צלילי העוֹד
אחרי שהתסיס את הסצנה הים–תיכונית, התקוטט עם אייל גולן וטיפח הרבה כוכבים אחרים, מתפנה אליקו כהן למשימה היסטורית: חיבור בין הז'אנר המושמץ והפופולרי שכה מזוהה איתו ובין רימון, בית הספר האליטיסטי למוזיקה. קיפוח? כבר אין דבר כזה, אבל בכל זאת זו תחילתה של מהפכה
"את בסדר, כל כך בסדר. את לא יפה ולא כונפה - את בסדר! מותק, את האור - כשאין ממי לבחור. רוצה אותך כל לילה - כשאני שיכור". מי יכול לשכוח את הלהיט הזה של 'ארץ נהדרת'. בשיא הגל המזרחי העלו שם את הפרודיה הקורעת על מומי מרדיו לב המרינה, הוא בן דמותו של אליקו מרדיו לב המדינה. "יהיה לנו הרבה שמח עם קובי פרץ, משה פרץ, אבי פרץ - ושיראל!" הבטיח מומי, המלך! לפני שבן טיפוחיו שיראל, הדוכס! ביצע בשלושת המקומות הראשונים במצעד שלוש גרסאות שונות של 'את בסדר'. "בין המשתתפים יוגרל שכר לימוד לשנה במכללה האקדמומית", הבטיח מומי למאזיניו. "לימודי משפטים, רפואה, רפואה משפטית, משפטי פתיחה - ושיראל!"
רגע אחר כך נפתחה הדלת, ואל האולפן השמח חדרו בנות דמותן של מירי מסיקה וקרן פלס מכנופיית רימון. או במילים המדויקות יותר של שיראל, "באתן לבאס לנו את התחת". שתי המיוחדג'ות התחילו לשיר על שמעון השכן ושאר מילות אשכבה, לפני שמומי ושיראל ההמומים ניפחו גלגלי הצלה וקפצו למים. הצופים בבית נהרסו מצחוק.
את אליקו עצמו זה תפס בערב שישי, במהלך אירוע שהנחה בים המלח. "אני עומד לעלות על הבמה והפלאפון שלי מתפוצץ מהודעות", הוא משחזר. "'אליקו, אתה חייב לראות! עושים עליך קטע בארץ נהדרת!' הלם. אני? חיקוי? 'ארץ נהדרת'?! טוב, איכשהו ביקשתי מהדי־ג'יי שימשוך עוד כמה דקות, ואני עומד לבד בחדר שלי, מהתרגשות, לא יכול לשבת, ורואה את הקטע. איך היה? שאלו אותי אחר כך, ואמרתי רק, תודה. מה אגיד, ששוב נפגעתי? מעדיף שלא".
עברו שש שנים. בחודש הבא תפתח האקדמיה למוזיקה רימון מסלול למוזיקה ים־תיכונית - בשיתוף רדיו לב המדינה. ניהול מוזיקלי: אליקו. באמת יש לנו ארץ נהדרת.
בינתיים זה על אש קטנה. קורס של חודשיים וחצי, שני מפגשים בשבוע, בהנחיית תמיר קליסקי, שיחד עם זאב נחמה, חברו לאתניקס, הטיס את הקריירה של אייל גולן. הקורס מיועד ל־15 תלמידים - ללא דרישות אקדמיות מוקדמות, רק צריך לעבור אודישן - שיהוו יחידת עילית. הלימודים יכללו גם הפקה של שני סינגלים לכל תלמיד, האחד של שיר מקורי והשני של קאבר. יהודה עדר, מייסד רימון ונשיא בית הספר, מספר שכבר כמה שנים הוא חושב על המהלך, שאולי גם יוריד מעל גבו את תדמית האליטיזם. אליקו וקליסקי, מצידם, חולמים על לא פחות ממהפכה מוזיקלית, שתוביל לא רק לטיפוח של כמה מבצעים מחוננים, אלא אפילו לרענון השורות בקרב התמלילנים והמלחינים בז'אנר.
