"להיכנס לתפקיד הזה זה כמו לקפוץ לבריכת מי קרח מלאת כרישים"

דני דנון רגיל להרים את הראש ולראות אנשים מביטים עליו מלמעלה. לא חשוב כמה רחוק הגיע בחייו, תמיד נתקל במבט הזה. "לכל תפקיד שנבחרתי אליו התלוותה הרמת גבה שלא מבוססת על שום דבר אמיתי", הוא אומר, יושב בלשכת שגריר ישראל באו"ם, פוזיציה לה זכו מעטים אחרים, "יש לי תארים אקדמיים, אני איש העולם, איש של עשייה, לא קיבלתי שום ירושה, אני לא הבן של, וחוץ מהמינוי הנוכחי כל תפקיד ציבורי שהשגתי בא בזכות ניצחון בקלפיות. אבל היחס הזה אליי נמצא שם כבר הרבה שנים ואני לא מתרגש יותר".

אז מאיפה בא היחס הזה?

"זו התנשאות מובנית כלפי מישהו מהימין שמגיע מרקע אחר ולא מתאים לטייפ. יש אנשים בישראל שקשה להם לראות איש עקרונות, לבוש חליפה, משכיל, דובר אנגלית, שמציג דיעות שלא מתאימות להם. אז הם מגחכים. אני חלילה לא משווה את עצמי למנחם בגין, אבל כשאנשים לא יכלו להתמודד עם הדיעות שלו, הם הדביקו לו כינויים מעליבים. בן־גוריון קרא לו בכנסת 'המוקיון'. זה לא חדש".

בנאום הראשון באו"ם. "כבר הבנתי שפה כולם יושבים כמו ספינקס, אז אתה עושה מה שאפשר כדי להשאיר חותם"

אתה נעלב?

"כבר לא, אני מכיל את זה. למשל כל סיפור משרד המדע והחלל, זה הרי משרד שהיה קיים הרבה לפני שאני הגעתי, כולל עניין 'החלל', אבל אחרי המינוי שלי זו הייתה פתאום מטרה ללגלוג. כשרזי ברקאי שאל אותי על זה, אמרתי לו: את יעקב פרי שהיה לפניי גם היית שואל למה יש 'חלל' בשם המשרד? אז יש התנשאות ואני לא מתעסק בזה יותר. היה לנו פה השבוע אירוע בנושא הפליטים היהודים ממדינות ערב. אבי הגיע לארץ ממצרים, גר באוהל במעברה, והנה אני, בתפקיד שגריר ישראל באו"ם, הולך לתת נאום שלמעשה מדבר על אבא שלי. אז אנשים יכולים לזלזל".

יחסים "מעניינים"

שלושה חודשים יושב דני דנון בלשכת השגריר בקונסוליה הישראלית בניו־יורק, מוקף בצוות מאוד קטן ועוד יותר צעיר, ומנסה להתרגל לעולם שמחוץ לכנסת ישראל. זה לא המקום שסימן לעצמו כילד חדור להט רוויזיוניסטי, אבל איכשהו הוא לא מפסיק לחייך. אולי זו ההשפעה של ניו־יורק, אולי זו ההתחככות הפיזית ממש עם העולם, ואולי כי יותר כיף לרדת להגנה באנגלית במבטא ישראלי, זה שגם עליו הוא כבר שמע הרבה בדיחות.

"אני שולט בספרדית והאנגלית שלי מצוינת", מבטל דנון בביטחון, "מבטא תמיד אפשר לשפר, אבל לכל השגרירים כאן יש מבטא ואף אחד לא מוטרד מזה. מי שמינה אותי יודע בדיוק איך האנגלית שלי".

איך התכוננת לתפקיד?

