כמדי שישי, התיישב יוסי שריד מול הטלויזיה, כדי לצפות בחדשות. אשתו, זה למעלה מחמישים שנים, דורית, צפתה בתוכנית אחרת. "אני לא מרגיש טוב", הוא אמר לה. היא ניגשה אליו, ובהומור השמור לבני זוג החיים שנים רבות ביחד, אמרה לו: "תמיד אתה אומר שאתה לא מרגיש טוב, וזה מסתדר". שריד הביט בדורית: "הפעם, זה לא אותו דבר", אמר ודקה אחר כך איבד את הכרתו.
"אחזתי בו וטילטלתי אותו. צעקתי שיתעורר. דבר לא עזר. עזבתי אותו והתקשרתי לשירות שח"ל ובמקביל התקשרתי לבן שלנו, נדב, שהוא רופא. חזרתי ליוסי, הכיתי לו על החזה, ביצעתי הנשמה מפה לפה. למרות שעיניו כבר היו נטולות מבע, המשכתי. אחרי חמש־עשר דקות הגיעו הפרמדיקים, וכשהגיע ציוד ההחייאה, החלו בהחייאה אינטנסיבית. הם באמת עשו את כל המאמצים. בינתיים הגיע הבן הרופא, נדב, והכלה, רחלי, שהיא גם רופאה, ואח שלי, נחום, שהוא גם רופא ובטלפון התייעצו עם פרופ' חיים דננברג מהדסה, שהוא קרוב משפחה, וכך במשך שעה וחצי ניסו כולם הכל. לא הצליחו. כשהכל הסתיים ישבנו, בתנו נעם ואני על הרצפה, משני צידי גופתו, והבטנו על פניו, שהיו שלוות. הכי שלוות שהיו זה שנים", כך אשתו, דורית.
אבא מיוחד במינו
שלוות נפש לא הייתה הצד החזק של שריד. הוא היה איש סוער. דעתן, ידען, בעל לשון מושחזת ורצון אמיתי וכן לשנות את העולם ולעשותו לטוב יותר. פטריוט אמיתי, שלא היסס לומר את דעתו על מנהיגים מבלי לחשוש. ראה עצמו כמשרת ציבור במובן הכי פשוט של המילה. וכשהבין שאינו מסוגל לשרת את הציבור בפוליטיקה, פרש ועבר לכתוב מאמרים וספרים. במאמרו האחרון, שהופיע ביום שישי בעיתון "הארץ", הוא שואל באירוניה האם יהרסו גם את בתיהם של הנערים, שחשודים בהצתת הבית של משפחת דוואבשה בכפר דומא, במידה ויימצאו אשמים.
שריד מעולם לא היסס לומר את דעתו על נבחרי העם, כולל בפרשיות האחרונות, וגם בעבר. בדצמבר 2005, בעקבות סקר דעת קהל שהביע חוסר שביעות רצון מופגן מנבחרי העם, הוא אמר: "אל תאשימו את הפוליטיקאים ברמתם הנמוכה. תאשימו את עצמכם, אתם בוחרים בהם". באותה שנה, כאשר בנימין נתניהו התפטר מתפקידו כשר האוצר בעקבות תוכנית ההתנתקות מעזה, בעוד כולם מביעים תדהמה על הצעד, אמר שריד: "זהו יום תודה וברכה למובטלי ישראל, לעניים, לנכים, למשפחות החד־הוריות, לתושבי ערי הפיתוח, שהם הקורבנות העיקריים של מדיניות נתניהו". לאחר רצח רבין, תקף את מנהיגי הימין ואמר, שדמעותיהם הן "דמעות תנין" וקרא להוציא אל מחוץ לחוק את ארגוני הימין הקיצוני. הוא לא היסס לומר את דעתו על החרדים ועל כפייה דתית ולחם למען זכויות אדם ואזרח. בנושא המדיני דגל בהיפרדות מן הפלסטינים ואפילו תמך בהעברת השליטה על הר הבית בתנאי שהפלסטינים יוותרו על זכות השיבה. לא היה חד ממנו כשמדובר היה בנושא המדיני.
ככתבת פוליטית היה תענוג לעבוד איתו. מושחז וחד. ישיר ובוטה. תמיד זמין. תמיד היה לו מה לומר. היה לו מן מנהג שכזה, כשנתבקשה ממנו תגובה היה טוען בטלפון שהוא עסוק, ומבקש להתקשר אליו כעבור חמש דקות, לא לפני שהיה מברר מה הנושא שדורש את תגובתו. אחרי חמש דקות, כשהייתי מתקשרת, הוא היה "מתפנה מעיסוקיו הדחופים", ומעביר תגובה חדה וקצרה שלא היה צריך, אלא להורידה לדפוס. היה ברור, שניצל את חמשת הדקות לסגנן תגובה הולמת.
