שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    התקשורת מאכילה אותנו בתעמולה. רם לוי | צילום: טל שחר
    7 לילות • 15.12.2015
    בקול רם
    חתן פרס ישראל, האיש מאחורי 'חרבת חזעה' שהרעיד את המדינה והחשיך את המסך, יוצר חברתי ונביא זעם. רם לוי מביא את א"ב יהושע למסך ומסביר למה החברה הישראלית מזעזעת אותו
    נבו זיו

    דבר מצחיק שקרה לרם לוי בסיני כמעט גדע את הקריירה שלו כאחד מיוצרי הסרטים החשובים בישראל. "עשיתי אז, ב-1972, סרט דוקומנטרי על נסים אלוני, וזה היה מבחן בשבילי אם אני בכלל צריך לעשות סרטים, כי בהשכלתי אני בכלל כלכלן. אמרתי, 'אם אני מצליח, אני נשאר בסרטים, אם לא, אני חוזר לכלכלה'. הייתי במילואים באל־עריש, ישבתי בשק"ם והוא היה מלא, כולם צפו בחדשות ואז הסרט שלי התחיל. לא אמרתי לאף אחד שזה שלי. סרט מסובך ומורכב אבל אני מאוד גאה בו. בסוף הסרט הייתי היחיד שנשאר בשק"ם, כולם העדיפו ללכת. חשבתי, 'גמרנו', אני חוזר לכלכלה. יומיים הסתובבתי עם שמיכה על הראש, אי־אפשר היה ליצור קשר טלפוני עם אשתי. ואז חזרתי הביתה והתברר שבתל־אביב וירושלים זה קיבל ביקורות נפלאות ולא הפסיקו לטלפן".

     

    מה הבנת מזה?

     

    "שאני אעשה מה שאני רוצה, שזה מה שחשוב".

     

    עשית את הסרט הזה כבמאי ברשות השידור, למען הציבור. אתה לא מסתכל על הקהל?

     

    "אני מסתכל על אשתי שחיה איתי 50 שנה, היא הקהל. אתה לא מבטא את הציבור כי הוא מורכב מיותר מדי פרטים, אתה לא מכיר אותו, אז אתה עושה סרטים שאתה מאמין בהם. חלק מהסרטים שלי היו עם רייטינג גבוה וחלק לא, וזה לא אכפת לי. הדבר היחידי שאפשר לעשות זה את מה שאתה מאמין בו, מה שבוער לך בבטן. אם כל מה שתעשה זה לעשות טוב לרייטינג, לא תעשה כלום".

     

     

    רוע וטירוף. גירושים מאוחרים
    רוע וטירוף. גירושים מאוחרים

     

     

    ללוי בוער בבטן בלי הפסקה. כ־60 סרטי טלוויזיה ואינספור כתבות מגזין הצטברו על המדף של אחד הבמאים הפוריים בישראל. רובם עסקו בנעשה בשולי החברה, בעיקר בפער החברתי ובסכסוך הישראלי-פלסטיני. "אחרי מותי ייכתב שהאיש שעשה את 'לחם' ו'חרבת חזעה' מת אתמול", הוא מזכיר את הסרטים הכי מוכרים שלו, לצד סרטים בולטים נוספים כמו 'אינדיאני בשמש', 'אני אחמד', 'הסרט שלא היה', 'סכנין חיי', 'הכלה וצייד הפרפרים', והסדרה 'מר מאני' על פי ספרו של א"ב יהושע. הגודש היצירתי הזה זיכה את לוי בפרס ישראל לתקשורת ב־1993, ולאחרונה בגמול לא פחות יקר לליבו - פרס מפעל חיים מטעם פורום היוצרים הדוקומנטריים. "כולם עמדו ומחאו כפיים במשך כמה דקות, זה היה מוזר מאוד. מסתבר שאני לא עושה סרטים רק לאשתי".

     

    ללוי היה ג'וב שהעניק לו חופש פעולה מדהים - קרוב ל־30 שנה הוא היה במאי דרמות וסרטים דוקומנטריים בערוץ הראשון, "ועשיתי שם פחות או יותר מה שרציתי. היה לי מזל, עשיתי יותר מסרט לשנה". מדובר בחיה ישראלית נכחדת: במאי בשידור ציבורי הולך ונעלם, שקיבל רוח גבית מגוף ממלכתי ליצור סרטים שעסקו בין היתר בסוגיה הפלסטינית, בנכבה, בעדויות של ערבים שעונו בידי השב"כ, ובסוף גם קיבל על יצירתו פרסים מהמדינה. הסרטים נעשו בדמותו - בראייה הומניסטית וציונית שבוחנת את עצמנו, לטובת עצמנו. לרם לוי שנולד בתל־אביב, הלך לצופים ושירת בגדוד 50 בצנחנים, היה מקום. ישראל הכילה את הביקורת שלו ולא ראתה בה איום על עצם קיומה. היום זה לא היה קורה. גרסה צעירה של לוי שהיה מתחיל היום, היה נזקק למימון זר לסרטים הטעונים שלו, הם כנראה היו משודרים בעיקר בסינמטקים (אם שרת התרבות הייתה מאשרת), הערוצים המסחריים היו מתעלמים מהם ובערוץ הציבורי לא היו זוכים לצופים רבים.

