לנוצרים יש סנטה קלאוס; ליהודים - הרולד גרינספון. ואפשר להתחיל את הסיפור גם כך: אבורנדייל מסצ'וסטס, שנות ה־30 בארה"ב של אחרי השפל הגדול. גרינספון, בן למשפחה יהודית ענייה, יוצא לפעולת הצופים הראשונה שלו, ונתקל בשלט שאומר "אין כניסה ליהודים". עשרות שנים אחר כך, הרבה אחרי שהותיר מאחוריו את שכונות העוני והפך לאיל נדל"ן ולציוני נלהב, מקים גרינספון קרן פילנתרופית ומעניק לה את שמו. בתחילת שנות האלפיים הוא מתחיל להפעיל את תוכנית PJ Library, המחלקת ספרים לילדי הקהילה היהודית בארה"ב, במטרה להנחיל את ערכי מסורת ישראל. ב־2009 נוסדת השלוחה הישראלית של הפרויקט.

אם אתם מתפרנסים מתעשיית הספרות המקומית, או שילדיכם הם חלק ממערכת החינוך הקדם־יסודית, כנראה שאין צורך להציג בפניכם את 'ספריית פיג'מה'. לטובת כל השאר, הנה כמה נתונים: 'פיג'מה' התחילה במתכונת מצומצמת כתוכנית לחלוקת ספרים ל־3,000 ילדי גן בפריפריה. כעבור שנה נכנס משרד החינוך לתמונה והיקף הפעילות התחיל לעלות בהדרגה. היום, שבע שנים אחרי שיצאה לדרך, 'ספריית פיג'מה' פועלת בשיתוף מלא עם משרד החינוך בקרב 85 אחוז מהגנים במערכת החינוך הממלכתית והממלכתית־דתית. לאחרונה התרחבה החלוקה גם לגזרת הגיל הרך, ובקרוב יצטרפו תלמידי כיתות א'־ב'. כ־250,000 מהילדים בארץ מקבלים מ'פיג'מה' במתנה שמונה ספרים בשנה, ספר בכל חודש וחצי. בסך הכל התוכנית אחראית ל־1,600,000 ספרים שנכנסים, בכל שנה, לבתים בישראל.

מה זה אומר בפועל? ש'ספריית פיג'מה' קונה מהוצאות הספרים מאות אלפי עותקים של ספרי ילדים בשנה, שנבחרו על ידי ועדה מקצועית מטעמה. 48 אחוזים מהכסף מגיעים מקרן גרינספון; 52 אחוזים ממשרד החינוך. שמונה ספרים בשנה לגילאי טרום־חובה, שמונה ספרים לגילאי חובה, שמונה לפעוטות - מכל אחד מהם קונה מהתוכנית מהדורה של 120,000 עותקים. תעשו את החישוב.

במילים אחרות, אם מו"ל ישראלי רגיל לקושש תמלוגים ממכירה של מאות, או במקרה הטוב אלפי עותקים של ספר ילדים מצליח - כשזה מגיע ל'פיג'מה', מדובר בסכומים גבוהים משמעותית. גם אם נכנס לכיסו רק שקל אחד לספר, מהדורה של 120,000 עותקים יכולה להשפיע באופן דרמטי על המאזן השנתי של הוצאה. וזה נכון כמובן גם לסופרים ומאיירים.

"אם ספר שלי שנחשב הצלחה מסחררת מכר 3,000 עותקים - כשהוא מודפס ב'פיג'מה' זה בבת אחת יותר ממאה אלף. אז גם אם את מקבלת חצי שקל על כל עותק, במספרים של 'פיג'מה' זה המון כסף. זה בלתי ניתן להשוואה, והמספרים המסחררים האלו רק עולים", אומרת הסופרת שהם סמיט, ששיתפה פעולה עם 'פיג'מה' כבר יותר מפעם אחת. "גם בשנים הקודמות היה קשה להתפרנס, אבל עכשיו עוד יותר. אני רואה את עצמי כחצי מובטלת, ויכולה להעיד שהסכומים האלו ממש הושיעו אותי. אם לא שני הספרים שיצאו ב'פיג'מה', אני לא יודעת מה הייתי עושה".

