את המחסום, ג'נין הפכה לעיר מדוכאת", אומר גם הישאם מסאד, איש עסקים בולט ומוכר מאוד בג'נין. "לא הייתה תנועה מסחרית והרבה בעלי עסקים פשוט סגרו את החנויות שלהם".
בג'נין הבינו היטב את המשמעות של סגירת המעבר ולכן ביצעו את המהלך המשמעותי של הקמת השטח הסטרילי בצד הפלסטיני והבידוק המוקפד. אבל זה לא הסתיים רק שם. בסיעור מוחות קצר שנערך במחוז הוחלט לטפל בבעיה הנוספת: העובדה שכל המפגעים יצאו מאותו מקום.
"אנשים כאן הבינו שיש בעיה", אומר מסאד, "ולכן משלחת של בכירים ונכבדים עברו בין בתי הספר בקבטיה כדי לדבר עם התלמידים ועם ההורים שלהם על הנושא הרגיש. המטרה הייתה להוריד את המתיחות ולצאת חוצץ נגד הפיגועים". בנוסף התקיים מפגש עם נכבדי קבטיה בהשתתפותו של אבראהים רמדאן המושל. במפגש נכחו 400 איש, ולדברי גורמים שונים היו אלה אנשי קבטיה שביקשו מהמושל לנקוט צעדים שימנעו מהצעירים להגיע אל המעבר ולבצע פיגועים.
מהלך פומבי של הרשות הפלסטינית שמסייע בהגנה על מתקן ישראלי אינו דבר של מה בכך בימים אלה ועלול לגרור אחריו תגובות קשות על "שיתוף פעולה עם האויב הציוני", בעיקר מצד אנשי חמאס שרק מחפשים הזדמנויות כאלה. אבל את מושל ג'נין, שלא חשש בעבר לקפד את ראשו של חמאס בעיר, זה ממש לא מטריד: "אין לי שום בעיה שבעקבות המאמצים לשמור על ילדינו יקראו לי 'דייטוני' (כינוי גנאי שמדביק חמאס לאנשי מנגנוני הביטחון הרודפים אחרי אנשיו ורומז לכך שהרשות הפלסטינית משתפת פעולה עם ישראל. הכינוי הוא על שם הגנרל האמריקאי קית' דייטון, שהיה המתאם הביטחוני של ארצות־הברית ברשות הפלסטינית והקים את מנגנוני הביטחון בצורתם החדשה, א.ל). זה בסדר גמור, אני 'דייטוני'. אני דואג לילדים שלנו, ואנשי קבטיה עמדו לצידי בעניין הזה".
הבעיה של מושל ג'נין אינה רק קבטיה, אלא גם אחד מסמלי העיר, מחנה הפליטים ג'נין – אקס־טריטוריה פלסטינית עם 50 אלף תושבים. כמעט כל כניסה של מנגנוני הביטחון הפלסטינים למקום מלווה בחילופי אש ביניהם לבין החמושים במחנה. לרשות הפלסטינית אין שליטה של ממש על המקום. אחת לכמה שבועות נכנסים אליו כוחות צה"ל ובדרך כלל האירועים האלה מלווים בחילופי אש, במעצרים של פעילי חמאס וג'יהאד איסלאמי ובהחרמת אמצעי לחימה. בינתיים נמצא המחנה מחוץ למעגל ההסלמה הנוכחי, בין היתר בעקבות דו־שיח שמנהל המושל עם מוקדי הכוח של הג'יהאד האיסלאמי בתוכו. לדבריו, בינו לבין הגורמים הדומיננטיים במחנה הפליטים יש יחסים של כבוד הדדי.
בימים אלה מתנהל במחנה דיאלוג פנימי אם להיכנס למעגל ההסלמה או לא, וישנן שם דעות לכאן ולכאן. המתנגדים לשקט טוענים שחברון לוקחת מהם את היוקרה בכך שהיא הפכה לנושאת לפיד ההתנגדות. הישאם מסאד מספר כי בג'נין יש משפט שאומר שבין מחנה ג'נין לבין קבטיה קיים תמיד איזון – כשקבטיה בוערת במחנה רגוע, ולהפך. המציאות מראה שבתקופה הנוכחית קבטיה חמה יותר ומחנה ג'נין אכן שקט יותר, יחסית.