     

    "לערוץ 1 אין את הרייטינג הכי מוצלח בארץ אבל זה הבית שלי, חופש כמו זה - זה הדבר שהיוצר צריך לקבל".

     

    החופש עומד להיגמר, רשות השידור מתפרקת.

     

    "צריך להציל אותה. לא לפרק, מה שיצמח אחריה יהיה הרבה יותר גרוע. אל תחשוב, חצי שנה אחרי הקמת הרשות כבר ישבנו במזנון ואמרנו 'אי־אפשר לעבוד ככה, צריך לסגור ולפתוח מחדש', כי היה בלגן וברדק. וקיטרנו, כמובן שקיטרנו, אמרנו שנורא ואיום. אבל היו שם ימים מדהימים. אני למדתי קולנוע בלונדון והביאה אותי לערוץ 1 משלחת שיצאה לחפש סטודנטים שלמדו קולנוע או טלוויזיה ומצאה אנשים מכל העולם. עמדתי עם מוטי קירשנבאום בתור לרישום. אני זוכר ששנים אחר כך עמדנו בחדר המיקס בערוץ הראשון. שידרנו אז תוכנית אמריקאית על איש משפחה גזען, ארצ'י באנקר. מוטי נדהם מעצם שידורה באמריקה ואמר לי 'השמים הם הגבול, אם אפשר לשדר דברים כל כך קשים מצד אחד אפשר לשדר דברים מכל צד'".

     

    הייתם מונופול.

     

    "אנחנו היינו ועדת התרבות של הקיבוץ, והקיבוץ היה מדינת ישראל. לא היה ערוץ נוסף אז זה מה שהיה. היינו יושבים ומדסקסים על מה צריך לדבר הערב או מחר. בהתחלה היו משדרים חדשות כמו שצריך - רק אם היו חדשות לשדר, אם לא היה מה לחדש, אז לא שידרו. לא מקשקשים. אם הסובייטים פלשו לצ'כיה אז עוסקים בזה".

     

    מה יקרה שם אם יפתחו את הרשות מחדש?

     

    "הזרועות של השלטון ייכנסו יותר עמוק בלי תירוצים. פעם השלטון ניסה להכניס את הטלפיים שלו לתוך הרשות, ולפעמים הוא הצליח, אבל לפחות הייתה מלחמה".

     

     

    ¥ ¥ ¥

     

    כל דיון על חופש אמנותי וצנזורה בישראל מועיד מקום מיוחד לרם לוי. ב־6 בפברואר 1978 התכוון הערוץ הראשון לשדר את סרטו 'חרבת חזעה' המבוסס על ספרו של ס. יזהר העוסק בגירוש תושבי כפר פלסטיני במהלך מלחמת העצמאות. "מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן אמר שאנחנו צריכים להרחיב את האפשרויות ימינה ושמאלה כמה שניתן, לפתוח כמה שאפשר. זו הייתה העזה גדולה כי הסרט עסק באחד המיתוסים המרכזיים של מה שקרה ב־48 בנושא גירוש הפליטים הפלסטינים. גמרנו את הצילומים שבוע לפני המהפך ב־77', ערכנו את זה בזהירות שלא ייצא יותר מדי מהר. הוועד המנהל של הרשות הטיל וטו על השידור, ישבו בו שני אנשי מפד"ל שהיטו את הכף. כשנודע הדבר הייתה אסיפה של עובדי הטלוויזיה. כולם, כולל אנשי ימין - והיו הרבה אנשי ימין - אמרו, הלילה לא ישודר שום דבר אחר. העובדים החשיכו את המסך ל־48 דקות. היו אנשים שהתנגדו לסרט, אבל אמרו, 'עצמאות הרשות עומדת מעל הכל'. המאבק על החופש שלנו היה קבוע. הייתה סולידריות".

     

    ובסוף הסרט שודר. היום אין כזו סולידריות.

     

    "היום לא היה 'חרבת חיזעה', הנושא של הנכבה לא היה משודר, הוא לא היה נעשה בכלל. על ערוץ 2 אין על מה לדבר. אז 'חרבת חזעה' היה חלק מתוכנית הלימודים, היה לנו במה להיאחז. היום הצינור שמוליך את הכסף לעשיית סרטים או הצינור המקביל, שמוליך או מעיף את האנשים מג'ובים, הרבה יותר ברור. יש צינור מסחרי וצינור פוליטי שלוחצים לדיווח לפי מה שרוצה ההמון או השלטון. לכן הדיווח לא מספיק נקי ולא מספיק מכבד. העמדות הימניות שהשלטון וההמון רוצים זוכים ליותר שליטה ומקום. השמאל הוא הצד הדפוק היום בתקשורת, המיעוט".

