רביעי 21 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 08.12.2015
    קרב פנים אל פנים
    הקומיקאית יעל לבנטל מתבלבלת כל הזמן בין אנשים. אדישה לחברים, מתנפלת בשמחה על כמעט זרים. ככה נוצרה לה תדמית של קצת מטורללת. עד שגילתה לאחרונה שחוסר היכולת להבחין בפרצופים נובע מהפרעה עצבית, ועם הזמן היא עלולה לא לזהות את הילדים, את הבעל ואפילו את עצמה. מפחיד? מאוד, אבל את זה היא יכולה להדחיק, בניגוד לפעם שבה כמעט נחטפה על ידי מישהו שנראה לה מוכר
    נבו זיו

    "טליה? טליה?!" קוראת יעל לבנטל בנחישות לבחורה בבית קפה. היא בטוחה שזו טליה לביא, הבמאית של 'אפס ביחסי אנוש', שאיתה עבדה בעבר. הבחורה מסתובבת ומביטה בלבנטל בתימהון. אין שום קשר בינה ובין טליה לביא. "אפילו לא דומה לה?" תוהה בפניי לבנטל. התשובה היא לא, ולבנטל פולטת 'אוי', מעוותת את פניה ומשפילה מבט אל השולחן. "למה אני בכלל עושה את זה?" היא שואלת בייאוש.

     

    זו הייתה יכולה להיות התחלה של מערכון בכיכובה של לבנטל, אבל מבחינתה זו מציאות לא מצחיקה בכלל. כרגע צפינו בפדיחה מספר 7438 שלה בתחום הזיהוי. לפני ארבעה חודשים גילתה הקומיקאית שלדבר שמלווה אותה רוב חייה יש שם. מדובר בהפרעה עצבית בשם פרוסופוגנוזיה, או עיוורון פנים, שמתבטאת בקושי בזיהוי פרצופים והבחנה ביניהם. "אם אפגוש אותך בעוד שתי דקות עם חולצה אחרת במקום אחר אני לא אזהה אותך", היא מסבירה את חומרת המצב. "הייתי באירוע לפני כמה זמן ושאלו אותי, 'איך היה הסטנד־אפ שלך?' מישהו שישב שם אמר, 'הייתה הופעה מעולה'. אמרתי לו, 'באמת? מה, היית?' וזה היה הסאונדמן הקבוע שלי בהופעה.

     

    "או למשל באירוע גדול לא מזמן בתיאטרון בית ליסין, עמדתי ליד אלון נוימן ומישהי נופפה לי לשלום מהמדרגות. אלון אמר לי שזו יעל שרוני ונופפתי חזרה. אני מכירה אותה טוב הרבה שנים. באתי אליה, חיבקתי ונישקתי אותה. אחרי כמה דקות של שיחה אמרתי לאלון, 'משהו בשיחה הרגיש לי שונה'. הוא אמר לי, 'אה, זו לא יעל שרוני'. זו הייתה במאית שלא קרובה לה לא בגיל ולא בתווי הפנים, והיא הייתה מסתפקת בזה שהייתי מנופפת לה לשלום ולא מחבקת ומנשקת אותה. אנשים חושבים שאני קצת מטורללת ומוגזמת כי התגובות שלי לא מתאימות לסוג הפגישה. בגלל המקצוע, עם השנים יותר אנשים מזהים אותי, אז מתוך כל האנשים שאומרים לי שלום ברחוב אין לי מושג איזה שלום אני צריכה לענות להם. לתת לכולם חיבוק ונשיקה? 'שלום' ולהמשיך לרכוב על האופניים?"