הנתונים האלה מקבלים תוקף נוסף מאז כניסתו של חוק הספרים, שענף ספרות הילדים הוא אחד הנפגעים המרכזיים ממנו. "מאז החוק השוק השתנה באופן דרמטי. ספרי הילדים החדשים לא נמכרים, ההורים מעדיפים את הספרים הקלאסיים שנמכרים בהנחות גדולות. זה מכניס רוח פסימית לספרות הילדים ומצמצם את תוכניות העבודה של ההוצאות, ו'פיג'מה' היא הזדמנות לספרים חדשים", אומרת יעל מולצ'דסקי, עורכת ספרי הילדים בהוצאת כנרת זמורה־ביתן. "אין ספרי ילדים שנמכרים בכמויות כמו הספרים ש'פיג'מה' מוציאים", מעידה גם יונה טפר, עורכת ספרי הילדים בקיבוץ המאוחד, "אז בוודאי שזה חשוב לנו. כל הוצאה תשמח ש'פיג'מה' תבחר כל שנה ספר או שלושה מהארכיון שלה או מהספרים החדשים". כמו שמסכם סופר שעבד עם 'פיג'מה': "פתאום בא מישהו עם כסף - אתה צריך את זה כמו אוויר לנשימה".

במצב כזה, לא פלא שקשה למצוא מישהו שיגיד מילה רעה על 'ספריית פיג'מה'. קודם כל, כי מדובר באמת בפרויקט חשוב, חיובי, שמנוהל באופן מקצועי ושקוף, תוך הקפדה על סטנדרטים גבוהים. אבל גם כי אף אחד לא רוצה להסתבך עם מי שיכול לספק לו פרנסה. כולם רוצים להשתחל לרשימה. לתפוס שרוול בפיג'מה. "בשביל סופרים, מו"לים ומאיירים - זו הדרך היחידה להרוויח קצת", אומר גורם בתעשייה.

ובכל זאת, אם "'פיג'מה' מחזיקים את ההוצאות" ו"'פיג'מה' קובעים את סדר היום" - כמו שמספרים עורכים, בלי להזכיר שמות - ראוי לבדוק מהו סדר היום הזה, שנולד, כאמור, בביתו היהודי של הרולד גרינספון (שגם יושב בחבר המנהלים של פרויקט 'תגלית'). "יש לנו שתי מטרות: עידוד אהבת הקריאה והספר, ועידוד ערכי המורשת הישראלית־יהודית", מסכמת נטע שפירא, סגנית מנהלת 'ספריית פיג'מה' ומי שמרכזת את עבודת הוועדה לבחירת ספרים.

בכל הנוגע למטרה השנייה, מדגישים ב'פיג'מה', לא מדובר בתפיסה מצומצמת של ערכי יהדות: "זה לא רק תנ"ך, אלא גם הכנסת אורחים, כיבוד הורים, קבלת האחר - זה תפריט יהודי רחב", אומרת גלינה פרומן, מנהלת ספריית פיג'מה וקרן גרינספון ישראל, שאחראית גם על התוכנית המקבילה במגזר הערבי ('מכתבת אלפאנוס'). "התוכנית בארה"ב באמת מתמקדת בתוכן יהודי, חגים, שבת, צדקה, אבל ילד ישראלי לא צריך ספר על החגים. אנחנו נותנים חשיבות למגוון, ומשתדלים לתת ייצוג לכל המגזרים. כשהתחלנו הזהירו אותנו שנקבל תלונות מהורים חילונים, אבל אנחנו מזמינים את ההורים לקריאה משותפת - הזדמנות לחלוק עם הילד את השקפת העולם הפרטית שלהם".

מבט על רשימת הספרים שחולקו במסגרת התוכנית לאורך השנים מגלה שהבחירות אכן מגוונות ומציגות "תפריט יהודי רחב". קלאסיקות של לאה גולדברג לצד ספרי ביכורים, ספרות מתורגמת לצד ספרות מקומית, 'איתמר פוגש ארנב' לצד 'מי אוהב את השבת'. 'פרח נתתי לנורית' לצד 'מקומו של בית המקדש'.

במובן הזה, צריך להפריד בין שני סוגי ספרים: כאלה שהוועדה בוחרת מתוך הקטלוגים של הוצאות הספרים, וספרים ש'ספריית פיג'מה' יוזמת בעצמה. מי שייכנס היום לאתר התוכנית, ימצא שם מודעת דרושים ל"סיפורי עם ואגדות יהודיות". אם בעבר עסקו ב'פיג'מה' בעיקר בליקוט ואיתור של ספרים מתאימים - היום הם יותר ויותר אקטיביים; מפרסמים מכרזים פתוחים ומקבלים פניות מסופרים שתופרים ספרים לפי מידותיהם. 'שלמה המלך והדבורה', 'סבלנותו של הלל הזקן', 'טעם של חג' - בקצב הזה, לא יישארו בקרוב אגדות חז"ל ומעשיות תלמודיות שלא זכו לעיבודים ואיורים מחודשים בחסות קרן גרינספון.

"זה כמו משחק - את מחפשת מה יתאים, ובא לך לנצח", אומרת דלית לב, עורכת ספרי הילדים בעם עובד, "אבל זו לא הסיבה בהא הידיעה להוציא ספרים. יש סופרים שמנסים ליזום דברים שמתאימים ל'פיג'מה', אבל מהניסיון שלי, דווקא כשהדברים מתוכננים מראש יש סיכוי שזה ייפול. ברור שיש מוטיבציה להיכנס ל'פיג'מה', זו נישה מאוד מכניסה, אבל המוטיבציה היא קודם כל לסיפור טוב".

