איסטנבול פגיעה
המוכר במכולת הביט בדאגה בצילומי מטוס הקרב שהופל ואמר: "טראבלס, טראבלס" בבית הקפה, מול נאום ארדואן, הסביר אחד הנוכחים: "הצאר היה צריך אויב חדש ומצא את הסולטן" ביקור באיסטנבול בעיצומו של קרב השרירים בין טורקיה לרוסיה
"היה לי ספק ואמרתי לארדואן שאולי אנחנו צריכים לשמור את העסקה של צינור הגז בסוד לעת עתה. לא נחשוף אותה. בוא לא נרגיז את האירופאים. אבל ארדואן בחור קשוח והוא הסביר לי שאינו צריך רשות של אף אחד ומיותר להסתיר את זה... אין דרך בטוחה יותר או אמינה יותר מאשר הצינור שיעבור דרך טורקיה. כולם תלויים בכולם בעולם הזה, וטורקיה היא אחת מהשותפות היותר אמינות שלנו".
(פוטין מהלל את הגבר ארדואן לפני שנה בדיוק באנקרה)
בדירונת הקטנה ששכרתי בשכונת ג'יהנגיר שבלב החלק האירופי באיסטנבול, האזנו לקול המגלופוליס העצומה של ארדואן. מעבר לשאון של 12 או 15 מיליון איש, אם אתה כולל את הפליטים שממשיכים לזרום ונקראים בשם הכולל "ערבים", שמעתי את צרחות השחפים החגים מעל הגגות, את צופר האונייה המפליגה מן הרציף שבין אסיה לאירופה, את סלסול המואזינים וגם את צעקות בעל המכולת שהכריז על ירק טרי או יצא מדעתו מרוב שעות בכוך דל הקונים שלו.
כשנכנסתי עם בתי למכולת בערב הראשון שלנו, עמד האיש ובהה מודאג במסך הטלוויזיה. יחד צפינו במטוס כסוף שחג ואז התפוצץ. כעבור שניות נפתחו שני מצנחים וירדו אט בשמי טורקיה. שמענו צרורות ירי אוטומטי של מי שירה בטייסים פשקוב ומורחטין וצעקות, אולי בטורקית, כמו "חדל אש".
"טראבלס", אמר לנו החנווני, "טראבלס". כאילו חסרות צרות למי שמנסה לשרוד בכרך העצום וכל מה שהוא צריך עכשיו זה שארדואן יפיל מטוס קרב של פוטין. אבל החיים נמשכו אותו שבוע. איומים ונפט. קרב שרירים. דם ודבש. והמון חנויות שפתוחות בלי הפוגה, עד שתהיתי אם הם פשוט חיים וישנים בהן. מתווכי דירות ומספרות גברים, עוגות וקבב ודוכני מיץ ותכשיטים. יום ולילה. הכל נראה פתוח לנצח. כאילו אין איסטנבול חדלה לרגע לאכול ולהפריש. והחתולים בכל פינה. עיר חתולים כחיות הבית האהובות.
בתי ואני שהינו בעיר, מרחק שעה וחצי טיסה מתל־אביב, בין הפלת המטוס הרוסי לבין הפיגוע בתחנת הרכבת התחתית החדשה. איני רומז לקשר ביניהם. עבר עלינו שבוע שלו במקום שאינו שקט לרגע. תוסס ומרוסן כאחד תחת רודנותו של אדם שחותר לשלטון מלא ויחיד. אנשים ששוחחתי איתם שם דיברו בקולות שאתה שומע גם בארץ. על ביבי. הם סחו על האיש שנוטל מטורקיה את חירותה היחסית ושנדמה כי לשלטונו ההולך ומכרסם בשאריות הדמוקרטיה אין מתחרה או מחליף. הם דיברו על השתקה ודת מתחזקת, על לאומנות ושמאל נחלש ועל היעלמות החמלה.