אפשר וקל להיות ציניים כלפי השידוך הזה. חנופה לטעם הקהל, אולי ניסיון לעשות קופה מהירה, ניצול הצלחת הריאליטיז למיניהן – טיעוני התביעה נכתבים מאליהם. מצד שני, למה להיות צבועים? שנים מזרזרים כאן עד כמה העולמות האלה לא נפגשים, תרבות של גטאות שמולידה התנשאות מצד אחד ורמה ירודה מצד שני. אלה מקללים בזבל, אלה מטיחים קיפוח. אז הנה, סופסוף עושים.
יום האודישנים הראשון, שהתקיים בשבוע שעבר, התנהל על רקע שלוות המדשאות הקיבוצניקית של בית הספר ופטפוטי סטודנטים על קווינטה זכה וסינקופות של אנטוניו קרלוס ז'ובים. המקום הזה הפך עם השנים שם נרדף לאשכנזיות בוהקת. כאן צמחו, בין רבים אחרים, אביב גפן ואפרת גוש, אריק ברמן ובן ארצי, עילי בוטנר וערן צור. לפני האודישן הראשון, אני שואל את עדר, מהגיטריסטים הכי גדולים שצמחו בארץ, מה היה הסולו הראשון שלו. כתשובה הוא משמיע את פתיח המנדולינה מ'שיר הרעות' בביצוע האלמותי של להקת הנח"ל. אליקו לא מזהה. מצד שני, מי היום כן?
קבלו את מגש הכסף החדש: ירדן אזולאי מאבן יהודה. אביתר בנימין מנתיבות. ניצן אוחנה מגינתון. עמרי עדני מיבנה. שלומי חושנגי מבת־ים. הדר עמרם, הבחורה היחידה בנבחני היום הראשון, חיילת. אבנר דחבש מראש־העין. ועוד כמה, כולם מזרחים, כולם מהפריפריה הגיאוגרפית, הנפשית והתרבותית של ישראל. רובם צעירים, אבל החלום משותף לכולם, מאופק טובול בן ה־14 לאמנון חביב בן ה־51. חלק הגיעו מלווים בבני משפחה, התרגשות שיא וברכיים רועדות. "בחיים לא חלמתי על 'רימון'", אומר לי אחד מהם, "אבל חבר ראה בפייסבוק של קליסקי ואליקו, והפנה אותי. לא התביישתי ובאתי. רוצה ללמוד פעם אחת, כמו שצריך".
וזה מעורר תקווה גדולה. למשל אזולאי, 23, הנבחן הראשון, קול משובח וסיפור טיפוסי. נתקל באליקו בערב של זמרים חובבים, השיק סינגל מושקע שזכה לאין חשיפה, ועכשיו רוצה להתמקצע, להתמצא, לעבוד נכון. עדר וקליסקי מאושרים.
זה מעורר גם אי־נעימות, למשל כאשר חושנגי, רק בן 15, "בבית הספר כולם אומרים לי שאני שר סבבה", חושף קול שעדיין לא התחלף. קליסקי מסביר בסבלנות לו, ובעיקר להורים החרדים מאחור, שעדיף שלא יזרקו כסף ויבואו שוב בהזדמנות אחרת. "אני מעדיף להיות 'האיש הרע' שחותך ולא להישאר מאחורי הפסנתר ולחייך לעצמי", הוא אומר. "יש בזה המון התנשאות, להשקיף מהעמדה שלך מתוך רחמים, ולא להגיד מה שצריך".
ויש המקרים שליבך יוצא אל בעלי החלומות. בנימין, אקס מג"בניק מופנם ועדין, עובד בחנות למשקאות בנתיבות, יצא מהבית עם שחר במיוחד. או דחבש, מפיק דפוס בן 35 מראש־העין, ממש לא סופרסטאר וכנראה גם לא יהיה, למרות שיש לו קול נכון ותשוקה אמיתית לעשות את זה. האיש כבר עבר אצל יותר מדי אנשים בדרך שחלבו אותו ממעט הכסף שחסך. "עקצו אותו בסינגל", מסביר אליקו, "ואף אחד לא עצר לבדוק לאן זה הולך. המון סיפורים כאלה. מנצלים את התמימות של האנשים".