"אי־אפשר באמת להתכונן. כמו שאגיד לך לקפוץ לבריכת מי קרח מלאת כרישים. מה תעשי, יוגה? פגשתי שגרירים לשעבר, קראתי ספרים, תקנונים, אבל להיכנס בפעם הראשונה למועצת הביטחון ומיד לחטוף הפגזות מכל הכיוונים – זה משהו שצריך ללמוד על הבשר. באחד הימים הראשונים כאן השגריר הפלסטיני שלח מכתב שבו האשים אותנו שאנחנו קוצרים איברים. מיד עניתי שזו עלילת דם ושהפלסטינים משתמשים בילדים לטרור. מהר מאוד היה שמח. יש פה שגרירים שבמשך שנים אין להם את האקשן שיש לי ביום אחד".

מה שאלת את האנשים בצוות כאן לפני שעלית לנאום הראשון?

“שאלתי מה קורה אם מישהו מפריע לי. בכנסת אני רגיל, אבל מה עושים כאן? אמרו לי שבאו"ם זה לא קורה. אמרתי 'מה לא קורה, ואם יקרה? מה אומר הפרוטוקול?' הם התעקשו 'עזוב, זה לא יקרה'. והנה, ברגע שאני מתחיל לדבר, הפלסטיני קם עם תמונות של ילדים והתחיל לצעוק. התעלמתי".

אתה, דני דנון, התעלמת?

"כן. אם אני מתייחס אליו, אני נותן לו את מה שהוא רוצה. אני על הפודיום, המצלמות מכוונות אליי, אז למה לתת לו את תשומת הלב".

החשש הוא מהיום שבו לא תוכל להתאפק.

"גם זה לא מבוסס. בכנסת ייצגתי את עצמי או את המפלגה שלי, אבל כאן אני מייצג את מדינת ישראל ואני מקדיש יותר זמן לבחירת מילים. רוב האנשים פה לא הכירו אותי לפני שהגעתי וכבר יש לי תדמית של לוחם כי אנחנו לא שותקים. שותפים קרובים שלנו אומרים לי לפעמים 'עזוב, אל תריב על זה, זה לא שווה'. ואני אומר 'לא, כי אם היום נוותר פה, מחר נוותר שם'".

את היום שבו נשא את הנאום הראשון שלו מול העצרת הכללית, התחיל דנון בישיבת צוות עם ארבעה עוזרים שחלקם נראים כאילו תכף יחגגו בר־מצווה. הוא רצה לדעת איזה כיבוד יוגש באירוע בערב שבו יופיע שמעון בוסקילה, וקיבל תדרוך על 16 ההחלטות נגד ישראל שצפויות לעבור באותו יום, שאפילו בקנה המידה של משלחת ישראל באו"ם נחשב קשה במיוחד.

לנאום אחר הצהריים הגיע דנון עם לוח גדול ועליו תמונות קורבנות הפיגועים בישראל בחודשים האחרונים. הוא התרגש, גם אם ממש התאמץ להסתיר את זה, אבל כאשר הקשיב לשגריר הפלסטיני שנאם לפניו, אפשר היה לראות איך נשרף לו פיוז קטן וכשעלה לפודיום הרגיש פחות או יותר בכנסת. אולי חוץ מהעובדה שהכל מסביב היה מאוד שקט ומתורבת, 9,000 קילומטר ממרכז הליכוד.

שימוש בגימיקים הוא תחביב של דיפלומטים ישראלים שנואמים באו"ם, אבל תכל'ס הדברים האלה בעיקר מיועדים להשיג כותרות בבית.

“אני לא מסכים. זה היה יום שבו העבירו כמעט 20 החלטות נגד ישראל, ולא אמרו מילה על הפיגועים בארץ. רציתי שיראו את הקרבנות שהאו"ם מתעלם מהם. לא היה קל לשכנע את הצוות שלי פה ללכת עם זה, אבל שגרירים ניגשו אליי אחר כך ואמרו שהם מאוד התרגשו. כבר הבנתי שבאו"ם כולם יושבים כמו ספינקס, לא חשוב מי נואם ומה הוא אומר, אז אתה עושה מה שאפשר כדי להשאיר חותם".

מה הדבר הכי מרתק שלמדת בינתיים?

