פארק הירקון: גן העדן של ילדות

הריח החריף של האיקליפטוסים המתערבל בניחוח הירוק של מי הירקון העומדים, האגם שמתגלה איך שעולים את הגבעונת הקטנה מכיוון הלונה פארק, זה שפעם היה נראה ענקי ממש, והיום הוא בעיקר מעלה חיוך נוסטלגי, הרכבת שמקרטעת בין השבילים וריח המנגלים המתנשא מעל, מתרומם עד לקצה הרחוק, שבו מסתלסלים המתקנים המיושנים של המימדיון בואכה אצטדיון רמת־גן.

ברוכים הבאים לגן עדן של ילדות, לפחות שלי. המקום שאליו היינו צועדים בשבתות עם ההורים, עמוסים בצידניות מתפקעות מכל טוב ובשמיכות פיקה שהיו משאירות סימני וופלים על הפנים המיוזעות, היעד הראשון לטיולים של הצופים עם כובע טמבל ומימייה, עיר המקלט של האוהבים הצעירים שלא מצאו מקום אחר להתמזמז בכל רמת־גן ותמיד הגיעו לכאן, והאי הירוק, שאליו אנחנו חוזרים גם כהורים. בתחילה, הורים טרוטי עיניים בשבת בבוקר שמגיעים עם הילדים לבעוט בכדור, לשוט בסירת המשוטים הצבועה שעכשיו, ממרום גילנו, מקבלת את הממדים האמיתיים שלה ולא נראית כזו גדולה. המקום שבו מגיעים בשבת עם הבימבה הראשונה, המכונית הממונעת שמסיעים עם שלט על השביל (זהירות מהרכבת המשקשקת ומתקרבת), האופניים הראשונים שעליהם לומדים לרכוב, וכשהילדים קצת יותר גדולים, איך עשינו איתם כאן טיול בג'יפ פדאלים – הם יושבים מקדימה ואנחנו הורים גאים מאחור, הלכנו לטייל בין הכלובים והציפורים בצפארי, וסגירת המעגל ממש לפני שנה וקצת, כאשר ליווינו את שני התיכוניסטים (שהסכימו שנבוא איתם! איזה כיף!) להופעה של הרולינג סטונס, מרימים גבה לגלות שהם, שרק לפני רגע דהרו כאן על הסקטים והבימבה, יודעים מה פשר הריח המתקתק והדחוס הנישא באוויר. הו, פארק הירקון, איזה מזל שאתה קיים.

* איך מגיעים? אין מצב שאתם לא מכירים את הדרך בעל־פה