צוות הבוחנים - אליקו, קליסקי, עדר ורוני קורל, מנהלת יחידת לימודי החוץ של רימון - מתלבט, שלא בפני דחבש. האם לוותר עליו, כי הסיכוי שיהיה הדבר הבא די קלוש, או שלא אומרים לא לכל מי שעומד בתנאי הסף. "מצידי שיגיעו גם מאה, לא 15. שייפתחו עוד כמה קורסים כאלה. שרימון יהיה פתוח לכולם", אומר אליקו. הודעה תישלח לדחבש בהמשך.
במהלך האודישנים מגיע במפתיע אורח מהסביבה. אחד, חיים משה. השידוך המסקרן משך גם את תשומת ליבו של אחד מענקי המוזיקה הים־תיכונית. "חוץ מזה, אני קשור למקום הזה. אמא שלי עבדה ברימון", הוא אומר, בפנים החתומות שלו. "באמת?", אני מתפלא. "כן", עונה משה. "היא ניקתה פה".
¥ ¥ ¥ ¥ ¥
גם אמא של אליקו ניקתה. אחוות הספונג'ה. אליקו, הוא אלי כהן, נולד עם המהפך של 1977. הוריו באו משיראז, איראן. אליקו מדבר פרסית, מכיר את התרבות העשירה של המולדת ומתגאה במשמעת הקשוחה המפורסמת והחינוך להישגיות. בז'אנר סוער, שמנציח את מלחמת העולם מרוקו־תימן, הוא שמח להיות הפרסי שמגיע מבחוץ ועושה סדר.
גדל בבת־ים, "ילד חננה בשכונת עמידר, הארדקור. הייתי שומע מישהו שורק לאיזה חלון, 'תסדר מנה', ושואל איזה אוכל זה". מגיל שש התמקד בטניס, התאמן כל יום במרכז ביפו, תחת שלמה גליקשטיין. שחקן עם עתיד, במחזור של יוני ארליך ונועם אוקון. בועה מבודדת או מנחמת מפני הסביבה והצרות בבית.
אבא שלו, פועל בניין, חלה בגיל צעיר בסרטן וגווע באיטיות לעיני המשפחה. אליקו היה בן 16 כשנפטר האב. במהלך השבעה החליט להיפטר מהמחבט, וגם הפסיק בפועל להשקיע בבית ספר, שם הוסלל להיות חשמלאי. "זה רגע שאתה מקבל מכה וכל משמעות החיים משתנה", הוא אומר. "לכן מצחיק אותי כשאנשים מתחילים לדבר איתי על רכוש וכסף. בית מלון ראיתי רק כשהצלחתי. הדרכון שלי הוחתם רק כשהתחילו להזמין אותי לאירועים. מה זה כסף? תן לי עכשיו עשרה מיליון דולר: אתה יכול להחזיר את אבא שלי לרגע? הוא ילווה אותי לחופה? הוא יידע שנולדו לו נכדים? הוא ישמע שזכיתי בפרס הרדיו? אני איבדתי את כל אלה, לנצח".
אז מצא את המוזיקה. "ילד שרוצה להיות די־ג'יי", הוא משחזר. "הולך לחנות של אילן בן שחר בבת־ים וקונה אוסף היטמן, עם אבי פרץ ופיני חדד. התקליט הראשון שקניתי, כדי שאתקלט איתו במסיבות". זמן לא רב אחרי מות אביו משתלב הנער האסרטיבי ברדיו הפיראטי של יהודה קיסר, גלי הים התיכון, ומתחיל לשדר בלילה מהאולפן המחתרתי בדולפינריום. "ככה הכרתי מזרחית. מהדיסקים שהיו על המדף. לא הרבה, אנטוניו ורונית, קוקו מאילת". שם הפך אלי לאליקו.