"השגרירים לשעבר שדיברתי איתם סיפרו לי על העולם הכפול, זה של היחסים הגלויים וזה של היחסים מתחת לפני השטח, אבל מדהים לראות את זה ממש קורה. שגריר של מדינה ידידה אמר לי דבר אחד לפני דיון, ועשר דקות אחר כך הוציא את הנאום ואמר בדיוק ההפך. קשה לעכל את זה. למרות שהוא חבר שלנו, אמרתי לו מה דעתי, אבל אתה גם לומד את הניואנסים.

"למשל הייתה פה הצבעה אחת, לא משמעותית בכלל, שאחריה התברר כי שגריר שהצביע איתנו הסתבך אצלו בבית. הוא אמר לי 'אתה לא מבין מה זה עשה לנו שהצבענו איתכם, אפילו שזה על משהו לגמרי לא חשוב'. אז זה עוד משהו שצריך לקחת בחשבון: לכל השגרירים פה יש את הקהל הביתי שהם חוששים ממנו, וצריך לדעת שאם הוא אומר לך דבר אחד בארבע עיניים ולגמרי ההפך בפומבי, יש לזה סיבות לגיטימיות מבחינתו. בסך הכל המקום החשוב באמת הוא מועצת הביטחון, העצרת הכללית זה ג'ונגל די חסר חשיבות".

או"ם שמום? העולם כולו נגדנו? כולם אנטישמיים ורק אנחנו בסדר?

"לא כל העולם נגדנו, יש הרבה מדינות שעוזרות לנו. המשלחת האמריקאית נותנת לנו גיבוי אמיתי. קנדה, אוסטרליה, גרמניה, אלה מדינות שתומכות בנו וצריך לחזק את זה. הבעיה היא שהאו"ם הוקם על ידי מדינות דמוקרטיות, אבל עכשיו הרוב הוא מדינות דיקטטוריות שהשתלטו על העסק. ברור שאנחנו מפסידים ברוב ההצבעות, אבל המאבק שלנו הוא להשאיר את העולם הנאור בצד שלנו".

פתרון הסכסוך עם הפלסטינים לא יסדר הכל?

"האו"ם לא אהב את ישראל הרבה לפני 1967. ברור שתהליך מדיני יקל על המצב, אבל לא ישנה מהותית, הם ימצאו דברים אחרים".

יכול להיות שאנחנו נותנים לעצמנו הנחות.

"לא נכון. הרוב הוא אנטי ישראל, נקודה. לא מקובל להגיד אנטישמיות, יותר קל להגיד שזו אנטי ישראליות, אבל אין דרך אחרת להסביר 20 הצעות נגד ישראל מול שלוש נגד כל שאר העולם ביחד".

אולי זה כי לעולם יש ציפיות אחרות מישראל.

"זה כי אנחנו כאן. מה הם יעשו, יגנו את דאעש? את סוריה? אנחנו פה, דמוקרטיה, חברה נורמטיבית במשפחת העמים".

איך היחסים שלך עם המזכ"ל, באן קי־מון?

"מעניינים".

מעניין.

"עוד לפני שממש נכנסתי לתפקיד ליוויתי אותו בביקור בארץ, הלכנו יחד ל'הדסה' וביקרנו בחור אמריקאי שנדקר בפיגוע ומאוחר יותר מת. בכל פעם שאנחנו נפגשים, הוא מזכיר לי את הביקור ההוא. יש לי חילוקי דיעות איתו ולהוציא ממנו הודעת גינוי לפיגועים דרש הרבה אנרגיה, אבל נוצר קשר מעניין".

היית אומר לו לא ללכת לטקס הנפת הדגל הפלסטיני?

“לא הייתי מנסה להניא אותו מללכת כי זה אבוד, אבל הייתי אומר לו שזה לא עוזר לפלסטינים, הוא רק נותן למנהיגים שלהם כותרות ברמאללה. הנפת הדגל הייתה ניצחון לאבו־מאזן, אבל במה זה עזר לעם שלו? בשלב מסוים הם יהיו חייבים להיכנס למו"מ ישיר".

או שנגיע למדינה דו־לאומית.

