לסמוך על הליצן
הממצאים של מבקר המדינה על התנהלותו של ח"כ אורן חזן עושים רושם כמעט כמו הכותרת "כלב נשך אדם". כאילו מה, יש מישהו שחי במדינה בחצי השנה האחרונה שנפל מהכיסא כשגילה שהאיש הכי בולט בדוח המבקר הוא הח"כ הכי מושמץ בכנסת? יכול להיות שבגלל זה יש איזו תחושת חמיצות כשקוראים על מעללי חזן. ולא בגלל שהאיש נקי וטהור. הוא לא. אבל התחושה היא שמישהו דאג לזרוק לנו את ליטרת הבשר שציפינו לה ונעץ את שיניו בחיה הכי חלשה בעדר.
אורן חזן עבר עבירה פלילית. הוא הגיש תצהיר שקרי למבקר המדינה. בתצהיר הוא כתב שלא קיבל תרומות במהלך הפריימריז, וההוצאה היחידה שלו הייתה דמי רישום של 7,000 שקלים. בדיעבד התברר שהוא השקיע כספים בקמפיין שלו, והוא נקנס ב־5,000 שקלים. האם זו גולת הכותרת של ממצאי המבקר? האם חזן הוא הבעיה הכי גדולה שיש לנו היום במערכת הפוליטית? האם הוא באמת דון ויטו קורליאונה - או לפחות הבן שלו - כפי שניסה להציג עצמו בסרטון התדמית שלו בקמפיין הבחירות?
הרי אפילו בדו"ח הזה יש חשודים מיידיים יותר רציניים מחזן, אבל הזרקור מופנה אליו. כי זו הבעיה של חזן. שאף אחד לא מרחם עליו. לא בסיעתו, לא בכנסת ולא בציבור. זה לא יהיה מופרך לחשוב שראש הממשלה ממש לא הזיל דמעה על ממצאי הדוח. קודם כל, תמיד טוב שדנים בענייני שחיתות של אחרים ולא שלו. וחוץ מזה, חזן הוא כאב ראש אמיתי. לא בגלל שהוא מעליב את קארין אלהרר או מבייש את הכנסת. זה ממש לא מזיז לנתניהו. אלא בגלל ששרידותה של הממשלה שלו מותנית גם באיש הזה. חזן הוא חודו של הקול שעליו יכולה ליפול הממשלה. ואיך אפשר להיות תלוי באיש שהרים צ'ייסר מיותר ערב קודם, איך אפשר לסמוך עליו שיגיע להצבעה.
הציפייה הכללית היא שמישהו יעשה כבר משהו עם הליצן הזה שמבייש את ההיכל. כאילו שהוא זה שמסאב את המערכת הפוליטית, שלא קורים דברים הרבה יותר חמורים שבהם צריך היה לטפל מאשר מופעי החזנות של הח"כ הצעיר. איך אומרים ב"גב האומה"? חברי הכנסת צריכים אורן חזן כזה כדי שלא יראו כמה הם שווים באמת.
בליכוד חשבו השבוע שמבקר המדינה עשה להם את העבודה. המבקר ציין, שמעשיו של חזן הם עבירה פלילית שדינה שלוש שנות מאסר וכי הממצאים הועברו ליועץ המשפטי לממשלה. אבל מי שמצפה שבעוד כמה שבועות ייעלם חזן מהנוף, כדאי שלא יעצור את נשימתו. גם אם יוחלט על המסלול הפלילי, מדובר בהליך ארוך. חזן יאבד את מקומו בכנסת רק אם יורשע בבית משפט. וגם אז, הוא יוכל לערער במעמד של ח"כ מושעה. מדובר פה בחקירה, המלצות, משטרה, פרקליטות, יועץ משפטי, שימוע, עיכובים של עורכי דין, עסקת טיעון, אשם או לא אשם, קלון או לא קלון.
הכנסת תלך לבחירות הרבה לפני שניאלץ להיפרד מחזן. ולכן, הסיכוי היחיד שחזן לא יהיה בכנסת הבאה הוא שהוא לא ייבחר לכנסת הבאה, לא בגלל דוח המבקר. במילים אחרות: אין לסיפור הזה של דו"ח המבקר שום משמעות ציבורית. הממצאים לא יוציאו אותו מהכנסת דקה אחת לפני שהיא תתפזר. גם הסיכוי שיפרוש מרצונו הוא אפסי. ולמה שיפרוש, הוא הרי לא ירוויח מזה שום דבר.