בשיחות שמעתי משפטים שכמו נלקחו מפה. דמיון בתהליכים שעוברים על שתי הארצות הניצות: ישראל וטורקיה. שאחת מהן צעירה וקטנה מאוד והאחרת עתיקה וענקית. אותו תהליך מואץ של הפרטה וביזה וקרב בכל מחאה, ואותה דרך של שליטה על ידי הפחדה, שיסוי והסתה. בישראל יש עדיין הרבה יותר חופש דיבור וכתיבה והפגנה. בינתיים. "מי היה מאמין", אמר לי במאי איסטנבולי מצליח שחשש כי שמו יוזכר, "שאנשים יכתבו פה פוסטים מלאי שמחה לאידם של חללים כמו במקרה הפיגוע הענק בהפגנת השלום הכורדית ערב הבחירות. נעלמה החמלה. נעלמה הסולידריות שהייתה פה. הכל מתמלא שנאה ומתרוקן מרחמים על הזולת".
"כמו מפי אתה מדבר", אמרתי לו וחשבתי על כל אותם גלים של טוקבקי שנאה לאידם של מתים. לגבי פלסטינים פה או כורדים אצלם. הדמיון רב לצד השוני: עם שהיה מיעוט נרדף אצלנו, ואימפריה ששלטה בחצי עולם וקרסה אצלם. ובכל זאת, כמה דומה התחזקות הדת והשימוש במה שהם קוראים הפער בין "טורקים לבנים" – ומתכוונים לאיסטנבולים חובבי מערב וחופש דיבור – ל"טורקים שחורים" דתיים, מסורתיים, עניים, כפריים שדי להם בחופש בחצרם. כך הארמון בן אלף החדרים שהקים לעצמו ארדואן וכך תמיכת הנבזזים בארמון, כאילו היה שלהם ולא בא מכיסם המרושש.
רעלות והיפסטרים
"עכשיו שר התרבות החדש אוּנָל רוצה ויזה ואישור לכל סרט", אמר לי הבמאי, "גם בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים. הממשלה מפעילה סעיף ישן ויש צנזורה יותר מאי פעם. תמיד אפשר היה לדבר פה. עכשיו קשה יותר אפילו מאשר בזמנים קשים בתקופת השלטון הצבאי".
הוא דיבר על השר אונל כמו שבתל־אביב מדברים יוצרים על השרה רגב. הטורקים כבר לא מעזים לכתוב תחקירים עסיסיים כמו שמתפרסמים פה על שרה, על ביבי, על ביזת הגז ושדה בריר ועל הון־שלטון. "סתמו לנו את הפה, ושר התרבות, שהוא גם שר התיירות, רוצה יותר כסף למסגדים מאשר לתרבות".
ועדיין, איסטנבול נראית חילונית. לא קל למחוק מאה שנים של חיי תרבות בארץ שכמאל אטאטורק חיבר לאירופה. רואים מעט מאוד רעולות. כולן ערביות. לא טורקיות. יש סצנה היפסטרית. יש המון בתי קפה כמו ברלינאיים לצד בתי קפה מקומיים. המון ברים ליליים של אלכוהול. המון בשר כבש. אפס בשר חזיר. המון מתיקות עוגיות לצד מסכות גז של השוטרים לדיכוי הפגנות. תרבות מערבית לצד מקומית.
כל בוקר ישבנו בבית הקפה ארסיג'ס ששייך לכמה אחיות ואמן כבר 20 שנים. מקום כמו קפה אוסטרי של סופרים בין שתי המלחמות העולמיות, שאתה שוקע בכיסאותיו ובחפציו כבעולם חלופי וגם שם, כמו בכל חנות וקפה ומשרד, עדיין תלויה למורת רוחו של ארדואן תמונת כמאל אטאטורק המת זה שנים כה רבות, מקים האומה, הבן־גוריון שלהם. האיש שמשך את שרידי האימפריה שהתרסקה אל חיקו של העולם המודרני. סילק רעלות ותרבושים וכתב עתיק, ושהוא תזכורת לכל מה שהיה טרם ארדואן.
למה עדיין תלויה תמונת אטאטורק בכל מקום למרות שארדואן רואה עצמו כאבי האומה החדש? שאלתי. כי למה לגרד פצעים סתם? אמרו לי. ארדואן יודע שהכוח בידו. עדיין לא הכוח המלא. ועדיין יש לאחרים רוב יחסי ואין הוא יכול לשנות את החוקה כרצונו. אז הוא משאיר את צילום אטאטורק. מין סנטימנט בן מאה. הרי מת מזמן והצהיב.