אחרי הצבא הלך למצוא עבודה: מוכר בחנות ממתקים בבת־ים. הוא נכשל באודישן. כשחבר מספר לו על רדיו לב המדינה, הוא מתייצב בתחנה מיד. "הגעתי בידיעה שאני מוכן לעשות שם הכל, כי מהבית אני יודע, לא משנה מה קורה לך בחיים - אתה צריך ללמוד וחייב להתפרנס. הייתי גוזר עיתונים, עונה לטלפונים, עושה קפה, ואז קצת בתוכנית, ומשם הלאה. אם נותנים לך פתח, תיכנס. הטוטליות והחריצות של הפרסים, אחי".
ומאז הוא שם. 16 שנה, שבהן הפך את התוכנית שלו 'ערב ים־תיכוני' למותג המזוהה והחזק ביותר של התחנה. בדרך חטף הרבה. "צחקו עליי, בלי סוף", הוא אומר, "מי זה האליקו הזה, ומה השפה הזו, והכפיים, זו הייתה האווירה כל הזמן. העליבו, לא ייחסו לי חשיבות". זה קרה בעיקר בגלל הסגנון הבוטה שלו, נלהב בלי להסתיר, מחמיא בלי תחתית, מקדם בלי בושה, מערבב בחופשיות טעם מוזיקלי, חברות מקצועית ויחסי ציבור. הכל ביחד.
אליקו קידם באגרסיביות את רז חדד, משה פרץ ודודו אהרון, בשעה שביטל באחת מי שלא היה לטעמו, ובכך הקים עליו שונאים רבים. הוא העז לא להתכופף בפני המלך עצמו, אייל גולן, לדבריו משום שפשוט לא אהב זמרות שהזמר חפץ ביקרן. בשיא הסכסוך שלח לגולן חזרה את כל אלבומיו, בתוספת בלון והודעה, "סוף כל בלון להתפוצץ". "היום היחסים בינינו קורקטיים", אומר אליקו, "הוא מושמע כמו כולם".
וכשהתפוצצה הפרשה סביבו, לא הייתה קצת שמחה לאיד?
"לא. ראיתי את הפרשה וכאב לי על הבנאדם, כי הוא חטף חזק".
בחוגיו אומרים שהכל בסדר והעסקים כרגיל.
"אייל חטף מכה גדולה, עם זה אין להתווכח. וגם הוא יודע איפה הוא טעה, זה ברור לכולם. צר לי עליו. אני רק מקווה בשבילו שהוא למד לקח. ומי שנמצא מסביבו, חייב ללמוד".
¥ ¥ ¥ ¥ ¥
מצד שני כשאליקו אוהב, זה עד הסוף. לעומר אדם אמר מיידית שהוא שווה קיסריה, והפנה את המאזינים לקופת כרטיסים שלא הייתה קיימת, כדי ליצור באזז. הוא ביטל את הגבולות: חגג יומולדת לחיים משה מהבית שלו, פינק את דודו אהרון במסאז' בשידור חי, עשה סולחה עם משה פרץ על בקבוק יין, השמיע במשך שידור שלם שיר אחד של מאור אדרי (ששולח לו סקיצות להתייעצות) וליווה את ליאור נרקיס בהיכל התרבות בערב שידורים חי ומיוחד, כמו אירוע ספורט דרמטי. לצד ענייני המוזיקה הוא פועל בלי בושה גם לקידום תוכן שיווקי של מפרסמים בתוכנית ובתחנה.
הואשמת בשכלול נושא הבלעדיות. אם אמן לא משמיע אצלך קודם, אין לו מה לחפש אצלך.