זה לא המקרה של ינון מגל, שהיה לו הרבה מה להפסיד אם לא היה פורש ועוצר את שטף המתלוננות. למגל לא הייתה ברירה. לחזן יש ברירה מצוינת: להישאר. להמשיך להרוויח את המשכורת המצוינת שהוא אישית דאג שלא תצטמק ולהיות מרכז תשומת הלב, בדיוק כמו שהוא אוהב. ואילו אנחנו נמשיך לנהות אחרי הליצן הזה במקום להתמקד בדברים החמורים באמת שמבקר המדינה היה צריך לטפל בהם. כמו פרשות נתניהו לדורותיהן.
לעשות פליק־פלק
מי שעוד מככב בדוח המבקר, ולא בפעם הראשונה, הוא השר חיים כץ, שמנצל את עובדי התעשייה האווירית כשהוא משנע אותם לקלפיות בהסעות מאורגנות וממומנות. אי־אפשר להתווכח עם הטענה שהמעמד של כץ, המכהן גם כיו"ר ועד העובדים, שווה הרבה כסף, הרבה יותר מהחריגות של חזן. וישנו גם יו"ר הבית היהודי, שלהבדיל מהמקרה של חזן, כאן כבר לא מדובר בטיפשות אלא בתחכום.
זו מערכת הבחירות השנייה שבה חורג בנט מהסכום המותר. הוא עשה את זה כשהשתמש במועמד קש בפריימריז על ראשות המפלגה, כשבעצם הזרים את סכומי העתק האלה לקמפיין של מפלגתו בבחירות לכנסת. גם בבחירות הקודמות נדרש בנט לשלם קנס של יותר מ־60 אלף שקלים, ונדמה שהוא עושה את התרגיל הזה באופן מחושב ביותר: כמו בעלי עסקים שמוכנים לשלם את הקנס ופותחים את העסק בשבת, בנט מחשב את הקנס שיוטל עליו כחלק מעלות הקמפיין. זה לא פלילי, אבל זה מסריח. מי שילם אי פעם על משהו רק בגלל שהוא מסריח?
זה לא הדבר היחיד שמריח לא טוב במעשיו של בנט. ביולי אושר בכנסת החוק הנורווגי הקטן. על פי החוק יכול שר אחד מכל מפלגה להתפטר מהכנסת כדי לפנות מקום לחבר כנסת אחר מהרשימה. אז היה נראה שכחלון ודרעי יקפצו על החוק הזה ויתפטרו מהכנסת, והיו אפילו דיבורים על כך שנתניהו ידאג שאחד משרי הליכוד יתפטר, אולי חיים כץ, כדי לאפשר למישהו אחר מרשימת הליכוד להיכנס לכנסת ולהקל על נתניהו להעביר את מתווה הגז.
זה לא קרה, אצל כל אחד מסיבותיו הוא. בנט היה היחיד שעשה את זה, והיום כבר אפשר בקלות לכנות את החוק הנורווגי הקטן הזה "חוק שולי מועלם". בנט עשה את זה אך ורק כדי לאפשר למועלם להיכנס לכנסת.
איך אנחנו יודעים? הנה, השבוע פרש ינון מגל מהכנסת והתפנה מקום לחבר נוסף מרשימת הבית היהודי. הבא בתור הוא אבי וורצמן, סגן שר החינוך לשעבר. וראו זה פלא: בנט, שדיבר על הקלה גדולה כשהתפטר מהכנסת, על הזמן שהתפנה לו כדי למלא את תפקידו כשר חינוך ואף שיתף את מצויציו במילים "ברוך הממציא את החוק הנורווגי", החליט שהוא חוזר אל ההצבעות המתישות, אל הזמן האבוד במליאה. יש מי שטוענים שבכך הוא מונע את חזרתו של וורצמן, שהיחסים ביניהם לא היו משהו.
איך בנט מסביר את חזרתו לכנסת זה באמת לא משנה. תסמכו עליו שהוא ימצא כמה טיעונים מספקים לפליק־פלק שעשה בתוך חודשיים.
לשבת על ביצים
הופעתו השבוע של השר להגנת הסביבה בוועדת הכלכלה של הכנסת, היא משב רוח טרי, מרענן, ירוק, בסביבה עכורה ומדיפה ריחות רעים. גם מי שחושב שמתווה הגז הוא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לנו, לא יכול שלא להעריך את השר היחיד בממשלה שהצביע נגדו ושהופיע בפני הוועדה כשהוא מסונדל מכל כיוון: מצד אחד הוא נדרש על ידי היועץ המשפטי לממשלה להופיע בפני הוועדה שזימנה אותו, ומצד שני הוא הוגבל בדברים שיוכל לומר שם - הוא לא יוכל לדבר נגד החלטת ממשלה שהוא חבר בה.