"כן, אני זוכר את אבא יושב במטבח וכותב תגובות לתקשורת, בכתב יד, על דפי נייר ומכתיב בטלפון", מספר בנו הבכור, הסופר ישי שריד, "היה לנו אבא מיוחד במינו עם אישיות מיוחדת במינה. בשנים האחרונות, מאז הפכתי לאב, יחסינו התקרבו עוד יותר והבנתי דברים שקודם לא הבנתי כמו תחושת אחריות, ציפיות וקרבה וגם על קשיים שבין הורים לבין ילדיהם".
כשאבא היה פוליטיקאי מאוד בולט, עד כמה זה חדר הביתה?
"למרות העיסוק המאוד אינטנסיבי שלו, שהרי הקדיש את חייו לטובת הכלל, היו לנו בבית חיים כמעט נורמליים. הוא השתדל מאוד שלא לשתף אותנו בחייו הפוליטיים. אני לא חושב שביקרתי אי פעם בלשכתו כשר וחושב שרק פעם אחת נסעתי ברכב השרד שלו. ידענו שהוא עוסק בדברים חשובים, אבל הוא לא חשף אותנו, כילדים, מעבר לזה. למרות, שאני חייב לומר, שלעיתים זה לא היה קל כי היו תקופות שבשל עיסוקיו ואמירותיו ספגנו שנאה ואיומים. הוא באמת היה אבא נהדר וחינך את כולנו להיות ישרים ומסורים למה שאנחנו עושים, מבלי לעשות קיצורי דרך".
למה תתגעגע?
"אתגעגע לדברים שלא הספקתי לומר לו. לשיחות איתו. בשנים האחרונות, מאז שפרש ושנינו עסקנו בכתיבה, נוצר לנו מכנה משותף נוסף. הזיכרונות מורכבים מחוויות שלנו ביחד. של 50 שנות חיי כשהוא אבא שלי. ממשחקי כדורגל בבלומפילד עבור בטיולים בארץ וגם בתקופות קשות שעברנו איתו".
בכך מרמז ישי שריד גם למתקפות הקשות של הימין עליו, וגם להתקף לב חריף שלקה בו בתקופת מלחמת לבנון. "הוא לקח את המלחמה ההיא ממש ללב וכל בוקר קם למלחמה על חיי המדינה, עד שלקה בליבו", אומר ישי. לאחר שהחלים מהתקף הלב חזר לפוליטיקה במלוא אונו עד למעצור בריאותי נוסף, כאשר ב־2004 נתגלה גידול בראשו, והוא עבר ניתוח חירום להצלת חייו. כשהחלים אמר לי פעם: "אני היפוכונדר, זו אמת, דאגן כפייתי. והנה כל מה שחששתי ממנו, קרה במציאות".
וייתכן וחזה שיילך מאיתנו, כי אשתו מספרת, שביום שישי, כשעמדה לצאת מן הבית ולנסוע לאזכרה לאביה בגבעת שאול, בעוד הוא הלך לפרלמנט שלו בחוף שרתון, היא שאלה אותו אם למסור משהו. "זה היה ההומור בינינו. והפעם, הוא ענה ברצינות ואמר לי: 'את יודעת, שאני רוצה רק קבורה אזרחית'. כעת לא נותר לי, אלא למלא את מבוקשו והוא ייטמן בבית העלמין האזרחי בגבעת השלושה".
בדמעות לאופוזיציה
שריד נולד באוקטובר 1940 בעיר רחובות ליעקב ודובה שניידר. יעקב היה מנכ"ל משרד החינוך, שלימים בנו יוסי יעמוד בראשו, דובה היתה מורה. לשריד אחות צעירה ממנו, הדסה, שגם היא מורה ומחנכת. אמם התאבדה, לאחר שלקתה בדיכאון, כשהיה בן 21. היחסים עם אמו היו קרובים והוא נהג לספר, שעד גיל מבוגר היא הייתה רוחצת אותו באמבטיה. עוד במהלך שירותו הצבאי עבר משירות קרבי בתותחנים לכתיבה ב"במחנה גדנ"ע". מילים היו מאז כלי הנשק שלו. במהלך מלחמת לבנון הראשונה, שלה התנגד נחרצות, התנדב לשרת כנהג, למרות שכבר כיהן כחבר כנסת. קודם לקריירה הפוליטית המצליחה שלו, עבד כעיתונאי ב"דבר", כקריין בקול ישראל, וכמבקר תיאטרון בגלי צה"ל, שם גם סיים את הקריירה הרדיופונית שלו כחלק מצוות "המילה האחרונה", שבה נטל חלק בחודשים האחרונים.
הוא נבחר לראשונה לכנסת, מטעם סיעת המערך (העבודה) בשנת 1974, אחרי ששימש במגוון תפקידי דוברות במפלגה, כולל כיועצו של ראש הממשלה, לוי אשכול. הוא נבחר למרות איבתו הגלויה למי שהייתה ראש הממשלה, גולדה מאיר, שאותה כינה "אם כל חטאת". הוא לא סלח לה על חלקה במלחמת יום הכיפורים, על מדיניותה כלפי הפלסטינים ועיוורונה לתהליכים שהחלו לתסוס מתחת לפני השטח. שריד היה בין הבולטים שבצעירי העבודה, שקראו לשיחות ישירות עם הפלסטינים ולכינון מדינה פלסטינית לצד ישראל, כשדעה זו עדיין לא הייתה אופנתית.