"זו טקטיקת הפחדה שנועדה ללחוץ עלינו לקבל החלטות נמהרות. אני לא רואה מישהו במערכת הפוליטית בישראל שרוצה להכיל ריבונות על כל הפלסטינים. אין לנו אינטרס לשלוט עליהם, אבל מה שקרה בעזה זה לקח שצריך ללמוד. אני זוכר שב־1993 התעמתתי עם יוסי ביילין בבית כנסת במיאמי על הסכמי אוסלו. שאלתי אותו 'מה תעשה אם הם ישתמשו בנשק שאנחנו נותנים להם?' הוא אמר 'מה אתם מפחידים אותנו כל הזמן? יש לנו צבא שיכול בכמה שעות לכבוש את עזה מחדש'".

איבדתי חברים

דני דנון, 44, הבן הצעיר של יוכבד ויוסף דנון, נולד ברמת־גן זמן קצר לאחר שאביו נפצע באורח אנוש במלחמת ההתשה. "הוא היה על סף מוות, התעורר אחרי כמה חודשים וכמה ניתוחי ראש, ונותר נכה קשה מאוד, כולל אובדן השמיעה. אני נולדתי לתוך הפציעה שלו והייתי למעשה היחיד שידע לתקשר איתו. לפעמים אנשים שואלים אותי מאיפה יש לי את החוצפה להגיד כל מה שאני חושב, אז אני נזכר איך כילד הייתי הולך עם אבא לסניף של בנק הפועלים ברמת־גן ומדבר עם הפקידות בשבילו, מתלונן על העמלות".

הבית עיצב את הדעות הפוליטיות שלך?

"לא במיוחד. אבא לא דחף אותי לכיוון כזה או אחר, הוא כן דחף אותנו להסתובב בארץ כמה שיותר. זו הייתה דרך עבורי להתחבר אליו, הוא לא יכול היה ללכת פיזית, אז הייתי מטייל גם בשבילו. הייתי חוזר הביתה והוא היה שואל 'הלכת מכאן או מכאן? ישנת פה או שם?' אבל את האמת הפוליטית שלי עיצבתי בעצמי. בכיתה ד' רבתי עם המורה על 'אלטלנה'. הבת שלי היום בכתה ה', איפה היא ואיפה 'אלטלנה'".

אז איך הפכת לאיש ימין?

"קראתי הרבה היסטוריה, כל מה שאפשר על המחתרות ועל קום המדינה. בתיכון זה כבר הפך למשהו שרציתי להיות מעורב בו, התווכחתי על פוליטיקה כל הזמן. בספר המחזור ב'בליך', בין כל ענייני הבנים והבנות, כתבו עליי שאני בכלל נאמן לגאולה כהן".

אתה לא מפקפק בדעות שעיצבת כשהיית נער?

"לא. מעולם לא היו לי ספקות. יש מי שיגיד שזה קיבעון, אבל מגיל 14 העמדות שלי ברורות. מצד שני, אני מוכן לדבר עם כולם. יש שגריר של מדינה מסוימת שהצוות כאן אמר לי 'אסור לדבר איתו'. דיברתי, ולא נפלו השמיים, היה נחמד ומעניין. זו מדינה שאין ולא יהיו לנו איתה יחסים, אבל אני לא חושש מלהתעמת עם רעיונות של אחרים. אנשים זזים לכיוון העמדות שלי, לא ההפך".

ההחלטה ללכת לפוליטיקה באה כשדנון הגיע למסקנה שאי־אפשר לשנות שום דבר מבחוץ. "הייתי עוזר של עוזי לנדאו בימי הסכם חברון ואני זוכר שהגעתי לישיבת חרום של אנשי בית"ר. אמרתי 'אוקיי, מה עושים בשטח כדי לעצור את זה?' היה שקט בחדר, לאף אחד לא הייתה תשובה. אז הבנתי שאם אתה רוצה לשמור על המדינה, אתה צריך להיכנס לתוך המערכת ולהתלכלך. לא פחדתי אף פעם לחטוף ולהפסיד, ולא פחדתי לריב עם חברים".