נדמה לי שלא ניתן היה לעשות את זה טוב יותר מכפי שעשה את זה גבאי: גם הופיע, גם דיבר. אומץ לב ואינטגריטי הם לא דברים שכיחים בפוליטיקה. אנשים מתקפלים גם בדברים הרבה פחות עקרוניים כדי להתיישר עם סיעתם, מפלגתם, ממשלתם.
שאלתי את גבאי איך הרגיש כשנאלץ לשבת על ביצים ובכל זאת לבטא את מה שהוא חושב.
הרגשתי בסדר גמור, הוא אמר, אני אפילו מברך על זה. זה נתן לי אפשרות לדבר על דברים קצת שונים שחשובים לי, ולאו דווקא על הטיעונים שעולים מההפגנות ברחובות. חשוב היה לי לדבר על הקשר האמיתי בין מתווה הגז לזיהום אוויר. הרי בסוף אנשים חיים פה.
אבל גבאי אמר הרבה יותר מזה. הוא אמר שבקמפיין של חברות הגז נחצו גבולות. הוא אמר שאנחנו לא אותה מדינה שהיינו. הוא דיבר על כללים דקדקניים שקיבל מהיועץ המשפטי לפני הופעתו בוועדה, כללים שמופרים כאן מדי יום, כדבריו, כללים אנטי־דמוקרטיים שצריך לתקן. והכי חשוב, הוא אמר שדברים לא מאוזנים נוטים להתפרק מהר מכפי שצופים.
מה זאת אומרת, שאלתי, אתה מתכוון לכך שמתווה הגז סופו להתפרק?
קשה לומר, אומר גבאי, אבל המתווה הזה מאוד לא מאוזן. השלב הבא זה בג"צ. גם בוועדת הכלכלה, הוא אומר, אפשר היה להרגיש ששני הצדדים, האופוזיציה והקואליציה, רואים את ועדת הכלכלה כפלטפורמה לבג"צ. ח"כ מיקי זוהר, למשל, דיבר כמו עו"ד. ואני אומר, שגם אם זה יעבור את בג"צ, בעוד שנתיים זה יתפרק. זה לא יחזיק מעמד.
אלה דברים לא פשוטים מפיו של שר בממשלה. אפשר לנחש שגבאי היה מתקשה להגיד את זה אלמלא היה מקבל גיבוי מוחלט מיו"ר מפלגתו, שר האוצר משה כחלון. גבאי מודה שזה אכן המצב. הוא נתן לי חופש פעולה אמיתי, הוא אומר. הוא יכול היה להגיד לי שזה מפריע לו, אבל הוא לא עשה את זה. מבחינתי, אומר גבאי, הוא דמוקרט אמיתי.
גם לכחלון יש רק מילים טובות להגיד על השר שלו. הוא בא עם אמונה אמיתית עמוקה במה שהוא עושה, הוא אומר. הוא איש שהנושאים החברתיים באמת בוערים בעצמותיו.
מספרים שכשגבאי היה מנכ"ל בזק וכחלון שר התקשורת, השניים היו נפגשים בלשכתו של כחלון. חמש דקות הם היו מקדישים לנושא בזק ו־55 דקות לנושאים החברתיים. גבאי, כמו כחלון, הגיע ממשפחה קשת־יום. משפחה עם שמונה ילדים שעלתה ממרוקו בשנות ה־60. נתניהו מעריך מאוד את דעתו של גבאי בנושאי רגולציה. בישיבות ממשלה הוא מרבה להתייעץ איתו. אנשים שמכירים אותו מעידים שגבאי הוא לא פוליטיקאי. הוא איש מקצוע, איש מינהל.
גבאי יודע היטב מהי גישתו של כחלון לנושא הגז. כחלון גם אמר את זה בפומבי: הוא חושב שניתן היה לקבל יותר. זה לא יהיה מופרך אם נגיד שבשיבתו השבוע מול ועדת הכלכלה, ריחפה בחדר גם עמדתו של כחלון. העמדה שהוא לא יכול לומר אותה בגלל ניגוד אינטרסים.
לריב עם הגדולים
האירוע הכי פוליטי שהתרחש השבוע קרה ביום ראשון בישיבת ממשלה. זה היה המשך ישיר לקמפיין של ניר ברקת נגד משה כחלון וניתן לכנות אותו "מבחן מגבלות הכוח של ראש עיריית ירושלים".
עד כמה הנושא טעון אפשר להיווכח על פי השעה שבה הוכנס הסעיף הזה לסדר היום של ישיבת הממשלה: ביום שישי בשעה ארבע, בין כניסת השבת בתל־אביב לכניסת השבת בירושלים. הנושא הוא העברתם של 100 מיליון שקלים מהאוצר לבעלי עסקים כושלים בירושלים. כחלון רצה להעביר את הכסף ישירות מהאוצר, ברקת רצה שהכסף ייכנס לקופת העיר והוא זה שיעזור לבעלי העסקים.