     

    במקום להילחץ מהאבחנה הרפואית, דווקא הוקל לה. "אני נאבקת כל החיים במבוכות עצומות. שנים האשמתי את עצמי שאני מבולבלת, חושבת על דברים אחרים תוך כדי, מרוכזת בעצמי נורא. אולי זה לא סותר", היא מחייכת. לאורך הזמן פיתחה טקטיקות למזעור הפוטנציאל המביך. "אם אנשים למשל אומרים לי, 'את לא מזהה אותי?' אני אומרת, 'אני מזהה, אני רק לא זוכרת מאיפה'. וכששואלים אותי, 'מי אני'? זו כבר אכזריות. לשרוד שיחות אני יכולה למרחקים ארוכים. יש הרבה אנשים שאין לי מושג מי הם ואני מדברת איתם המון. פרמיירות זה המון אנשים, אני מנסה לעמוד ליד ציפי פינס שהיא עוגן עבורי, או ללכת עם בעלי שהוא הפוך ממני, זוכר כל פרצוף".

     

    את זוכרת איך בעלך נראה? איך הילדים?

     

    "כן. עם אנשים קרובים לי מאוד אני זוכרת, אבל אני מפחדת שגם זה יגיע".

     

    קראתי שההפרעה הזאת הולכת ומחמירה ככל שהאדם מתבגר. הוא לא יוכל לזהות את קרובי משפחתו, ובסופו של דבר גם את עצמו במראה.

     

    "קראתי על זה, נורא נבהלתי והדחקתי לגמרי. אבל לך תדע, אולי התברכתי בתסמונת בינונית? זה משהו שאי־אפשר לדמיין אותו. יכול להיות שזה יהיה נחמד, להסתכל במראה ולראות מישהו אחר. אני מקווה שאמות לפני שזה יקרה. ויש בתסמונת הזאת עוד דברים מפחידים. ערב אחד, כשרק התחלתי להיות שחקנית ועוד לא זיהו אותי ברחוב, יצאתי מהבית. מישהו עצר לידי באוטו, אמר לי, 'שלום', אמרתי לו, 'שלום'. הוא אמר לי, 'מה שלומך? בואי, תיכנסי, למה את מדברת מהמדרכה?' הוא היה מאוד לבבי, חשבתי שהוא חבר, משפחה, ואז הוא אמר, 'את גרה פה?' אמרתי, 'כן' והראיתי לו איפה. הוא אמר לי לסגור את הדלת. ניסיתי לנהל שיחה, ואז הוא אומר לי, 'טוב, ספרי לי מאיפה אנחנו מכירים' והתחיל לנסוע. פתחתי את הדלת וקפצתי מהמכונית. נכנסתי מרצוני הטוב לאוטו, לשבת ליד גבר שאני לא יודעת מה הוא תיכנן. וגם אם הייתי צריכה להתקשר ולהגיד, 'מישהו ניסה לחטוף אותי', אז אין לי מושג איך הוא נראה ואיך נראה האוטו שלו. וזה עוד משהו - לאחרונה גיליתי שבתסמונת הזאת לא מזהים פרצופים גם של מכוניות, כי גם למכונית יש פרצוף".

     

    אז איך את מזהה את האוטו שלך בחניון?

     

    "אני לא מחפשת אותו, אני פשוט עוברת בכל החניון עם השלט, לוחצת ומחכה עד שמכונית לבנה תידלק. אבל לאוטו לא מזיז שאני לא מזהה אותו, עם אנשים זה יותר מפדח".

     

     

    ¥ ¥ ¥ ¥ ¥

     

    אם עדי אשכנזי או ישראל קטורזה היו מגלים שהם סובלים מפרוסופוגנוזיה, סביר להניח שדקה וחצי אחר כך היה עולה המופע 'קטורזה לפנים' או 'אלף הפרצופים של עדי אשכנזי'. משום מה לבנטל, 46, אפילו לא חשבה בכיוון. הסתדרה בלי זה במופע הסטנד־אפ שלה. זה כל כך קשור אצלי במאבק לשרוד, לא חשבתי שזה דבר מצחיק, אתה בטוח?" היא שואלת. במופע שנכחתי בו היא כבר הסתלבטה גם על זה.

