פרויקט רביבו
לירון רביבו חזרה מ"הישרדות" והתאחדה מיד עם שתי אחיותיה לשלישייה, שנתנו לה כוחות גם ממרחק של אלפי קילומטרים. עכשיו היא מספרת איך הפכה מבובת חרסינה שנחשבה בבית לעדינה ובכיינית, ללוחמת חסינה עם כוחות שלא ידעה שיש בה
דקה אחרי שלירון רביבו חזרה מ"הישרדות" היא ארזה את שתי אחיותיה, עמית ונוי, ושלושתן המריאו לאי ביוון כדי לסגור פערים ולהתאחד מחדש. עמית אמרה לה, "היה יום מסוים שבו הרגשתי רע, כאילו שמשהו נורא עובר עלייך", ונוי הוסיפה: "ביום ההוא לא הפסקתי לבכות בגלל שהרגשתי שאת בוכה".
כשהאחיות נקבו בתאריך שבו הרגישו את לירון יותר מתמיד, הלב שלה החסיר פעימה. "בהונדורס איבדנו את תחושת הזמן", היא מספרת, "אבל על סמך התיאורים שלהן הגעתי ליום הספציפי שבו באמת הייתי בצרה. כולם עשו עליי עליהום נורא".
מה קרה?
"הייתי בברית עם עומר, ממש התחברנו, וכשהוא הודח נשארתי עם קבוצה שבה אין לי קשר עם אף אחד. זה קרה כשעמדנו על השטיח, לפני משימה. כיוון שאני בן־אדם שלא פוחד לדבר פתחתי את הפה. אמרתי, 'שושן שיקר, בגללו עומר הלך הביתה, בגללו נשארתי לבד, אבל אני לא מפחדת מכם ואני לא בברית איתכם ואני לא אתחנף כדי להינצל מהדחה. יש לי את הדרך שלי'. כולם צרחו עליי. מישהו אמר לי, 'אין לך מוח'. אחר אמר, 'חזה גדול, זה כל מה שאת'. כולם זרמו עליי וזו הייתה הפעם הראשונה במשחק שבכיתי. בכיתי ממש. אבל תוך כדי דמעות עבר לי בראש: 'עמית ונוי שומרות עליי. אני יכולה להתמודד עם זה לבד'. במקום להישבר - התחזקתי והתחשלתי".
ואת בטוחה שזה קרה מפני שאחיותייך שמרו עלייך?
"בהחלט. ככה זה בשלישייה".
השלישייה - עמית, נוי ולירון - נולדה לאיריס (עובדת במשרד נסיעות) ודניאל (שבעבר עבד בארגון במות וכיום עוזר לחמותו להפעיל דוכן ירקות בשוק בית־שמש) במושב בית־עוזיאל לפני כ־22 שנה, שש שנים אחרי אתי (28), בתם הבכורה. "בעקבות הפלות אמא קיבלה טיפול להגברת הביוץ", היא מספרת. "כשהתברר שאנחנו שלישייה הציעו לה דילול עוברים, אבל היא סירבה ואמרה, 'אני לא מוכנה לחשוב אפילו שילד שלי לא יגיע לעולם'. היא לקחה את הסיכון, סחבה כמעט עד הסוף ונולדנו בניתוח קיסרי, דקה אחרי דקה. אמא בחרה בשם עמית, אבא בחר בשם נוי ולי רצו לקרוא דנה, אבל אתי, אחותנו הגדולה, פחדה שילדים יקראו לי 'דנה־בננה', וכך נהייתי לירון".
אתן דומות?
"כולם אומרים שכן. לדעתי אנחנו נראות כמו שלוש אחיות, לא כמו שלישייה. לעמית יש עיניים ירוקות, לנוי כחולות ולי חומות. גם באופי אנחנו שונות. עמית היא החננה, זו שלמדה בשביל שתינו, נוי היא חיית לילה, ואני תמיד חלמתי להופיע בפני ילדים. ערוץ הילדים זה בול בשבילי. בגיל חמש שלושתנו הצטלמנו לכל מיני פרסומות, אמא ראתה שאנחנו אוהבות לדגמן, אבל לאט־לאט עמית הפכה לחוליה הרצינית יותר בינינו ופרשה מזה. שלושתנו היינו ילדות שטותניקיות שאוהבות לעשות בלגן, ואני במיוחד".
תני דוגמה.
"כיום אני מציגה את עצמי בתור, 'לירון רביבו, בלי קשר לחיים רביבו או לפרויקט של רביבו', אבל בכיתה ג' עבדתי על הכיתה שלי. סיפרתי שחיים הוא דוד שלי. המורה התלהבה וצילצלה לאמא שלי כדי להזמין אותו לבית הספר. כשאמא שלי אמרה שזה שקר כעסתי עליה על שהרסה לי הכל".