אין הרבה דוגמאות לכך שנושא נדחף לסדר היום בשעה כזאת מאוחרת. זה מראה שנתניהו התלבט מאוד והיה נתון ללחצים מברקת. בסופו של דבר הוא הכריע לטובתם של כחלון ואלקין, השר לענייני ירושלים.
זה קורה אחרי תקופה ארוכה של מאבקים. מאבקים על כסף, אבל גם על כוח ושליטה. ברקת ניסה להעביר מסר מי הוא הבוס בירושלים, בעוד שכחלון הוכיח לו שהבוס הוא מי שמחזיק את הקופה. בתחילת הישיבה ניסה ברקת לגייס את סילבן שלום לטובתו. זה נכשל. אחר כך ניסה לגייס שרים אחרים. בשלב מסוים של הדיון פנה דרעי לברקת. עזוב, הוא אמר לו, זה לא ויכוח על תוכן אלא ויכוח פוליטי. מה יצאת בקמפיין אישי על כחלון, הוא שאל, ולמה אתה לא משתף פעולה עם אלקין שהוא הפרויקטור הכי טוב בממשלה. אם הוא היה מוכן לטפל בנושאים שלי, אמר לו דרעי, הייתי מאוד שמח.
ברקת התנגד מאוד למינוי אלקין לשר לענייני ירושלים, כי לדעתו אין שום צורך בשר כזה. הוא מנהל בעצמו את ענייני עירו. מאז הבחירות לא התקיימה אפילו פגישה אחת בין ראש העיר לבין השר הממונה. בסופה של הישיבה, שהייתה טעונה בדרמות לא קטנות, הרים ברקת דגל לבן. הוא הבין שהחיבור הטוב בין כחלון לאלקין לא לטובתו. הוא הבין שהמשך הוויכוח היצרי הזה לא יביא אותו לשום מקום וקיבל החלטה נכונה.
ברקת, צריך לומר, תופס את עצמו כשחקן מרכזי בזירה הפוליטית. הוא רוצה להיות רודולף ג'וליאני, ראש עיריית ניו־יורק בשנות ה־90. הוא רוצה לראות עצמו כמנהיג בזירה הלאומית ולא סתם ראש עיר. לכן טוב לו לריב עם הגדולים. זו לא פעם ראשונה שהוא עושה את זה. דרך קמפיינים אגרסיביים הוא מקבל תוספות תקציב. הקמפיינר שלו, ארתור פינקלשטיין הזכור לטוב, יעץ לו שכדי לבלוט כדאי לו ללכת בכוח. לריב עם הגדולים. ומי יכול להיות יריב טוב יותר משר האוצר.
ברקת הרים קמפיין נגד כחלון והשקיע בו מאות אלפי שקלים. זה הגיע עד לכך שהוא ניתק את המים ממשרדי האוצר. הבעיה היא, שהוא לא הביא בחשבון את הפרטנר שלו. כדי לעשות שלום צריך שני אנשים. להילחם מספיק אחד. ברקת היה במלחמה הזאת לבד. הוא לא הבין שכחלון בוגר מאבקים הרבה יותר כבדים, ושהוא ממש לא במקום של לעשות חשבון למי ששם את התמונה שלו על פח אשפה.
זה נגמר בכך שברקת הניף דגל לבן. הוא הבין שעשה טעות ואפילו בירך על ההחלטה בממשלה. הוא התנצל על הקמפיין נגד כחלון, ועוד באותו יום הורדו השלטים נגדו בירושלים. הופסק גם החרם על אלקין. הם כבר נפגשו ונקבעו פגישות נוספות.
מוסר ההשכל הוא, שלפעמים אנשים צריכים לקבל שיעור במגבלות הכוח. גם אם אתה ראש עיר פופולרי, זירה ארצית היא לא כמו עיר, ולשחק מול שחקנים מנוסים זה סיפור אחר לגמרי.
מצד שני צריך לדעת לעצור בזמן ולמזער נזקים. את זה ברקת עשה. ומי שהרוויחה מכל הסיפור זו ירושלים. קודם כל, בגלל קנאת סופרים - בגלל המאבקים היצריים היא קיבלת תוספת תקציב לבעלי עסקים. ושנית, אחרי אותה מלחמה עקובה מדם, יירגעו הרוחות ויהיו פחות קרבות אישיים. אנשים יתחילו לעבוד יד ביד.
לפחות עד הפעם הבאה.