"אישית טוב לי. לאומית רע לי", אמר לי ההיסטוריון היהודי ריפעת באלי כמו דיבר מפי חבריי בתל־אביב. הוא סוחר ותיק שהתעסק כל חייו ביבוא ויצוא, וכעת גם סופר והיסטוריון אמיץ יחסית לקהילה המפוחדת. "לארדואן יש תמיכה עצומה, כמעט 50 אחוז. הוא כריזמטי מאוד ואהוב על רבים. החברה הטורקית הייתה תמיד מחולקת: לעניים ולעשירים. לאיסטנבולים ולכפריים. לדתיים ולחילוניים. עתה היא גם שסועה".
"מי שלא מרוצה מן המצב ומהשליט", המשיך באלי, "הם אינטלקטואלים חילונים, אנשי המחשבה החופשית, כמאליסטים מן העבר. ומי שהכי מקטר הם השמאלנים, ואלה שרוצים להיות חלק מאירופה. תבין, גם האיסלאמיסטים רוצים להיות חלק מאירופה בשל השגשוג, אבל בתנאים שלהם. בלי הסטנדרטים האירופיים של זכויות אדם".
כשהוא מדבר על רקע ספריו, באלי מתחמם. פולט קיטור של תסכול אולי. "מי שמתלונן היום ובוכה על שלטון ארדואן, אין לי סימפטיה אליו. הרי כל השמאלנים שמייללים עכשיו מחאו לו כף בהתחלה. הם היו אנשי יחסי הציבור שלו כלפי המערב והאמינו שהוא נלחם בצבא. ולרבים היו צרות מכוחו המופרז של הצבא. ארדואן הבטיח להחלישו וכך אכן עשה, לכן הוא נראה להם בתחילה כמושיע. ואז המשחק השתנה והוא הפך למה שהוא. וכבר היה מאוחר מדי".
מהגרים אל החופש
ריפעת באלי צוחק צחוק מר. "'הייתם אידיוטים שימושיים', אומרים כעת האיסלאמיסטים לאינטלקטואלים ולשמאלנים שעזרו להם. השתמשנו בדימוי שלכם, באנגלית שלכם ובקשרים שלכם ועכשיו זה נגמר. השמאל הלך שבי אחרי מה שנקרא על ידי ארדואן 'המזימה של הצבא'. הנשיא קבע כי חלק מהצבא מנסה למרוד בו והחלו משפטי גנרלים. שימועים. היה מי שכתב בחו"ל וחשף כי הכל בלוף, אבל פה האמינו. אחרי כמה שנים הבינו כולם שהכל היה בלוף שלו. לכן", אומר באלי, "איני מזיל דמעה על השמאל. הם סייעו לו בכל".
"לו" זה לארדואן שנקרא גם טאיפ. או R.T.E כראשי שמות שמו. או אוסטה, שזה האדון.
"אל תשכח שארדואן לא נחת פה על מרכבת סוסים מן העננים", ממשיך באלי. "הוא הגיב לביקוש. צריך להסיר כובע בפני סיפור ההצלחה האדיר של מי שהחל כסוחר שוקולד, צמח מלמטה במפלגה האיסלאמיסטית בלי שום שפה נוספת. מה שקורה פה זה מהלך של נקמה. של שנים רבות שבהן לדתיים היה קשה לקבל משרה כלשהי. הרטוריקה של ארדואן החלה כמו אצל השחורים בארה"ב: הפלו אותנו תמיד ומעתה נהיה שווים לטורקים הלבנים. החברה פה משתנה ליותר מוסלמית דתית. לא אכפת להם חופש תרבות ורוח".
בתו היפה, הצלמת סזה באלי, חיה שנים בארה"ב. למדה ועבדה כצלמת נופים. עתה היא מקבלת כיהודייה אזרחות ספרדית כמו שרוצים לקבל גם ישראלים מזרחיים רבים. בקרוב תוכל לגור בכל מקום באירופה שבו תחפוץ. גם זה קורה באיסטנבול: מהגרים לאירופה החופשית.
בבית קפה ליד מגדל האבן העתיק של גלטה ישבנו עם במאי הסרטים. איש יפה תואר, בלי משפחה, שיד רבה לו בתרבות. עצוב היה כמו בתוגת תל־אביב תחת ביבי. "גם איסטנבול נקראת הבועה. בועה שהרודנות הדתית מנסה למעוך. בועה שבה רבים מתקרנפים כדי לחיות מידו של השר שלהם".