אפשר לעשות הפרדה?

"בוודאי. יש לי הרבה חברים טובים בצד השני של המפה הפוליטית בארץ".

מי?

"אם אגיד שמות זה יגמור להם את הקריירה".

ולא מדברים על פוליטיקה?

"להפך, אתה יכול לדבר איתם על הכל, דווקא כי הם לא יריבים שלך במפלגה".

איבדת חברים בגלל פוליטיקה?

"כן, איבדתי את אריק שרון. הייתי מאוד קרוב אליו, ואז הגיעה ההתנתקות שהתנגדתי לה בתוקף והיחסים בינינו לא שרדו את זה. לא הלכתי איתו ל'קדימה' למרות שהייתי יכול להפוך לחבר כנסת הרבה יותר מוקדם. לא הצלחתי אף פעם להבין למה הוא החליט על ההתנתקות. אני שואל את עצמי מה הוא היה אומר אם היה רואה היום את התוצאות. חברים בקהילה היהודית בארה"ב אמרו לי בימי ההתנתקות 'זו החלטה טובה, זה אריק שרון, הוא יודע מה הוא עושה'. היום אותם אנשים אומרים לי 'איזו טעות זו הייתה'. לפעמים אני מזכיר להם מה הם אמרו ב־2005. אז הייתי במיעוט, אני לא חושש להיות במיעוט, אבל היום הדיעות שלי הן המיינסטרים בישראל".

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ודנון אף פעם לא היו חברים וההיסטוריה שלהם רצופה התנגשויות, כולל זו שהביאה לפיטוריו של דנון מתפקיד סגן שר הביטחון לאחר שהגדיר את מבצע צוק איתן כ"כישלון של ראש הממשלה שהתנהל ברפיסות". האיגוף החד הזה הפך את דנון לפופולרי מאוד בפינות הימניות ביותר של הכנסת וגם של פייסבוק, והוא אפילו רץ מול נתניהו בפריימריז לקראת הבחירות בשנה שעברה. כשהתפזר האבק מינה אותו ראש הממשלה לשר המדע והחלל המפורסם, ושלושה חודשים לאחר מכן החליט להעניק לו מינוי יוקרתי מחד, ורחוק רחוק מעבר לאוקיאנוס מאידך.

איך היחסים ביניכם היום?

“טובים. אני מכיר אותו 20 שנה, אנחנו יודעים לעבוד ביחד. היה את העניין ההוא וזה נגמר, הוא מינה אותי לשר, הוא מינה אותי לתפקיד הזה, אני מעריך אותו ויודע שהוא מעריך אותי".

תשובה דיפלומטית מצוינת. לא נשלחת לכאן כדי שלא תהווה איום עליו שם?

"ויהיו שיגידו שזה שאני כאן, בתפקיד כזה בכיר, רק יחזק אותי. הרי אין סוף לספקולציות הציניות".

בדיעבד לא היית אומר את הדברים שאמרת עליו?

“לכל דבר יש את הזמן והמקום. ח"כ או שר צריך להגיד את האמת שלו. שגריר באו"ם זה משהו אחר לגמרי. ראש הממשלה מכיר את ארה"ב, מכיר את האו"ם ויודע שאני שחקן נשמה ולוחם, הוא ראה את הנחישות שלי גם כשזה לא היה לו נוח".

עוד מי שהיה לו לא נוח לשמוע את דעתו של דני דנון הוא נשיא ארה"ב, ברק אובמה. לפני שלוש שנים פירסם דנון בארה"ב את הספר Israel – The Will to Prevail השופע ביקורות קשות כלפי הממשל האמריקאי, ולא פלא שהדבר הראשון שעשה כשהגיע לאו"ם היה ליישר את ההדורים. "הפגישה הראשונה שלי פה הייתה עם שגרירת ארה"ב לאו"ם סמנת'ה פאואר, ואני חייב להודות שהופתעתי מעומק החיבור עם האמריקאים. כשעשינו אירוע לציון 40 שנה לנאום המפורסם של חיים הרצוג, ג'ון קרי הגיע. שגרירים ממדינות אחרות היו בהלם, מה פתאום מזכיר המדינה האמריקאי מגיע לאירוע קטן באו"ם. אלה דברים שמשדרים כוח ונותנים לנו ביטחון ותחושה שיש גב. אכן העברתי ביקורת על ממשל אובמה, אבל עבר מאז זמן, והיום, כשאני רואה את הדברים ממקום אחר, אין לי בעיה להגיד שהאמריקאים שומרים עלינו פה".