שריד כיהן בכנסת מטעם העבודה עד שנת 1984, אז פרש ועבר לתנועת רצ, בראשות שולמית אלוני, בשל הצטרפות העבודה לממשלת שמיר. החיכוכים ביניהם היו לשם דבר, אבל במקביל ובשל יחסיו הטובים של שריד עם מנהיגי מפ"ם ושינוי, הוקמה מרצ. תוך כדי הקריירה הפוליטית עבר לגור עם משפחתו בקריית־שמונה, שם גם לימד אזרחות בתיכון המקומי, ובמשך מספר שנים, כחלק מהזדהות עם תושבי הצפון, עבר לגור ביישוב מרגליות, שעל קו הגבול עם לבנון.
הוא נבחר לראשונה לתפקיד שר בממשלת רבין השנייה ב־1992 ומונה לשר לאיכות הסביבה. היחסים בינו לבין רבין התהדקו מאוד, לאחר שנים רבות של חיכוכים. הוא תמך בהסכמי אוסלו ודיבר על הסכם היסטורי ומזרח תיכון חדש. לאחר רצח רבין המשיך בתפקיד זה.
מאבקי הכוח בינו לבין שולמית אלוני הפכו לחלק מהתפאורה במרצ. היא האשימה אותו בחתירה תחתיה ובחוסר גיבוי למהלכיה. הוא לא הסתיר את רצונו לרשת אותה, ואכן, לאחר בחירות 1996, כשמרצ איבדה שלושה מנדטים, אלוני פרשה ושריד נבחר ליו"ר המפלגה. הוא כיהן בתפקיד עד ינואר 2003. אבל, אין ספק, שגולת הכותרת של עשייתו, כך תמיד אמר, הייתה התקופה שבה כיהן כשר החינוך בממשלת ברק. "התאהבתי בתפקיד", נהג לומר, "בילדים, במורים, בעשייה. אין חשוב מהתפקיד הזה לעתיד ישראל". הוא מינה ועדה שתשנה את שכר המורים ולא היסס להכניס לתוכנית הלימודים שירים של המשורר הערבי פלסטיני מחמוד דרוויש. אולם, הרומן לא נמשך זמן ארוך מדי. כשהתברר לו שראש הממשלה ברק מעדיף על פניו את ש"ס, שמנהיגה הרוחני, עובדיה יוסף, כינה אותו "המן הרשע", הוא הוביל את מרצ לאופוזיציה. במסיבת העיתונאים שבה הודיע על פרישתו ממשרד החינוך, לאחר מסע לחצים שהפעילו עליו להישאר בתפקיד גם ראשי מועצות מהליכוד, הוא פרץ בבכי ולא הצליח להסתיר את התרגשותו.
בשנת 2003, לאחר שמרצ איבדה מכוחה ונותרה עם שישה מנדטים בלבד, הודיע שריד על פרישתו מראשות התנועה. ב־2005, לאחר שיוסי ביילין נבחר לראשות מרצ, הודיע שריד על פרישה מהחיים הפוליטיים.
"אני לא מאבד תקווה"
לאחרונה פגשתי אותו בהקרנת הסרט "העורך", סרטו של גלעד טוקטלי על עורך "ידיעות אחרונות" לשעבר, דב יודקובסקי. זה היה כשבועיים לפני שחגג את יום הולדתו ה־75. שאלתי אותו אם הוא מתגעגע לפוליטיקה. "אפילו לא לשנייה", ענה, "אני מסתכל על כל מה שקורה ולעיתים משפשף את עיניי כלא מאמין. אני מנסה להבין לאן מוביל ראש הממשלה נתניהו, ולא מצליח. אבל אני לא מאבד תקווה. במקום להביע דעתי מעל דוכן הכנסת, החלפתי את הבמה ואני אומר את דעתי בתקשורת, במאמרים, בגלי צה"ל ובספרים שאני כותב וגם יש לי זמן להיות עם הנכדים הנפלאים שלנו".
ילדיו ונכדיו היו בבת עינו וגאוותו. בנו הבכור, הסופר ישי שריד, אמר אתמול: "אם יש משהו אחד שהייתי רוצה שייכתב על אבא שלי זה, שהוא היה פטריוט אמיתי ושאהב את ילדיו ונכדיו בכל מאודו".
ביום שישי, כשחזר מהפרלמנט השבועי, שבו הוא נוהג לשחק שש בש עם חבריו בחוף שרתון, הוא חזר הביתה והעמיד על האש את החמין המפורסם שלו. כך, כמדי שישי, הכין את ארוחת הצהריים לשבת, אז הילדים והנכדים כולם היו מגיעים לארוחה משפחתית. "החמין היה בתנור והתבשל", מספר ישי, "גם כשאבא איבד את הכרתו והלך מאיתנו. בשבת בצהריים, ערכנו שולחן, הנכדים התעקשו לאכול את החמין עם הטעם המיוחד וכך כל המשפחה ישבה לאכול את החמין של סבא יוסי". •