"לא ידעתי שיש בכלל עניין עם זה. אני התחלתי לעשות סיפור מהשמעות של שירים. מלווה אותם אישית, נוסע עם הזמר באמצע הלילה להקלטה שלו, אצל יעקב למאי או תמיר צור, ועושה בילד־אפ, מטפטף במהלך השבוע טיזרים, 20 שניות מהשיר, עד לחשיפה שלו. אז התוכנית נתנה במה לכל זה, והקהל חיבק, וככה נוצרו להיטים, רז חדד, ודודו אהרון ומשה פרץ. וכשזה קרה, האמנים כבר היו בעצמם מתקשרים אליי, 'אליקו, אני נותן לך את הבכורה'. אז מה אגיד להם, תלך לאחרים?"
"נהיה לי גימיק, להיט, אני מנגן את השירים לפני כולם, ובגלל זה התעוררה נגדי מלחמה של תחנות אחרות. כל מיני מצבים שנועדו להכשיל אותי. נניח, אומרים לאמנים, 'אם אליקו מגיע, אנחנו לא באים'. אבל לא אני התחלתי במלחמה הזו. ואני לא מתייחס לזה יותר. היום כשבאים אליי, 'אליקו, אני נותן לך ראשון' - תלך לאחרים ותגיע אליי אחר כך. עברתי את זה".
מה חדש בגזרת הסכסוך עם דידי הררי וירון אילן?
"אין ריב. מה, כמה כבר נפגשנו בחיים? כלום וחצי. והעשייה שלי אחרת, אני חוגג עם מוזיקה מזרחית, אין לי פינות ודמויות, זה לא אני. ואל תשכח שיש בינינו גם פער גילאים, 20 שנה ויותר, כל אחד עושה את שלו בשפה שלו".
אתה אומר שאין ריב, אבל אילן לא סופר אותך, והררי אמר שאתה "דביל".
"אבל את פרס תוכנית הרדיו של אגודת העיתונאים נתנו עכשיו לי, נכון? בהתחלה לכולם היה קשה לקבל אותי. פתאום הגיע אליהם הפרסי הקטן מבת־ים, ועשה רדיו אחרת. באו אליי אמנים, נהייתה חגיגה, עלו לרגל. ולא קל לאחרים עם זה. שיתמודדו".
מה ראית בכוכבים שקידמת. עומר, דודו, משה?
"עומר אדם, אתה רואה ילד שמדבר בשפה שהילדים אוהבים, ומעל לראש יש לו כזה בייגלה בגודל ענק. יודע לקחת את עצמו כמו שצריך. דודו? כשראיתי אותו בהתחלה מופיע, כולם אמרו, 'הוא שר אייל גולן'. ואז הוא מגיע אליי לרדיו, עם 'היחידה שלי'. הוא והמנהל שלו רצו לשנות לו את שם המשפחה. 'מה זה אהרון, זה שם של נגר'. אמרתי, למה להתחבא? תהיה טוב וכולם יכירו את 'דודו אהרון'. משמיע שיר שלו ועוקב אחרי הפידבק של האנשים - תמיד תהיה ערני לזה. ובעקבות זה אני משמיע שבע פעמים. וזה נהיה כדור שלג. וגדל, וגדל.
"אותו דבר עם משה פרץ. ראיתי שהוא ודודו עושים מהפכה, מביאים גישה של פופ, משהו אחר, למזרחית שחיכתה לזה. עפתי איתם ביחד, בלי לעצור, ברדיו, על הבמות, בכל מקום שאפשר. וזה גדל וגדל וגדל. תשים לב שעדן בן־זקן עוברת עכשיו אותו דבר. יש לה רדינג מלא, ואם אתה שואל אותי - היה אפשר כבר למלא את קיסריה".
אבל היחסים האישיים האלה הובילו גם לצ'ילבות ולהחלטות לא מקצועיות. למשל, החרמת את משה פרץ לתקופה רק כי הוא הצטלם אצל דידי הררי.