     

    'החיים על פי יעל לבנטל' בכלל היה אמור להיות מופע זוגי, של לבנטל ושל חברה טובה בשם עלמה זק. "ואז עלמה אמרה שאני צריכה לעשות אותו לבד. החלטנו שאנחנו ממשיכות להיפגש אבל רק בשביל לאכול ולזיין את השכל". לבנטל רצה איתו במשך שנתיים בכוכי מועדונים, ורק עכשיו מעלה אותו גם על במות גדולות. למשל בתיאטרון הבימה ב־18 וב־31 בדצמבר וב־25 בדצמבר בתיאטרון הצפון בקריית־חיים.

     

    המופע הוא המפלט שלה. "שיא העצמאות", היא אומרת. "אם ייפול לי משהו לא מגניב בטלוויזיה אני לא אקח אותו כי יש לי את הסטנד־אפ. בטלוויזיה חצבתי את הקריירה שלי באבן. חוץ מ'החיים זה לא הכל', שרק באתי ושיחקתי, בכל הדברים הייתי מאוד מעורבת".

     

    'החיים זה לא הכל' הייתה להיט שרץ בערוץ 2 עשר שנים. זה נתן ללבנטל בסיס לפרוח במקומות פרועים יותר. למשל 'הרצועה', או 'של מי השורה הזאת', וגם 'לא לפני הילדים', שיצרה עם עידן אלתרמן, ובעיקר 'אחורי החדשות'. בתוכנית הסאטירית של ערוץ 10 מאמצע העשור הקודם כתבה וגילמה דמויות שמזוהות איתה עד היום: המתנחלת נחמה בת יפונה והמראיינת הייחודית יעל יגנדורף (לחנן עשראווי היא אמרה, 'את אישה בעולם של גברים, נוצרייה בעולם של מוסלמים, באיזה בושם את משתמשת?'). "תמיד צחקנו על זה ש'אחורי החדשות' התחילה עונה לפני 'ארץ נהדרת'. אמרנו טוב, אנחנו ראשונים, הם מנסים לחקות אותנו, אנחנו יותר טובים, מה הסיכוי שלהם להצליח?"

     

    גם עכשיו לבנטל מאזנת. לצד המופע האישי היא משחקת בתיאטרון בית ליסין בשלוש הצגות: 'שבטים', 'חתולה על גג פח לוהט' ו'ארוחת פרידה'. המעבר מדמות כתובה לעמידה על הבמה בתור עצמה מלחיץ, לדבריה. "בהצגה אני יותר מוגנת, יש לידי עוד אנשים, יש מוזיקה, תפאורה. מישהו אחר מוכר כרטיסים, זה לא הכל עליי".

     

    זה גם על בעלה ("אני אומרת לו לפני כל שיחה שחלק מהשיחות מוקלטות לצורך בקרה ושיפור איכות השירות") ועל מריבות ("הוא שואל למה לריב על אותו דבר, ואני אומרת, 'למה לריב על משהו חדש? הריב הקודם היה מצוין'") ולא מעט על המין הנשי. "נשים מסתכלות אחרת על אישה על הבמה", היא אומרת עכשיו. "אחרי אחד המופעים מישהי באה ואמרה לי, 'את מצחיקה ומוכשרת ומיוחדת ואיזה מופע אינטליגנטי ושנון, רק הערה אחת אם אפשר לתת לך: מחטב. כי כשאת עומדת בפרופיל רואים טיפה בטן'".

     

    גברים פחות שומעים כאלו הערות.

     

    "סטנדאפיסט באיזה מועדון אמר לי לא מזמן, 'כשבאת לפה והתחלת לבדוק חומרים, אמרתי אין סיכוי, שחקני תיאטרון לא מצליחים לעשות את השינוי הזה. ועוד אישה'. כל הגברים בתל־אביב סטנדאפיסטים, כל גבר עם קצת חוש הומור מרגיש מספיק בטוח לעשות את זה. נשים צריכות להתמודד עם איזה קושי. לבוא ולקחת את חיי בידיי ולהגיד, 'אני עולה לבד על במה ועושה מופע' - הייתי צריכה לעבור מחסום".

