"ראיתי בתמונות את אבא נשרף. ראיתי את הפחד בעיניים הכחולות והיפות שלו"
הפרטים החדשים שנחשפו השבוע, על העינויים שעברו הספורטאים הישראלים בטבח במינכן, פתחו מחדש את הפצעים הישנים "הייתה נוחות גדולה בהדחקה", מודה אושרת, בתו של יוסף רומנו שירלי, בתו של עמיצור שפירא, לא יכולה להפסיק לשחזר את התמונות הקשות: "חודש שלם רק נזכרתי במראה שלו קשור במסוק ובכיתי" לירון, נכדתו של יוסף גוטפרוינד, מבטיחה להגביר את המאבק על דקת הדומייה באולימפיאדת ריו: "צריך להזכיר לעולם שהטרור היה כאן כל הזמן"
באחד בספטמבר 1972 הייתה אושרת רומנו־קנדל בת שש וחצי. אבא שלה, יוסף, מרים משקולות במקצועו, בדיוק נסע להשתתף באולימפיאדת מינכן שהתקיימה באותם ימים, ומי שליוותה אותה לכיתה א' הייתה האם, אילנה. "שאלתי את אמא, 'מה, אבא לא יכניס אותי לכיתה א', רק את?' ואמא ענתה, 'לא נורא, אבא יכניס אותך לכיתה ב'".
חמישה ימים אחר כך, בלילה שבין 5־6 בספטמבר, חדרו מחבלים אל הכפר האולימפי במינכן, השתלטו על מגורי הספורטאים הישראלים ולקחו 11 בני ערובה. שניים מהם, יוסף רומנו ומשה (מוני) וינברג, מאמן נבחרת ההיאבקות של ישראל, נרצחו עוד במעונות. האחרים נהרגו בניסיון החילוץ הכושל שאירע בשדה התעופה הסמוך למינכן.
השבוע חשפה אילנה, אמה של אושרת ושתי אחיותיה, כי יוסף, יוסי בפי אוהביו, עונה קשות לפני מותו. "הם חתכו את איבר המין שלו דרך התחתונים והתעללו בו", סיפרה בראיון שהעניקה לעיתון "ניו־יורק טיימס", לקראת צאת הסרט התיעודי "מינכן 1972 ומעבר". "אתם יכולים לדמיין את האחרים יושבים מסביב כפותים ומתבוננים בזה?" שאלה.
העונש האכזרי ניתן לרומנו אחרי שניסה לדקור את אחד המחבלים בסכין פירות שהיה בידו. המסר עבר והספורטאים, שהיו אלופים בהיאבקות ובאתלטיקה, לא ניסו עוד להתנגד. כפופי ראש וכפותים הם הובלו כעבור שעות ארוכות אל שדה התעופה הגרמני, שממנו היו אמורים להמריא לארץ אחרת, שנתנה מקלט לטרוריסטים.
הם הועלו על שני מסוקים, כפותים בידיהם. כאשר החל ניסיון החילוץ זרקו המחבלים רימונים לתוך המסוקים, אחד מהם התפוצץ ועלה באש. יושבי המסוק שלא התלקח נורו על ידי המחבלים. "הכרתי מגיל צעיר את סיפור הגבורה של אבא", מספרת אושרת. "הכל היה פתוח, עיתונאים הגיעו בכל יום זיכרון ובסמוך לכל אולימפיאדה, ואמא סיפרה ודיברה על הכל שנה אחרי שנה. במובן מסוים זה היה כמו טיפול פסיכולוגי. שמענו הכל, בכינו מולם".
על תמונות הזוועה, שבהן נראה אביה כשכתם דם גדול באזור חלציו, שמעה רק ב־92', כשהייתה בת 26. "אמא הלכה עם אנקי שפיצר, גם היא אלמנתו של אחד הספורטאים שנהרגו, לפנחס זלצר, עורך הדין שטיפל בענייניהם מול הגרמנים. שם הן נחשפו למאות מסמכים שהגיעו, בדרך לא דרך, ביניהם דו"חות פתולוגיים ותמונות. כשהיא חזרה הביתה באותו היום לא ידעתי מה היא ראתה, אבל הפנים והגוף דיברו. שלושה ימים לפני החתונה שלי, ואמא נראתה כמו מישהו שלקחו ממנו את כל החיות. "כשאחיותיי ואני שאלנו מה היה שם, היא ניסתה לחסוך מאיתנו את הפרטים ואמרה, 'בואו נסכם שאלה תמונות מזעזעות, ואין לכן מה לראות אותן'. הסכמנו איתה, אבל הדמיון כבר עבד. החתונה הייתה קשה לנו. בכל התמונות אמא, אחיותיי ואני נראות עם עיניים נפוחות מדמעות, ואני חושבת שלחשיפת הצילומים באותו עיתוי הייתה השפעה עלינו. זה היה מאוד כבד".
