נותנת בראש
מטום‑בוי לאייקון עוצמה נשי, מסטרייטית ללסבית, מהבמה למסך — כמי שרגילה לזגזג בין מגדרים והגדרות, אין כמו אסי לוי, המככבת עכשיו בסרט "חתונה מנייר", כדי להדגים את הטרנד הלוהט של החורף: כובעים. פרויקט אופנה רחב שוליים
אסי לוי, בת 46, שחקנית זוכת שני פרסי אופיר, פרס התיאטרון ופרס האקדמיה לטלוויזיה, זמרת ואמא של לוקי (ליהיא), בת ה־14 וזואי בת ה־12. חיה בזוגיות עם תמר שלף, רקדנית בינלאומית. מככבת בסרט "חתונה מנייר" (שיעלה למסכים ב־24 בדצמבר), ובקרוב מתחילה להופיע בזירה הבינתחומית במופע רוק שיוקדש לרחב הזונה, לצלילי המוזיקה של דיקלה.
בכובע של מחליפת כובעים: "כל החיים שאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, ולא ידעתי מה לענות. רציתי להיות מלא דברים: רוקסטאר, שחקנית, צלמת, מעצבת, וטרינרית. במשך שנים חשבתי שאני לא רצינית כי אני לא מקדישה את חיי לדבר אחד, אבל מאוד משעמם אותי להתפקס על דבר אחד. היום קוראים לזה הפרעת קשב. אני רואה במושגים 'לקות' ו'הפרעה' יתרון. יושבת בכיתה ושומעת את הרעש מבחוץ, את זמזום החיים. לכן אני לא מרגישה שיש לי החמצות בחיים".
בכובע של חוצת מגדרים: "מאז ומתמיד הייתי על קו התפר האנדרוגיני. מרדתי בחוקיות של מה זה להיות בן, מה זה להיות בת. כילדה קטנה, אמא שלי הייתה מביאה לי את השמלות הכי מפונפנות ונלחמת שאלבש אותן. שמלות על גבי שמלות נערמו ונזרקו בדמעות של אמי. רציתי מכנסיים עם כיסים ונעלי פקקים של כדורגל. עם השנים למדתי לאזן את הנשיות עם הצד הגברי שבי, אבל עד היום אני משתעשעת בצדדים האלו. יש לי חבר, מוסא, שיש לו בסטת מיצים בשוק. בכל פעם שאני באה לשוק הכרמל הוא אומר לי: 'ילד, מה אתה היום: בן או בת?'
"אין אישה שלא הייתה לה פנטזיה שיהיה לה זין. את קנאת הפין לא אנחנו המצאנו. רוב שנותיי הוקסמתי מהמכונה הזו, היא באמת מעוררת התפעלות, אבל החברה שלנו מסרבת לקבל את הפתיחות המגדרית. לחדור, להיחדר. אוי ואבוי. אני שומעת אמהות שאומרות: 'הילד שלי צריך להיות גבר!' מה זה אומר? מה זה כל ההגדרות האלו? עצוב לראות שנשים אימצו הרגלים גבריים כדי לשרוד בעולם, לשרת איזה נרטיב גברי. ככה מונצח הסירוס העתיק של כל מין".
בכובע של בת זוג: "לא התביישתי באהבה שלי לתמר. אחרי ארבעה ימים סיפרתי עליה לבנות שלי, ומאז עברו ארבע שנים ושרדנו יפה. הפנטזיה לא איכזבה. בהתחלה זה היה וואו, חרמנות של התאהבות אקסטרימיסטית שאני מכורה לה, אבל עכשיו הרבה יותר כיף, האהבה הרבה יותר ממלאת. לזמן יש יתרונות, אתה מרשה לעצמך להירגע. הלוואי שזה יימשך, אבל זה לא ברור מאליו. באהבה לא מתקיים בהכרח פרמטר של אינטליגנציה או הבנה, לפעמים אלו הכימיות והיצרים שמשתלטים עלינו".
בכובע של שחקנית: "בתיאטרון קראו לי 'שחקנית הקולנוע', ובקולנוע היו קוראים לי 'שחקנית התיאטרון'. 20 שנה אני עובדת בתיאטרון ורצה משלאגר לשלאגר. עייפתי מלהופיע בלילות. לא יכולתי יותר. כל הזמן הייתי ממהרת להגיע לאנשהו. מזל שעצרתי, אחרת הייתי מתחילה לשנוא את המקצוע שלי. בא לי להתעורר מחדש, לעזוב את הנוחות הזו. נורא קל להירדם במקום של הצלחה. אבל לדרוך במקום לא מוביל לשום מקום. פתאום רציתי שיהיה לי קר, שאתרגש, שלא אדע לאן אני מגיעה. להעיר את התאים היצירתיים שקצת כבו, להעז כמו פעם. אני באמת לא יודעת מה יהיה מחר, רוצה להיזכר מחדש מדוע בחרתי במקצוע הזה".
בכובע של כוכבת קולנוע: "בשנים שבהן שיחקתי בתיאטרון, לא הייתי כמעט בפרמיירות של הסרטים שלי, אולי הייתי מגיעה רק לחמש דקות של הבורקס. כשהפסקתי, פתאום זכיתי לנסוע עם הסרטים שלי לחוץ לארץ. זה נורא כיף! בסרט 'חתונה מנייר' שביים ניצן גלעדי אני מגלמת את שרה, אמא לחגית, נערה שסובלת מפיגור שכלי קל, שאותה מגלמת מורן רוזנבלט. שרה מנהלת רומן חשאי עם בנו של מנהל מפעל לנייר טואלט שבו היא עובדת. כשדיברנו על הסרט עם הקהל בפסטיבל טורונטו, הבנתי שגם בו מובא סוג של יציאה מהארון. של לצאת החוצה עם האהבה שלך ולא להתבייש בה. אז מי סובל מפיגור קל? חגית או אנחנו?"