"כן, היו בדרך היעלבויות. אין טעם להסתיר את זה היום, כשהתבגרנו כבר. היו היעלבויות כי כולנו בני אדם. ואם אני אוהב את המוזיקה שלך, אני אלך איתך עד לירח. זה לא ראוי עבור שדרן רדיו? מי כתב מה שדרן רדיו אמור לעשות ומה לא? ומה מדברים רק עליי? זו רק שעתיים תוכנית בתחנה שלמה. עזוב. ובכל מקרה משה הוא אח".
למה רז חדד, בן הטיפוחים הראשון שלך, התרסק?
"לא בגלל המוזיקה. רק בגלל הצד האישי. אם הוא יוכל לעשות את זה מחדש? כעיקרון, זה כבר הרבה יותר קשה, את זה אני אומר לכל אלה שמנסים להתקמבק אחרי נפילה".
¥ ¥ ¥ ¥ ¥
לא שותה, לא מעשן, לא מהמר. אליקו טוען שהוא ילד טוב, ולא נמצאו ראיות שסותרות את זה. גר בראשון עם המשפחה - אשתו מיטל, שהכיר בצבא, ושני ילדיהם. שומר, לדבריו, על מרחק חברתי בטוח מדמויות המפתח בז'אנר. פרשת מרגול למשל, והערבוב עם עומר אדם, אסף אטדגי, ירון אילן ואחרים, הפתיעה אותו. "הם היו כל כך ביחד", הוא אומר. "כמו שאתה רגיל לראות זוג שבא לאירועים ביחד, והכל בסדר - ופתאום, טראח, יוצא כל הלכלוך והסיפורים. באמת שאני לא קרוב לזה. אנחנו באים, עושים רדיו, יושבים, משדרים, מנגנים, מופיעים - וביי".
אתה אומר שאתה לא מתערבב, אבל יש לך אלבומי ניצחון עם אמנים.
"נכון, אבל בדיוק פה זה נגמר. בתחום אני נחשב זאב בודד. אני טניסאי, מאמין בעבודה סולו, החלטות לבד ותוצאות לבד. לכן גם קשה לעבוד איתי, כי אני לא משחרר. בא לאירוע להנחות? מגיע כמה דקות קודם, יושב ליד הבמה, עולה, מסיים וחוזר הביתה. זה לא לעניין להישאר. והחברים שאוכלים אצלי בשישי, אף אחד לא מהתעשייה".
מה עם הפיתוי לעבוד בשחור?
"אין סיכוי, שיבדקו. אני רוצה לישון בשקט בלילה. היום אפילו לא יתקרבו אליי עם הצעה לקבל בשחור או בלי מע"מ. אז מה אם אני בז'אנר ועל הגב שלי תעשייה שלמה. אני חננה".
אז לא נעשית מיליונר?
"ממש לא. אני משלם 3,800 שקל לחודש משכנתה. ואני לא זמר ולא חי בארה"ב, ואת התחנה אני לא אעזוב. קיבלתי הצעות גם פי שלושה, אבל אני פרסי. נשאר בבית, לא נכנס לעסקים, לא מושקע בשום דבר, את מה שצריך אני שם בבנק. ובמה שאני לא מבין, אני לא נוגע. הולך על בטוח. פגשתי אנשים בתחום, למשל מעבדים מוזיקליים, שראו את הסכומים שמסתובבים ורצו להיות אמרגנים. אז הם איבדו גם את זה וגם את זה. אני נשבעתי לא לרסק את עצמי - התוכנית, האישה, הילדים והבית".
"מומי, מומי". מרגיש שעדיין מסתכלים עליך מלמעלה? על המזרחית בכלל?
"לא. היום כבר אין קיפוח וגם אין הרגשה של קיפוח. המוזיקה המזרחית לא צריכה להגיד, 'היי, תראו אותי', כי אנחנו שם מזמן. ומבחינת הרדיו אי־אפשר להתלונן בכלל. שתחנה כזו תשמיע מה שהיא רוצה ואנחנו ננגן מה שאנחנו רוצים. מוזיקה היא לא נושא לוויכוח עדתי. ולא מפריע לי אם בגלגלצ לא השמיעו אמן כזה או אחר פעם אחת - יש המון תחנות, והמאזין יבחר".