בתמונות שבהן צפו רומנו ושפיצר ניתן היה לראות גם את וינברג, שגופתו הושלכה אל הרחוב יחד עם דפי האולטימטום, ואת גופות הנספים במסוקים, מיד לאחר שנרצחו. שתי האלמנות החליטו לכנס את המשפחות של כל הספורטאים, לספר להן על המוצגים החדשים ולהמליץ שלא לצפות בהם. "בשנת 1996 כל המשפחות היו באטלנטה, ושם נפלט לאמא שלי שעינו אותם ושיש תמונות שמתעדות את הזוועה", נזכרת אושרת. "ואז קמה סערה, כי לא כל היתומים נחשפו לפרטים המלאים. גם אני ביקשתי מאמא שלי לראשונה את הסיפור המלא והפסקתי את הנוחות שבהדחקה".
בסופו של דבר היא צפתה בתמונה אחת, מטושטשת. "ראיתי חדר מלא בדם, הם היו כבולים ואבא שלי באמצע. אני לא יודעת כמה הוא סבל, מה הם הרגישו. אני בטוחה שזה כאב להם ברמות שאין לתאר. אמא שלנו היא אשה קטנת קומה ומאוד אמיצה, וכל הכבוד לה שהיא הסכימה לפתוח את זה. לחשוב שכל כך הרבה שנים היא הולכת עם הדבר הזה בלב".
מתנות מהתופת
שמונה נכדים נולדו לאילנה ויוסף רומנו. שלשום בבוקר נחשפו לראשונה לפרטים המלאים על מות סבם. "עשינו להם הכנה שסבתא מתראיינת לעיתון", מגלה אושרת, "הקטן שלי, בן 13, שאל, 'אמא, ממש ראית שעינו אותם?'" מאז יום רביעי בבוקר, יום הפרסום בתקשורת הישראלית, היא מוצפת בטלפונים. "חברים ששירתו איתי בצבא, אנשים מבית הספר היסודי. קיבלתי חיבוקים, אנשים בכו, רצו לעשות משהו. חוו את זה שוב כחוויה טראומטית ומזעזעת".
עד 2007 היא שירתה בצה"ל והשתחררה בדרגת סא"ל, כשבתפקידה האחרון כיהנה כראש ענף נפגעים בחיל השריון. "עוד לפני כן", היא מספרת, "כראש מדור קשר למשפחות, התפקיד היה לארגן את הדו"חות שמגיעים למכון הפתולוגי, ולפעמים הייתי צריכה לסדר את התמונות עבור המשפחות. חלקן היו קשות. חיילים שנהרגו בתאונות דרכים או פעילות מבצעית. זה היה תפקיד כואב מאוד, אך מרפא. במקום ההוא התחברתי לאבא שלי, ומעבר לזה שהייתי שם בשביל המשפחות השכולות, הרגשתי שלא פחות מזה, הם שם בשבילי".
מאז שחרורה מצה"ל היא פסיכותרפיסטית הוליסטית, ולמרות השנים שחלפו עדיין חולמת על אבא. "בחלום", היא מספרת, "קיבלתי מסר שהוא שומר עלינו. ההתעללות שאמא חשפה, נותנת עוד גושפנקה לצורך שלנו לא להרפות מול העולם, מול הוועד האולימפי. לא לוותר על אותה דקת דומייה שאנחנו דורשים מאז ועד היום, 43 שנים אחרי".
14 יתומים הותיר אחריו טבח מינכן. הבוגרים מביניהם חצו את גיל 60, הצעירים בני 43. אושרת, רחלי ושלומית של יוסי רומנו. אנוק של אנדריי שפיצר. יעל ויהודית של יוסף גוטפרוינד. איל, עוז, שי, ושירלי של עמיצור שפירא. אלכסנדר ואוגניה של יעקב שפרינגר. מיכל של קהת שור, שגם הדליקה משואה ביום העצמאות ה־56 למדינה. גור של משה (מוני) וינברג, שהיה רק בן ארבעה שבועות במות אביו. כיום הוא שחקן המתגורר עם אימו בארצות־הברית, וכשסטיבן שפילברג הפיק את הסרט מינכן, בחר בו לגלם את דמותו.