בכובע של אמא: "זה לא נורמלי שאני דואגת שהבנות שלי יסמסו לי כל יום ברגע שהן מגיעות לבית הספר. אני הולכת עם גז מדמיע, ואני לא משוגעת! העולם הזה משוגע. כאוטי. מי ששאנן הוא המשוגע. אולי אם הייתי מגדלת אותן בשנות ה־70 הייתי יותר רגועה. העידן שלנו מדאיג. פסיכי. קורים דברים, גם בסביבה הקרובה. אני בן אדם דאגן, אבל מתוך הדאגה הזו אני נותנת להן את הזכות לבחור, וזה עוד לפני שחוויתי את הדאגות שמגיעות כשהבנות שלך רוצות לצאת לבילוי לילי במועדון בתל־אביב. כשתגיע התקופה הזו, אני חוששת שאמות מדאגה. אני גם לא יודעת איך אמהות ישנות בלילות כשהילדים שלהן בצבא. זה פחד שקיים בתוכך, כמו התקפת חרדה במינון נמוך. מה שנשאר זה להיות בדיאלוג עם הפחד. גם תמר אומרת לי כל הזמן: די, אסי, תשחררי".
בכובע של שרת החינוך והתרבות: "תראה את הילדים, איך הם מושפעים מכל הזבל שמאכילים אותם בטלוויזיה. רוצים להיות משהו רק בגלל שמפמפמים להם שככה צריך. לאחרונה ראיתי קליפ פרובוקטיבי של ילדה בת 14 (נועה קירל בשיר 'קילר' — א"ה), שבו משובצים משפטים כמו 'מה המספר האהוב עליך? שלי 69'. צר לי, אני לא חושבת שהמיניות של ילדה בגיל הזה נמצאת שם. תראה את הפרסומות בטלוויזיה, פורנו אלים. תראה את דימוי הנשים, דימוי המזרחיות. כאוס מוחלט. חורבן הבית".
בכובע של זמרת: "בשנות ה־90 הקמנו את להקת 'המזדיינות' עם ענבל פרלמוטר, איגי וקסמן וטל גורדון. היינו נכנסות לחדר החזרות, שמות טייפ ומקליטות הכל. ענבל הייתה מביאה בס, איגי על התופים, טל ניגנה בגיטרה ואני אילתרתי מילים ולחן. עפנו על זה. חוץ מלאיגי, לכל אחת מאיתנו היה שם. אני הייתי פלישיה, טל – ליידי דיליי, וענבל – ענבלאנס. מפיקים רצו להחתים אותנו, אבל סירבנו. היו לנו כמה להיטים, אבל לא הוצאנו אותם לרדיו. כל מה שרצינו היה לנגן בכיף, גיג של בנות. הכל הסתיים כשענבל מתה. עכשיו מצאתי את כל הקלטות האלו. היום אני מקליטה חומרים חדשים באולפן שבניתי בבית".
בכובע של מעצבת פנים: "לאמא שלי, שנפטרה לפני חמש שנים, הייתה פנטזיה שכל הילדים שלה יגורו זה ליד זה, דבר שממנו ברחתי כל ימי חיי. באופן מאוד מתוחכם, היא הצליחה להחזיר אותי לגור בבית שבו גדלתי ברמת־גן. לא רק שהיא השיגה את מטרתה, גם לא זרקתי שום דבר. בשנה האחרונה עשיתי שיפוץ גדול בבית. לכל דבר שפירקנו — מצאתי שימוש. את דלתות ההזזה שבמטבח הרכבתי באולפן במרתף. את כונניות התבלינים הפכתי למתקן דיסקים. ריפדתי מחדש את כורסאות העור, ואת השטיחים תפרתי. הפריטים האלו נותנים לי תחושה של ביטחון. אני לא מסתכלת אחורה בזעם. גם על הטראומות שעברתי כילדה אני מסתכלת כעל מתנה גדולה. מטען הכאב ככלי ליצור. הפכתי את הדפקט לאפקט".
בכובע של אספנית: "אמא שלי הייתה אגרנית סדרתית. אחרי מינון וסינון מצאתי כ־50 פריטי לנז'רי ופיג'מות הורסות שהיא אספה, ואני הולכת לצלם אותם ולהוציא ספר, 'הלנז'רי של שוש'. מצאתי גם אוסף של 300 קלטות, בהן של המזכירה האלקטרונית בדירה הראשונה שלי בתל־אביב, שאליה עברתי בגיל 20. שיחות שלמות עם ההורים שלי. שני הורים מבוגרים שקיבלו בת זקונים, שחיה אז חיי דקדנס פרועים. אני בטוחה שאשתמש בחומרים האלו, אולי בתסריט שאני כותבת. אני שומעת היום חומרים שהקלטתי לפני 20 שנה ואומרת: זה מדהים. רואה תמונות שלי מהעבר ואומרת: יא סתומה! אילו רק הייתי חושבת עליי אז עשירית ממה שאני חושבת עליי היום. ועדיין מה שהכי מדהים אותי בקלטות: שפחות או יותר, אסי בבייסיק לא השתנתה". •
לפנייה לכתב/ת 