אתה חושש שיבוא רגע שבו האמריקאים לא יטילו וטו במועצת הביטחון?

"התפקיד שלי הוא לחשוש, אבל אני לא מזהה שיש להם איזו כוונה לעשות את זה".

מה אתה רוצה להשיג פה מעבר לירידות לגליצ'ים מדי יום?

"אני מאוד רוצה להעביר החלטה שאוסרת שימוש בילדים בפעילות טרור בעולם כולו. אנשים אומרים לי שברגע שהצעה כזו תבוא מאיתנו, אין לה שום סיכוי לעבור. אבל אני אומר שגם אם נפסיד בקרב הזה, עדיין ניצחתי מעצם הדיון. אני רוצה שנעבור את קו החצי, לא להיות כל הזמן בהגנה. אני מתייחס לאו"ם כאל מדינה, זה ארגון עם תקציב של 17 מיליארד דולר שאפשר לעשות איתו עסקים. אני רוצה לשלב כוחות ביטחון ישראלים בכוחות השלום ולעשות כל מה שאפשר כדי לפרוץ את הבועה הזו כאילו ישראל זה רק הסכסוך".

אני מאוד אוהב את הכנסת

דנון וקודמו בתפקיד, רון פרושאור, לא היו יכולים להיות שונים יותר. פרושאור נולד לאור הזרקורים, הוא פרפורמר טבעי שגם נהנה מכל שנייה בניו־יורק. דנון נמצא במקום אחר. הוא בא לכאן עם אשתו, טלי, ושלושת ילדיהם - שירה בת 8, הילה 10 ואביעד בן ה־14, והוא בעיקר מוטרד מקשיי ההתאקלמות שלהם. "כשהודענו לילדים שנוסעים לכאן, הבת הקטנה אמרה לי 'אבא, זו עבודה שלך, תיסע אתה, מה זה קשור אליי, יש לי חברות'. הם מבינים שאבא שגריר וזה תפקיד חשוב, אבל לא קל להם. הם לא דיברו אנגלית בבית, הם צריכים להתרגל לחיים חדשים לגמרי. בהתחלה הם הרגישו שנוסעים לטיול באמריקה, אבל עכשיו זו כבר המציאות שלהם".

הם מבינים שהם פה לכמה שנים?

"עוד לא. מצד שני הם נחשפים לדברים שלא היו נחשפים אליהם בארץ. הייתה לי שיחה עם הבן שלי על העבדות, כי הוא שמע על זה בבית ספר, וזה משהו שהוא לא היה לומד בישראל. למרות שהפלתי עליהם תיק, בטווח הארוך זה יעזור להם".

אתה מתגעגע לכנסת או שמח להיות רחוק ממנה?

"אני מאוד אוהב את הכנסת, אני לא מסתכל עליה עכשיו מלמעלה".

זה מקום שבו חבר כנסת במפלגה שלך מעליב חברת כנסת נכה.

"כן, אבל הרוב המכריע של חברי הכנסת הם אנשים טובים שעובדים קשה. אני לא מוכן לשתף פעולה עם הזלזול במוסד הזה, העתיד של הילדים שלי נקבע שם".

מה אתה עושה פה בשעות הפנאי?

"בעיקר מנסה להשלים זמן משפחה".

אבל אתה בניו־יורק.

"אני יודע. שגריר לשעבר אמר לי 'חבל, אתה יוצא לניו־יורק עם ילדים קטנים מדי'". ¿

Tzipis@ynetus.com