אפילו הירקות טובים יותר
השלטון המקומי בג'נין אמנם הצליח להשיב את השקט לעיר, אבל לערביי ישראל זה כנראה עדיין לא מספיק והם לא שבו אליה. "מאז ניסיון הפיגוע הראשון בג'למה הפסקתי להיכנס לג'נין", מודה ג'אבר חמדאן, תושב עכו. "אני אדם זהיר ומפחד להגיע לשם. אני לא אחזור לג'נין עד שהמצב יירגע.
"אנחנו אוהבים את האווירה בג'נין. הסחורה זולה מאוד, ואפילו לירקות שם, שמשקים אותם ממים של נביעות עמוקות, יש טעם אחר. אתה יושב במסעדה עם כל המשפחה, אוכל ארוחה טובה, כולל בשרים וסלטים, ומשלם מאה שקל. אבל המחבלים המנוולים הרסו את הכל. הייתי בסיור עם קבוצה גדולה של אנשים באוטובוס והצעתי להם שניכנס לאחת המסעדות בג'נין דרך כביש צדדי. הם לא הסכימו בשום אופן".
מי שמרגיש את זה היטב על בשרו ובכיסו הוא איברהים חדאד, יזם פלסטיני שהקים בעיר את כפר השעשועים הגדול ביותר בגדה המערבית, הדיסנילנד של ג'נין, "כפר חדאד". מתחם הנופש שלו כולל פארק מים, לונה־פארק, פינת חי, מוזיאון שעווה ומופע אורקולי של דגמי דינוזאורים ענקיים שפזורים בשטח. בסופי השבוע גדשו את המקום אלפי בני אדם, מרביתם ערבים ישראלים. הכניסה חינם ומחיר ממוצע למתקן עומד על שלושה שקלים.
אבל השבוע היה המקום שומם לחלוטין, וחדאד – איש חם וחייכן בדרך כלל – מקדם אותנו בפנים כבויות. "ג'נין היא עיר שבנויה לשקט ולא לימי מלחמה", הוא אומר. "עונת הקיץ הייתה חזקה מאוד, אבל מאז שהתחיל הבלגן ערביי ישראל לא נכנסים לג'נין. הם מפחדים שאם יהיה פיגוע, הם וילדיהם יהיו חשופים לירי של הצבא, או שפשוט יסגרו את המחסום והם יישארו בפנים".
חדאד אומר, שאם המצב יימשך כך לא הוא יוכל להמשיך להעסיק את 120 העובדים במקום. "אני יכול להחזיק מעמד רק עוד כמה חודשים. בחודשיים האחרונים הפסדתי 600 אלף שקל. ילד אחד שמבצע פיגוע במחסום גורם בלגן לעשרות אלפי תושבים פה. זה משבש את החיים שלנו ומחזיר אותנו אחורה. פיגוע במחסום הוא לא פיגוע נגד ישראלים, אלא פיגוע נגדנו".
מושל ג'נין מנסה לשמור על אופטימיות. "לא הגענו עוד לשלב שאפשר לקרוא לזה אינתיפאדה", אומר רמדאן. "האינתיפאדות הקודמות היו קשות הרבה יותר מהמצב הנוכחי". הישאם מסאד מצידו לא עצר את תוכניותיו הגרנדיוזיות לבנות בג'נין מלון חמישה כוכבים שלצידו פארק מים וקניון, כדי למשוך עוד יותר את ערביי ישראל.
אבל בינתיים התור הארוך של מכוניות ישראליות שמבקשות להיכנס לג'נין דרך מעבר ג'למה נעלם. בג'נין, שפעם כונתה "עיר המתאבדים", מייחלים, מי בשקט ומי בפומבי, לסיומה של ההתפרצות הזאת.
לפנייה לכתב/ת 