"מבחינת הספרים שאנחנו בוחרים לתרגם לא השתנו הקריטריונים, אבל בעבודה מול הסופרים בארץ אני כן יכולה להגיד שיש חשיבה קצת שונה. סופרים גם פונים אליי ומבקשים ממני עזרה עם רעיונות לספרים שיכולים להתאים לתוכנית הזו", מעידה מולצ'דסקי, שבעצמה חוצה עכשיו את הקווים ומפרסמת תחת חסותה של 'פיג'מה' את הספר 'איך הצילה הזקית את נח'. "זו יוזמה שבאה לחלוטין מהם. היה קול קורא, עם מדרשים שביקשו להם עיבודים מחודשים. אני תמיד קצת כותבת, אבל רק למגירה, וההצעה שלהם נתנה לי השראה".

פרומן, מנהלת התוכנית, מספרת ש"יש ספרים שנולדים מתוך השיח עם המו"לים. כל שנה בודקים עם ההוצאות מה יש להם ומה חסר לנו. למשל 'צפוף בבית', שמבוסס על הסיפור היהודי המוכר על העז שמנסים לדחוף לבית. אני הכרתי חמש גרסאות אמריקאיות שונות לזה - אחת אפילו עם חזיר! - ובארץ לא היה. אז פנינו להוצאות וביקשנו, וזה לקח כמה שנים. קיבלנו אולי שש הצעות, עד שהגיעה הגרסה המוצלחת של סידון וקרמן".

שאלת המוטיבציה היצירתית חוזרת בשיחות עם סופרים ועורכים. "מדי פעם אני חושבת על האפשרות לכתוב משהו שיתאים ל'פיג'מה', אבל עובדה שלא עשיתי את זה עד היום", אומר רינת הופר, מחברת הספר 'איילת מטיילת'. "ברור שאני מקווה שיהיה לי ספר ב'פיג'מה', אבל אם אני צריכה לבחור בין תמלוגים שקיבלתי מכמה אלפי קונים לבין סכום כפול שהעניקה לי ועדה של חמישה - אני מעדיפה את האפשרות הראשונה. בלי גוף שאני צריכה לרצות ועם דו"ח מכירות שמדבר בזכות היצירה שלי. נכון, לא נעשים מזה מיליונרים, אבל אסור ששוק הספרים יהיה רק בידיים של קומץ אנשים שמפיצים ספרים בחינם".

גם ינץ לוי, מחבר סדרת 'דוד אריה', הסתדר עד היום לבד. "זה ממש לגיטימי לכתוב ספר מוזמן, אבל הכתיבה שלי נובעת ממקומות אחרים, ולמזלי הספרים שלי זוכים לקהל רחב. הוצע לי לכתוב משהו שמנסה להתאים לטעם ולערכים של 'פיג'מה', אבל אני מעדיף להתמקד בסיפורים שמבעבעים לי בלב, גם אם הם לא מוזמנים למסיבה".

שהם סמיט אמנם מתפרנסת היטב מ'ספריית פיג'מה' ('משל על שועל' ו'האגדות שלנו', שיודפס בקרוב ב־40,000 עותקים נוספים), אבל גם היא מודעת למורכבות של הדברים. "לספרייה הזו יש אג'נדה, יש תורם שמכתיב איזשהם תנאים, ואני חושבת שבתקופה כזו, כשהחילוניות וההומניזם נמצאים גם ככה תחת מתקפה, צריך לשים לב לעניין הזה של עידוד נושאים יהודיים. גם לי יש את האג'נדה שלי בעניין - לחלץ טקסטים נהדרים מהיהדות שלהם - אבל את הכותרת הזו אפשר לפרש בכל מיני דרכים.

"אידיאלית, כשאני כותבת אני רוצה להיות משוחררת לגמרי מכל תכתיב. לא לסרס את עצמי. וזו הסכנה - שסופר יגיד, אני לא אכתוב מראש סיפור שמתרחש בים כי יש שם אנשים בבגדי ים. אז הקריאה שלי לסופרים היא להתעקש על העצמאות האמנותית שלהם ולא להתקפל. זה בולט כרגע יותר באיור - ראיתי כבר כל מיני מאמצים כאלה, שהילד החילוני יושב על הכתפיים של אבא שלו, כי צריך להסתיר את הראש הגלוי.