מכיתה א' עד י"ב הן למדו באותה הכיתה, בבית חשמונאי, כי "לא הסכמנו להתפצל. בסוף כל שנה, כשמבקשים מהתלמיד לבחור את שני התלמידים שהוא רוצה ללמוד איתם, כל אחת מאיתנו בחרה את השתיים האחרות. בכיתה ז' החליטו להיכנס בנו והפרידו בינינו לשנתיים, אז עשינו ברדק. עמית ואני למדנו אצל אותה מורה ללשון, אז היא נכנסה לכיתה שלי ואני לכיתה שלה, ובאסיפת הורים המורה התלוננה שעמית מפטפטת, במקום להאשים אותי. אין ספק שהילדות שלנו הייתה קשה לאמא, והיא התמודדה איתנו בגבורה. היא חינכה אותנו שאין דבר כזה לקנא ולימדה אותנו מה זה לפרגן. מגיל אפס היא אמרה לנו, 'כשאחת מכן מצליחה זו ההצלחה של שלושתכן, וכשאחת מכן עצובה זה העצב של שלושתכן'. פעם נוי עשתה בדיקת דם ואני התעלפתי. האחיות עזבו אותה ורצו אליי".
כיף לגדול כצלע אחת של משולש?
"חברים תמיד אמרו לנו, 'איזה כיף לכן, לכל אחת מכן יש עוד שתיים שתמיד יתייצבו לצידה', וזה נכון. אחות היא יותר מחברה. מצד שני, תמיד הכלילו אותנו לגוף אחד והלו, רגע, אנחנו שלוש בנות אדם. כשעשיתי מונולוג במגמת תיאטרון אמרו, 'השלישייה נתנה מונולוג מוצלח'. בשכבה אמרו, 'השלישייה באה' כשרק אני באתי או, 'הערב הולכים לשלישייה'. פעם, בגיל חמש נראה לי, נשכתי את עצמי ביד ובכיתי שיש לי פצע כדי לקבל תשומת לב לעצמי, כיחידה. גם עיצבן אותי שתמיד עשו בינינו השוואות. אני הייתי הכי רזה ושאלו, 'למה הן לא רזות כמוך?' בכיתה ג' עשו עלינו חרם מפני שהיינו יותר מדי. גם יפות, גם מקובלות וגם שלוש. הבנות מהכיתה, שהיו חברות שלנו מהגן, הפסיקו לדבר איתנו".
איך הגבתן?
"לא נבהלנו מפני שכל אחת מאיתנו נשענה על עוד שתיים. מצאנו לנו חברים אחרים מהשכבה".
לירון ונוי שירתו במודיעין. עמית הייתה נגדת בחיל האוויר, המשיכה בקבע ורק לאחרונה פשטה את המדים. "לא אהבתי את זה שהיא הייתה מורעלת", לירון מודה. "נוי ואני רצינו לצאת ביחד בשישי בערב והיא סגרה שבת". אחרי השחרור, היא ונוי החלו לעבוד כברמניות בעיר הגדולה, "אבל יש הבדל מהותי בינינו", לירון מדגישה. "נוי מתה על חיי הלילה, אני עבדתי רק בשביל הכסף. אמנם אני עדיין גרה בבית, בניגוד לנוי ששוכרת דירה בתל־אביב, אבל חשוב לי לממן את עצמי".
"להוכיח שאני לא רק יפה"
באחד הברים, באחד הלילות, מישהו סיפר ללירון על האודישנים ל"הישרדות" והיא מיהרה לשתף את אחיותיה. "החלטנו שנלך ביחד. לרגע לא עבר לי בראש שיש סיכוי שאני אתקבל והן לא. כשהן נשרו, די בהתחלה, התבאסתי נורא, אבל עמית ונוי פירגנו לי ושמחו בשבילי אפילו יותר ממה שאני שמחתי בשביל עצמי. אחרי שלב הבאסה הגיע הפחד. איך אני אסתדר בלעדיהן כשבפעם הראשונה בחיי אהיה נטו, לגמרי לבד, ולא בתנאים רגילים ונוחים, אלא בסוף העולם? שתיהן אמרו לי, 'את תצליחי, אנחנו סומכות עלייך', ולאט־לאט התגבר בי הדחף להוכיח".
למי?
"לאבא. עמית היא מאז ומתמיד הילדה של אבא, נוי של אמא ואני של שניהם. הרבה לפני שהתקבלתי ל'הישרדות' הרגשתי שהחיבור ביני לבין אבא הוא לא מאה אחוז ורציתי שהוא ישתפר. אבא תמיד אמר, 'לירון היא הפחדנית והעדינה של הבית', ואני עניתי לו, 'אבא, זה לא נכון'. במשימות הכי קשות אמרתי בלב, 'אבא, תסתכל, אני לא חלשה כמו שאתה חושב' ועם המשפט הזה קלעתי סל והייתי היחידה שנתנה נקודה להוראקן".
