לתקווה בישראל קוראים אראלה ממפעל הפיס. אם נפתלי הרץ אימבר היה צריך לחבר מחדש את ההמנון הלאומי, הוא היה קורא אותו על שמה (שהוא בכלל אראלה איידינגר, אבל בתעודת הזהות הציבורית שלה אין לזה שום משמעות). זה כמה שנים שמפעל הפיס משתמש בה כדי לקדם הגרלות בעלות סיכויי זכייה בגודל שערה של תינוק. זהו אחד הקמפיינים המצליחים שידעה המדינה: הכמיהה לביטחון כלכלי מגולמת בקולה הפקידותי של אישה אחת, נטולת אבק כוכבים, כמוני־כמוך. וכמו שאחרי אסונות משמיעים הקלטות של שיחות חסרות אונים עם מגן דוד אדום, כך גם השיחות המוקלטות עם אראלה הפכו ללהיט של רגש מזוקק.
סדרת פרסומות חדשה כבר משדרגת את מעמדה של אראלה. בתשדירים השונים מצולמים כמה מבני המזל שזכו להגיע לאירוע הגדול והקדוש: שיחה איתה. כמו מתמודדי ריאליטי הם מגוללים למצלמה את סיפורם האישי והאפור עד לרגע שבו השתנו חייהם. דמותה של אראלה בפיהם נושאת אופי מיתי ואלילי. "את לא אמיתית, אראלה", אומרת חניתה אסולין. "האמת שדיברתי איתה כבר מלא פעמים... בפנים", אומר שלמה זילבר. "האישה המדהימה הזאת", מכנה אותה גל גונן. למה אראלה "מדהימה"? הוא מכיר אותה? לא. הוא גם לא צריך. די לו בכך שהתקשרה אליו כדי להודיע לו שזכה בסכום כסף. ומי שנותן כסף בטלפון הוא אדם מדהים, ללא קשר למה שהכסף הזה מייצג ואילו השלכות יש לפועלו (התמכרות להימורים, למשל). זו דוקטרינת רני רהב. והיא מחלחלת כי הוא בעצמו אדם מדהים.
"התפללתי", מספר ליאור גולדברג. מכיוון שאת המילה "התפללתי" אמר בעודו מפנה את ראשו לשמיים בתנועה מלאת כוונה, התלבטתי אם הפנה את תפילותיו לאלוהים או לאראלה. לאחר כמה שניות הוא מורה לכלב שלו: "תגיד תודה לאראלה". כלומר אין הבדל בין אלוהים לאראלה. גם אראלה היא דת. וכמו כל דת, האמונה בה ובממסד המשומן שמתווך אותה צריכה להיות עיוורת, נטולת פקפוקים וספקות. יש להעניק להם כסף ועוצמה כדי שיום אחד אראלה תעתיר על אחד המאמינים מחסדיה.
אם כך, אולי בבית המקדש השלישי, זה שכבר נמצא בתוכניות האופרטיביות של כמה אנשים, מפעל הפיס יממן אגף שבו יוקרבו קורבנות גם לאראלה. ואם המצב המתואר בדו"ח העוני האחרון יימשך, לא מן הנמנע שהם יהיו עשויים מבשר אדם, שיהיה זול וממילא לא נחוץ. וכך, במקום להקריב לאראלה כסף כמו היום, המאמינים יעניקו לה בחזרה את עצמם. אראלה נתנה, אראלה לקחה. יהי שם אראלה מבורך.