במסך בית הקפה דיבר ארדואן על תקרית המטוס. הוא ניסה לשמור על פרופיל נמוך עד שפוטין העלה את חמתו. שניהם משחקים ביד אחת באש ובשנייה בנפט ובגז. גבר אחר, ידען מאוד, אמר לי באשר לקרב הכמו מתפרץ עם רוסיה, "תמיד נלחמנו בה. מאז ומעולם שתי האימפריות התנגשו. עכשיו הצאר החדש פוטין צריך אויב חדש בגלל הצרות הכלכליות שלו, והוא מצא זמן לקרב בסולטן החדש ארדואן שרק לפני שנה חיבק אותו כבעל ברית כלכלי".
אפשר לעשות פה סרט או תוכנית על השחיתות של ארדואן? שאלתי את הבמאי. "ממש לא. יש כבר הרבה יוצרים ברשימה השחורה של האיש. כל מי שכותב אפילו בפייסבוק נגד ארדואן, הוא עצמו מגיש נגדו תביעה. תאר לך, כל מי שעושה ממנו צחוק ברשת. טורקיה לא הייתה כזאת. יכולת לדבר. לא על הכל, אבל על הרבה. אפילו בעבר הקשה של שנות ה־70 היה יותר חופש. כי תמיד היו כמה מפלגות וכמה מועמדים לשלטון. כעת יש רק אחד".
ומה סוד כוחו?
"הוא השליט הכל יכול כמעט, ובו בזמן אחד כמו כולם. מצחיק את העם, ובו בזמן דופק אותו. וזו לא ממשלה דתית כמו שציפו שתהיה, אלא ממשלה של שליטה, אינטרסים וכסף גדול. לפני שניצח בנובמבר, שאר המפלגות היו יכולות לעשות קואליציה וניסו. הכורדים, הימין הקיצוני והשמאל. אבל הן לא הגיעו להסכם ואז הוא עלה. נסעתי עם נהג מונית, והוא אמר לי, 'לעולם לא אבין אתכם, האיסטנבולים'. השלטון הצליח לשלוט על ידי יצירת תהום בין אנשים. ארדואן עלה על גלי שנאה פנימית תוך כדי דיבור על אחדות". כך טורקיה, כמו אחותנו הגדולה.
הסתובבנו בעיר בראשית החורף הזה ולא ראינו כמעט תיירים או ישראלים. פה ושם צפינו בגברים ערבים שראשם גלוח וחבוש ולמצחם סרט בד שחור. לרגע תהיתי אם הם מתאמנים לאיזה מסע מוות, אבל האוויר היה נעים מאוד וצונן, מריח מערמונים קלויים ובשר, והבניינים עתיקים ויפים, ושכחנו מהסרטים השחורים. בכל מקום ששאלו "מאיפה?" ענינו: "תל־אביב", ואנשים חייכו או אמרו מילה טובה על העיר. רק בקצה העיר העתיקה, ליד קניון "היסטוריה", פגשנו במסעדה גדולה קבוצה ישראלית מאתר האוכל "בייגלה" שבאו כשגרירי תשוקת האוכל הטוב והרצון הטוב לעיר שנקראת גם המסעדה הכי גדולה בעולם. ישבנו איתם לאחת מאותן כירות מזרחיות מופלאות שמשכיחות ממך את כל הצרות: ממבול המנות הראשונות ועד גן עדן הקינוחים הדבשיים. למחרת עזיבתנו התפוצץ מטען והרג אדם אחד באחת מתחנות הרכבת התחתית החדשה. החיים והמוות נמשכים.
נ.ב.
את תעלומת גלוחי הראש עם הסרט השחור מנבא הרעות פתר לי ריפעת באלי הקירח וצחק: אלו זכרים ערבים, ברובם ממדינות המפרץ העשירות, גברים מקריחים שבושים בפדחתם הבוהקת ובאים למקום שנחשב לבירת השתלות השיער של העולם הערבי. מגיעים לחודש, לא אחת מלווים ברעולתם ובילדיהם. מושתלים קווצות שיער, נחבשים ומחכים. על הסרט השחור רשום: "Gold Hair Clinic".
לפנייה לכתב/ת 