ואבא מסתכל?
"ועוד איך. אבא ביקש כמתנת יום הולדת מקרן כדי שיוכל לראות את כל פרקי 'הישרדות' בגודל כמעט טבעי. אי־אפשר לתאר איזה קשר נוצר בינינו מאז שחזרתי מהאי. רק בשביל זה הכל היה שווה. הוא לא היחיד ששינה את היחס שלו כלפיי בעקבות התוכנית. אנשים מסביב תמיד זילזלו בי. לא הצטיינתי בלימודים כמו עמית, העדפתי לרקוד בלהקה של רמלה הצעירה ולכן נוצרה לי סטיגמה של 'היא יפה, היא מהממת'. במקום ליהנות מהמחמאות הייתי נעלבת כי ידעתי שיש בי הרבה יותר. מבחינה זו הזדהיתי מאוד עם רוסלנה, שהייתה בקבוצה שלי. היא יצאה ל'הישרדות' כדי להוכיח לכולם שהיא לא רק בת זוגו של אייל גולן, ואילו אני רציתי להוכיח שאני לא רק יפה".
איך זה בא לידי ביטוי בתוכנית?
"זה משחק שבו כל אחד רוצה להגיע כמה שיותר רחוק, ואי־אפשר להתקדם בו בלי אסטרטגיה. המשימות הפיזיות היו קשות, אבל קושי פיזי זה משהו שמתחיל ונגמר. הלחץ המנטלי הרבה יותר קשה ומלווה אותך כל הזמן. איך תישארי בקבוצה עם אנשים שרבת איתם? במקרה שלי, כל השבט יצא נגדי. כולם עפו עליי, וברגע ההוא ראיתי מול העיניים את נקודת החן שיש לעמית מעל השפתיים. זה מה שהוציא אותי חזקה. בזכות ה'עליהום' שעשו עליי למדתי שגם בעתיד אני צריכה להתנהג ככה, עם ראש מורם, בלי להיכנע".
ואיך היחסים ביניכם עכשיו?
"נהדרים. אנחנו יודעים להפריד בין מה שהיה באי לבין החיים האמיתיים. עומר ואני חברים טובים ברמה של אח ואחות. גם שושן, עורך דין במקצועו, הוא בן־אדם מדהים. ועם רוסלנה אני מדברת על הכל, חופשי־חופשי".
ביקרת בביתה?
"לא, אנחנו עושים מפגשים קולקטיביים, לא ביקורים ביתיים".
גם לפני שהמריאה להונדורס היא הייתה גבוהה (1.72 מ') ורזה מאוד, 47 ק"ג בלבד, "למרות שבחיים לא עשיתי דיאטה. להפך, כבר שנים שאני אוכלת מה שבא לי וכמה שבא לי ומתי שבא לי, כולל ג'אנק פוד. באי כמעט השתגעתי מרוב רעב, זה רעב בדרגה שממלאת את הגוף שלך בעצבים. די, כמה אפשר לאכול קוקוס ואורז וקני סוכר? פתיתים? השבט השני זכה בפתיתים, אנחנו קיבלנו רק קצת. כשחזרתי שקלתי 43 ק"ג. ארבעה קילו השארתי שם ואצלי זה מאוד משמעותי. נהייתי ממש דחלילית, אבל זה לא היה השינוי היחיד. חזרתי הביתה הרבה יותר בוגרת. מלירון שבוכה מכל דבר קטן, הפכתי לחסינה".
באי קוס שביוון, בארבעה ימי התנתקות עם שתי אחיותיה, לירון השלימה פערים. "לפני שיצאתי לאי, שלושתנו היינו רווקות ואחרי חודשיים גיליתי שלעמית יש חבר. חטפתי הלם. 'מה זאת אומרת יש לך חבר? אני לא אישרתי אותו'. מאז הוא אושר כמובן, ועכשיו רק נוי ואני רווקות, אבל מאושרות. נעים לי שמזהים אותי ברחוב. אחרי הסדרה אתחיל ללכת לאודישנים של משחק ודוגמנות. השמיים הם הגבול".
עכשיו, לראשונה בחייה, היא מסוגלת לענות בכנות על השאלה אם זה כיף להיות אחת משלישייה. "בעבר, כשנשאלתי, אמרתי שזה כיף גדול, כי שלושתנו היינו מעורבבות זו בזו. גם כיום אני אומרת שזה כיף, אבל התשובה שלי מגיעה ממקום שונה - אחרי שהוכחתי לעצמי שאני מסוגלת להצליח גם לבד. אני ממליצה לשתי אחיותיי לעשות משהו כזה רק כדי להוכיח לעצמן". ¥