     

    המחסום הזה תקף גם למסלולים האחרים בחייה המקצועיים של לבנטל. בעולם הבידור הישראלי עדיין מסתכלים על נשים מצחיקות כמו על סוס מדבר, ועל נשים בכלל, ברגע שהן עוברות גיל מסוים, כמתאימות בערך לתפקיד אחד. בעוד נירו לוי יהיה לעד המאהב השרמנטי והשובב, אישה בת 46 תתחיל במהרה לגלם דמויות שקרובות יותר לאמא שלו. "אני רואה את זה סביבי כל הזמן", מעידה לבנטל, "נשים שמשחקות אמהות של מישהו שצעיר מהן בחמש שנים. קרה גם לי. בתיאטרון קצת פחות, אבל בטלוויזיה השוביניזם הוא בכל הרמות. אנחנו לא חיים ב־2015 מבחינת מי מוביל, מי קובע. מבחינת תפקידים, רוב הפעמים הגברים הם מצחיקים נורא והאישה היא המנדנדת, המטורללת, ובכל הסדרות הקומיות, אישה לא תהיה המצחיקה הראשית".

     

    והדימוי שאין נשים מספיק מצחיקות בתעשייה עדיין חי ובועט.

     

    "כן, אומרים את זה כל הזמן, וזה כבר כל כך עבש, כל כך משעמם ומיושן להגיד את זה, שלא מגיעה לזה תשובה".

     

    ארז טל אמר את זה לאחרונה.

     

    "זה נורא נוח ונעים לדעת ששומרים את הכוח, וכשאתה מצחיק יש לך כוח, בצד הגברי. זה תמיד, 'אנחנו נביא מדי פעם אישה', אנחנו נביא אותה, היא לא תביא אותנו. היא תשב פה ולא יהיה לה נוח ברוב המקרים. זה מועדון גברי וכשאת בתפקיד 'האישה' אין דבר שמוציא ממך פחות הומור. את עושה צחוקים של גברים. אישה מסתכלת על העולם מעוד פריזמות, לא רק של אישה, בתוכנית הגברית היא נשארת האישה. היא לא תשתולל כמוהם ולא תרגיש חופשייה כמוהם, כי היא במועדון גברי. היא צריכה עוד כמה נשים לידה כדי שתצליח להרגיש נוח במצב כזה".

     

    אולי צריך 'מועדון לילה' בגרסה נשית?

     

    "ואם ייעשה כזה דבר, קודם כל יביאו גבר, שיבחר, שיבדוק אם יש נשים מצחיקות. הוא יחליט, הוא ינחה, הוא יקבע. בארה"ב כל בוגרת תוכנית בידור יצאה לדרך משלה. טינה פיי, איימי פולר, איימי שומר. פה פחות. אישית, התמזל מזלי בתור קומיקאית, ולא יצא לי הרבה להיות זו שצריכה לשרת את הקומדיה בשביל מישהו אחר".

     

    לא מטריד אותך שאת מזוהה תמיד בתור קומיקאית, אישה מצחיקה, ולאו דווקא כשחקנית שיכולה לעשות עוד דמויות?

     

    "זה בטח לא מבאס. אדם עם כישרון מסוים חייב לממש אותו. אולי זה נחשב יוקרתי לשחק בדרמות קורעות לב, אבל מבחינתי ההומור חייב לצאת החוצה. לא משנה מה קורה בחיים שלי, איכשהו זה תמיד הולך לכיוון הומור. לא מזמן הייתי אצל גינקולוג חדש ואמרתי לעצמי, 'אני כל כך רוצה להיכנס ושהוא לא יזהה אותי מהטלוויזיה'. נכנסתי, הוא אמר, 'היי מה שלומך?' אמרתי, 'שיט, הוא מזהה'. ואז הוא אמר, 'לא היית אצלי הרבה זמן' והבנתי שהוא חושב שאני מישהי אחרת. נשכבתי לבדיקה, רגל פה רגל שם, אנונימית. הוא עושה לי אולטרסאונד, מכניס את המכשיר, רואה מה קורה על המסך ואומר לי, 'אז אני מבין שלא תהיה עונה נוספת של 'החיים זה לא הכל'''.

     

    nevo21@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 08.12.15 , 14:08