דווקא מירי רגב חיה מזה יפה. חוק הפלייליסט?
"מירי רגב לא עושה את זה נכון. התקשרו אליי מהמשרד שלה, היא רוצה לעשות תוכנית איתי ביחד. בשמחה. ואם היא הייתה מתייעצת איתי קודם, לפני אחרים, ושומעת את נקודת המבט שלי - היא הייתה אומרת את הדברים אחרת. מה זה חוק פלייליסט? אני לא הייתי שמח שמישהו יכפה עליי מה להשמיע. ואני ממש לא אהיה יותר מאושר אם יכריחו אחרים להשמיע מזרחית. מה, תכריח ילד לאכול מוח? אני עד היום שונא את זה!"
מה עם החלום של כל ההמונים להצליח בתחום? כמה מתוכם ייכשלו?
"98 אחוז לא פורצים. והיום הזמרים חולמים בגדול. הולכים לטלוויזיה, יוצאים ממנה ורובם מתרסקים. אחרים מוציאים בדרך עשרות אלפי שקלים. הורים לוקחים הלוואות על החלום של הילד. אנשים לא מבינים כמה המקצוע הזה מטורף. אני במקום שלי פוגש כל יום 20, 30, 40 זמרים שמקליטים, ומבחינתם הם מבינים שהקריירה וההצלחה שלהם תלויות בך. אני הולך ברחוב, וכל בנאדם שני סוחב אותי ביד. 'הבן שלי פה, אתה חייב לשמוע אותו שר. חייב'. דופקים על הדלת של אמא שלי או של אחותי. 'קחי סינגל ותגידו לאליקו'. הרבה מקרים שאנשים מגיעים למצוא אותי במועדון, 'למה אני לא מושמע?' ואני מבין אותם. הורים של זמר שלקחו יחצן וסטייליסט ומלביש ועשו דיסק במאה אלף, ואם הסינגל הזה לא מושמע, מי אשם? אני. מיידית, אני האיש הרע. 'איך אתה לא מתבייש? השקענו כסף!' אבל אי־אפשר למכור משהו שהוא לא נכון. אין מקום לניפוח סתם. רק שבשרשרת הכושלת הזו, אני האחרון שחורץ גורל.
"אז אולי עכשיו ברימון, זה ייראה אחרת. עובדים מההתחלה. וזה לא יהיה קל, כי איפה שלא אמרתי בתחום שאנחנו פותחים פרויקט עם רימון, הרימו גבה. 'זה מוסד מתנשא. אליטיסטי'. אבל ברימון הבינו שמוזיקה מזרחית זה המיינסטרים החדש. זה רגע היסטורי, לחבר בין העולמות האלה. אנחנו נהיה שם, נביא קהל, נעשה שידורים חיים, יהיה אירוע מסביב לכל הקורס הזה".
חלק מהאירוע יתנהל סביב התלמיד ה־16. בחירה אישית של אליקו, שתצטרף ל־15 הנבחרים הרשמיים של כלל השופטים. יש לו כבר מישהו כזה. בחור בן 19 משדרות, בלי כסף, אבא במצב סופני, עם קול נדיר (שמעתי, וזה נכון! קול מיוחד להפליא). הוא נתקל בו בערב זמרים חובבים שהוא מנחה פעם בשבוע במועדון בהרצליה.
"ואני אעשה פרומו ברדיו", אליקו מתלהב. "'הוא הגיע משדרות. הוא עלה על הבמה. ואז הוא קרא לו'. ואנשים לא יבינו, מי עלה ומי קרא לו. ואחרי שזה ייבנה וייבנה, יהודה עדר יגיד, 'אנחנו שמחים לקבל את התלמיד ה־16'".
לפנייה לכתב/ת 