היתומים מנסים לשמור על קשר טוב והדוק, כמעט משפחתי, מתעדכנים זה במצבו של זה. מי שלא גר בארץ עושה זאת דרך הפייסבוק. חלקם שומרים על קשר גם עם משפחותיהם של אליעזר חלפין, דוד ברגר, מארק סלבין וזאב פרידמן שלא הותירו אחריהם צאצאים.
אולי שלא במקרה, רבים מבין הצאצאים בחרו במקצועות טיפוליים: רופאים, אחיות ומעל לשלושה פסיכותרפיסטים. אחת מהן היא שירלי, בתו של מאמן האתלטיקה עמיצור שפירא, שהיה המנטור של אסתר רוט־שחמורוב. שירלי היא בתו מנישואיו השניים של שפירא, והיתה בת חצי שנה בלבד כשהכל קרה.
באחת האזכרות ניגשה אליה רוט־שחמורוב וסיפרה לה שאביה כל כך שמח שנולדה לו בת אחרי שלושה בנים, ורצה לאחד בין שתי אהבותיו — האתלטיקה והיא — ולקרוא לה אולימפיה. "בין כל אירועי הספורט שציין לעצמו ביומן, ביום ההולדת שלי, חמישי בפברואר 72', יש רק מילה אחת: שירלי, עם שלושה סימני קריאה", היא מספרת בגאווה.
כאשר רומנו הביאה את התמונות לידיעת המשפחות, היתה שירלי צעירה מאוד, כבת 20, והעדיפה שלא לצפות בצילומים. מספר שנים לאחר מכן הגיע לארץ הבמאי ארתור כהן, סיפר על סרט דוקומנטרי עליו הוא עובד וביקש את רשות המשפחות להשתמש בצילומים.
הסרט "יום אחד בספטמבר" זכה בשנת 2000 בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר והמשפחות קיבלו לצפייה עותק לא מצונזר. "הייתי לבדי בבית, ובתמימות התחלתי לצפות בו. וכך, ללא הכנה ממשית, ראיתי את אבא שלי נשרף במסוק. בהתחלה הראו אותו חי, עם הטרנינג והדם, ראיתי את הפחד שבו הוא נמצא ואת העיניים הכחולות שלו, היפות, עליהן גדלתי. אחר כך ראיתי את גופתו השרופה במסוק, וממש ראו איך לפי התנוחה הוא ניסה להתיר עם השינים את ידיו הקשורות. זה היה אחד הדברים הקשים שחוויתי בימי חיי. עד היום התמונה הזו עולה מול עיני. חודש רק חשבתי על זה ובכיתי. "עכשיו אני שוב מזועזעת. הפרטים מאוד קשים ואני מעדיפה לא לשמוע. לא מספיק שהיה רצח, אז גם התעללות? זה יותר מידי. השנים עוברות ואני כביכול יותר חזקה, אבל קשה לי לתאר מה שאבא וחבריו עברו. מה עבר להם בראש? האם הם חשבו על המשפחות שמחכות בבית? אני מפחדת לחשוב שגם אבא עבר התעללות, ומצטערת כל כך בשביל אילנה והבנות. מספיק שראיתי את אבא מתפוצץ במסוק, זה היה מאוד קשה".
בקליניקות שלה בהרצליה וברמת השרון, מטפלת שירלי בילדים ונוער עם חרדות. "תמיד רציתי לחקור את מה שעברתי בילדות", היא אומרת, "ובאמת בזכות המקצוע קיבלתי תשובות. כשכתבתי את התזה שעוסקת בשכול וחוסן נפשי, חקרתי נפגעי טרור והראשונים להעביר להם שאלונים היו הילדים של קרבנות מינכן".
מכיוון שהאסון קרה בסוף האולימפיאדה, ילדים רבים קיבלו יחד עם חפציהם של האבות, גם הרבה מתנות. שירלי מספרת שלידי אימה הגיעה "מזוודה עם בגדים רבים לתינוקת, חליפות ורודות עם כובע, שהוא הספיק לקנות לי. הדברים הכי יפים, היה לו טעם נהדר".