"כשספרים מתקבלים על ידי ועדה שיש בה נציגות של כל המגזרים, צריך לרצות את כולם, והסכנה היא שנגיע לספרות ממוצעת ומיינסטרימית. לכן חשוב להזכיר ל'ספריית פיג'מה' שיש להם פריבילגיה עצומה בכך שהם לא תלויים בכוחות השוק, ולכן הם יכולים וצריכים להביא לילדים תרבות גבוהה, לאתגר אותם, לעזור להוציא ספרים מן השורה שהוצאות כרגע לא מסוגלות להוציא".

ויש עוד שאלה שקשה למצוא לה תשובות ברורות - עד כמה בעצם נוגסים ספרי 'פיג'מה' החינמיים בשוק הספרים המסחרי? "אני מאמינה שכמויות הספרים הגדולות שהם מחלקים משפיעות על המכירות", אומרת מולצ'דסקי. "משפחה שמקבלת שמונה ספרים בשנה ודאי הולכת פחות לחנויות הספרים". גם טפר מסכימה: "אם 200,000 ילדים מקבלים ספר כל חודש, אז אני מעריכה שיש משפחות שאומרות, די לנו בזה, ואין צורך בעוד".

אנשי קרן גרינספון ו'ספריית פיג'מה' - שבעצמם לא צפו את הצמיחה המהירה ואת ההשפעה הדרמטית שתהיה להם על שוק הספרים הקטן בארץ - מכירים היטב את הטענות. זו אחת הסיבות שהם מקפידים על כלל נוקשה: ספר שנבחר על ידי התוכנית חייב לצאת גם בהוצאת ספרים מוכרת, להיות מופץ בחנויות ולא רק מחולק בגנים. "אני לא רוצה להיות הפיל שנכנס לחנות ושבר את הכלים", אומרת פורמן. "למרות שהתוכנית האמריקאית הולכת יותר ויותר לכיוון של הוצאה לאור, ולמרות שמבחינתי זה יצמצם עלויות, אני מתעקשת לא להפוך למו"ל. ההוצאות בארץ הן השותף שלי. בלי מו"לים חזקים שמתפעלים את השוק, מה הטעם לעודד אצל הילדים את אהבת הספר?"

בניגוד לפרומן, נציגי משרד החינוך - מי שאחראים למחצית מתקצוב התוכנית, חתומים על התכנים, שותפים בבחירת הספרים ובבניית התוכנית בגנים - לא מגלים עניין רב במצבו של השוק. "אני גאה במסות שלנו ולא יכולה לומר ששוק הספרים נמצא בראש סדר העדיפויות שלנו", אומרת סימה חדד, מנהלת אגף קדם־יסודי במשרד החינוך ומי שאחראית מטעמו על התוכנית. "זה לא תחום שאנחנו לוקחים בחשבון. אבל כן, בבדיקות שעשינו ב'פיג'מה', 37 אחוז מהמשפחות כלל לא קנו ספרים קודם לכן, לא היה להן ספר בבית, אז אלו משפחות ששוק הספרים לא השפיע עליהן אבל 'פיג'מה' כן".

על שאלות אחרות, מהותיות יותר, לא התקבלו תשובות ממשרד החינוך. למשל, איך קורה שגוף פרטי ממלא תפקיד שאמור להיות מתוקצב על ידי המדינה? האם משרד החינוך חתום על ערכי 'ספריית פיג'מה'? מה יהיה על הפרויקט אם מחר תפרוש קרן גריספון מהשותפות? כמו שאומר מנכ"ל של הוצאה גדולה, "'פיג'מה' עושים עבודת קודש, אבל במדינות מתוקנות, במדינות סקנדינביה למשל, גוף ממשלתי עושה את מה שהם עושים פה, ולא גוף פרטי".

בכלל, השבחים ל'פיג'מה' מגיעים לא פעם יחד עם ביקורת על משרד החינוך. "הייתי שמחה אם ההשתתפות של משרד החינוך הייתה לא רק במסגרת 'פיג'מה'", אומרת טפר מהקיבוץ המאוחד. "הם בחרו איפה הם שמים את התמיכה שלהם, ולא תומכים למשל בהוצאות ציבוריות כמו עם עובד. היה נחמד אם משרד החינוך היה מוצא עוד דרכים לטפח את הנושא החשוב הזה, ולא בוחר לעשות את זה דרך גוף אחד שיש לו את העדיפות שלו ואת הטעם שלו".

גם ינץ לוי תוהה על חלוקת המשאבים: "כבר שנים רבות אין למשל תקן לספרן בבתי הספר היסודיים. בעצם מה שמשרד החינוך אומר זה שעידוד הקריאה כל כך לא חשוב, שאין צורך אפילו באיש צוות אחד שיהיה אחראי על זה. הבעיה היא שקריאה היא לא מדידה, ושרי חינוך נמשכים לדברים שאפשר למדוד. לנוכח המצב הזה, 'ספריית פיג'מה' היא גל חיובי שמתנפץ על הסלעים של משרד החינוך". •