מחכה לך, צ'ובאקה

האמריקאים יודעים לצאת מפרופורציה כשזה נוגע לתרבות הפופ שלהם. אנחנו פחות.

תנו להם להתרפק על זיכרונות הילדות שלהם, על הסרטים וחוברות הקומיקס שעיצבו את הטעם שלהם בגיל שמונה־תשע, ותקבלו חגיגה תקשורתית שלא מפסיקה.

כל סרטון "בקרוב" הופך לאירוע, כל תיאוריה מופרכת ברשת על עלילת הסרט החדש זוכה לכותרות. שלא לדבר על המרצ'נדייזינג. אפילו לא צריך את "מלחמת הכוכבים" בשביל זה. כך, למשל, תאריך סתמי שהופיע בסרט מדע בדיוני אהוב אחר מלפני כמעט 30 שנה ("בחזרה לעתיד 2", אם פיספסתם) הפך לפני חודשיים לאירוע לאומי, ויראלי, עולמי, מה שתרצו, שכלל התייחסות של כולם — מהנשיא אובמה ועד מהדורות עיתונים מיוחדות.

ובכל זאת, "מלחמת הכוכבים" נמצא בליגה אחרת. משהו בסדרת הסרטים שיצר ג'ורג' לוקאס לפני 38 שנה הפך, בלי שהוא עצמו באמת התכוון לכך, לסיפור מיתולוגי שאפשר להזדהות איתו מכל מקום בעולם. דווקא מכיוון שזה קורה — כפי שאומרות הכותרות בהתחלה — בגלקסיה רחוקה, רחוקה, כולם, מישראל ועד קליפורניה, מצרפת ועד פקיסטן, יכולים לדמיין איך זה לאחוז בחרב הלייט־סייבר, ומנגד לתהות האם היינו מתפתים להצטרף לצד האפל של הכוח. לא בכדי אלפים בישראל כבר הזמינו כרטיסים מראש למחרתיים וסימנו את התאריך לפני חודשים כאילו מדובר בחתונה של חבר קרוב. כן, אנחנו המעריצים כבר לא יכולים לחכות. הטריילרים נראים מדהים, והעובדה שנחזור לראות את הגיבורים של הטרילוגיה המקורית — ובראשם הריסון פורד וצ'ובאקה — גורמת לגברים בוגרים לדמוע.

ושאלת השאלות, שעליה נרמז שוב ושוב בסרטונים ובראיונות של היוצרים: האם לוק עבר לצד האפל? טוב, זה כבר גורם לנו להשתגע. בעוד יומיים, שש שעות ו־30 דקות, בהקרנה הראשונה, אוכל להירגע. אבל מי סופר? (אני).