מכל חפציו שמרה דווקא את תיק הפומה שלו. "הבגדים לתינוקת", היא צוחקת, "כנראה הלכו בכביסות".
מפתח מוכתם בדם
מזוודה דומה התקבלה גם בבית משפחת גוטפרוינד בשכונת בית הכרם בירושלים, ביתם של רחל ומאמן ההיאבקות והשופט האולימפי יוסף. "אבא שלי היה איש ענק עם לב גדול", מספרת עליו באהבה הבת יעל שמם־גוטפרוינד, שהיתה בת 12 בעת הטבח. "בזיכרון האחרון שלי ממנו הוא יוצא ומבטיח שיקנה לנו מלא מתנות, ובאמת במזוודה שהגיעה אחרי הרצח היו המון בובות ושמלות, וגם המעיל שלו, ובתוכו מפתח של החדר בקונולי 31 כשהוא מוכתם בדם".
13 שנה לאחר הטבח נפטרה האם רחל משברון לב. בנותיה, יעל ויהודית, פשפשו בארון הזיכרון לאבא שמעולם לא העיזו לפתוח. לצד גלויות ששלח מטקס פתיחת האולימפיאדה וצילומים אותנטיים ממינכן, מצאו צילום קשה מאוד שפורסם בזמן אמת בטיים מגזין. "רואים שם קלוז־אפ על אדם מת", מתארת יעל. "אבי יושב במסוק עם ראש שמוט, ירוי בראשו. בגלל שהוא היה גדול, הוא לא יכול היה להכנס למסוק, אז הושיבו אותו ליד הטייס. אנחנו יודעים בבירור שהוא נהרג מכדור של צלף גרמני. אבא היה הראשון שנהרג מבין בני הערובה, כי באותו רגע המחבלים הבינו שיש פה מארב והתחילו לירות ולזרוק רימונים. שנים רבות הטרידה אותי המחשבה מה הוא ידע, מה הוא ראה וקלט לפני שנהרג".
רחל נפטרה לפני שנחשפה למידע החדש. "החשיפה של התמונות מכאיבה לי מאוד", מספרת יעל. "אתמול בלילה עוד תהיתי: 'ואולי הם התעללו גם באבא? זה מה שהורג אותנו, שאנחנו לא יודעים. אנחנו רואים היום עריפת ראשים של דאעש וברור שזה אותם אנשים, רק הזמנים שונים".
עבור יעל, החיים מתחלקים לשניים — הילדות, והיום שאחרי האסון. היא נישאה בגיל צעיר לאריה שמם, בעבר ראש מועצת מבשרת ירושלים, ולשניים נולדו חמישה ילדים. כמו לאחותה המתגוררת באטלנטה, גם לה יש בן בשם יוסף, יוסק'ה. בתה הבכורה היא העיתונאית ומגישת הטלויזיה, לירון שמם. למרות היותה נכדה ולא בת, שמם מרגישה שותפה מלאה לאסון ולהנצחתו. "ידעתי על התמונות ועל ההתעללות", היא מספרת. "אני זוכרת את הדיון שהתפתח בקשר לשימוש בצילומים, הוא היה קשה ומשותף למשפחה שלנו, לזו של רומנו ווינברג. דיברו בעיקר על כבוד המת, מול הרצון לחשוף את העולם לאכזריות. בסוף רומנו ווינברג החליטו לא לחשוף, ואנחנו כן, הרבה בזכות אבא שלי שדחף לייצר מעורבות ציבורית באמצעות התמונות וגם חשב שאולי אם אמא תתעסק בזה, זה יעזור לה, ירפא אותה מהפחדים שלה.
"כבת בכורה אמא לא דיברה איתי הרבה על הנושא. רק תמיד אמרה שכשהיא רואה אותנו עם מזוודות, היא נחנקת כי כילדה, אבא שלה יצא מהבית עם מזוודות ולא חזר".
בימים אלה המשפחות ממשיכות במאבקן על דקת הדומייה שהן דורשות בטקס הפתיחה של אולימפיאדת ריו 2016. "אם היה אז פייסבוק, התמונות האלה היו נפוצות ודעת הקהל לגבי ישראל הייתה משתנה", בטוחה לירון. "המאבק למען דקת הדומייה של סבא שלי וחבריו לא רק בשביל הכבוד, אלא כדי להזכיר לעולם שהטרור היה שם גם קודם. כל מי שנחשף לתמונות האלה, משהו זז בו בפנים".