     

    רוב המגישים אוחזים בדעות שמאלניות.

     

    "זה לא משנה, מגיש כזה או אחר. הבעיה העיקרית היא בדיווח, הוא מוטה - הרבה פעמים הוא יותר בכיוון של תעמולה. יש הטיה לכיוון הקונצנזוס. לכיוון מה שמירי רגב נהגה לומר ה־30 מנדטים מול ה־20 מנדטים. כמה מאות ילדים ערבים מתו ב־15 השנים האחרונות? איזה מקום יש להם בתקשורת כאן לעומת ילד יהודי שמת?"

     

    יש מי שיאמר שבתור מדינת היהודים זה דבר טוב.

     

    "לא, זה לא טוב כי הצד השני מצטייר כחיית אדם, והצד שלנו מצטייר ברוב המקרים כאנושי. ואז הסיכוי להגיע להידברות בין חיית אדם לבין בן אנוש נראה בעיני רוב הציבור כדבר חסר סיכוי. וזה במידה רבה בגלל מה שהתקשורת מסרה ומוסרת לו. ניסיתי להבין את מירי רגב. כמי שרוצה את טובת ישראל, הטיעון שמבקש לסתום את הפיות של אנשים שלא חושבים כמוה הוא טעות מבחינתה. הבסיס של התפיסה הדמוקרטית אומרת שאנחנו לא בדיוק יודעים מה נכון ומה לא, ולכן חשובה התגוששות בין רעיונות".

     

    אתה מדבר על פלורליזם אבל בראשית ימי הטלוויזיה היו צוקרמן וקירשנבאום וקוטלר ואתה, האשכנזיות השמאלנית שלטה. אולי הרצון בשליטה הוא תגובת נגד חריפה - עכשיו זמן המזרחים והימנים. זמנכם עבר, עכשיו רק אנחנו.

     

    "ה'רק' הזה הוא הדבר. אבל כן, אין ספק, זה תהליך היסטורי מובהק ואני מבין אותו. אבל אין לי סימפטיה לזה כי זה בא אחד על חשבון השני. אני ב־62' עשיתי סדרת תוכניות על מוזיקה ערבית בקול ישראל, פיירוז, תוכניות רדיו על מרוקאים בישראל".

     

    אבל זה אתה עשית על המרוקאים. גם ב'לחם' המיתולוגי שלך כל השחקנים היו צפון־אפריקאים, אבל הבמאי והכותבים אשכנזים.

     

    "נכון, בצד הפורמלי אתה צודק - אנחנו לא מרוקאים. אבל הנקודה הבסיסית היא האנושיות, הנושא של הפיטורים שהיה הנושא המרכזי של 'לחם' - זה היה המצב שלנו ברשות השידור, עמדנו ורעדנו כי כל רגע איימו להוריד אותנו. הבסיס הוא אנושיות, יסוד היסודות הוא האדם".

     

     

    ¥ ¥ ¥

     

    סוכר אסור לו, אז כשמגיע קפה הוא לוקח סוכרזית. "אמנם בערוץ 10 אמרו שגם זה לא טוב אבל יש גבול למה שהתקשורת תגיד לי לעשות". בן 75, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת תל־אביב, מתגורר ברמת־גן, יד רועדת מפרקינסון, לא שומע טוב, אבל בימי צילום עובד 15־14 שעות כמו פנתר צעיר. "בצהריים מביאים לי מזרן ובמקום לאכול עם כולם אני ישן קצת, ואז אוכל בפיתה". את הפיתות האחרונות אכל על הסט של 'גירושים מאוחרים', הרומן המצוין משנת 82' של חברו א"ב יהושע, שעיבד לשלושה פרקי דרמה (יחד עם התסריטאי גיא מאירסון) בכיכובם של דורון תבורי, רונה ליפז־מיכאל, רותם קינן ואחרים. הפרק הראשון היה אמור לעלות בשבוע הבא, אבל נדחה ל־7 בינואר. העלילה עוסקת בגבר ששב לישראל אחרי חמש שנים בארה"ב על מנת להתגרש מאשתו המאושפזת בבית חולים לחולי נפש. המסע המיוחל להשגת הגט מערב את כל המשפחה ומעיר שדים משנתם. "יש בספר הזה עוצמה אדירה שמבוססת על רוע וטירוף, וזה דבר שלא נגעתי בו אף פעם. כל הסרטים שלי קשורים לחמלה והבנת האדם. בשנים האחרונות אני רוצה לעשות דברים שלא עשיתי".

     

    אתה מתפרע.

     

    "כן, חשוב למרוד, גם בחוקים של עצמך. אבל גם כאן החמלה נכנסה פנימה למרות שלא רציתי אותה".

     

    למה רצית סדרה נטולת חמלה?

     

    "תסתכל על החברה שלנו, על העולם שבו אנו חיים. פתאום אתה שואל את עצמך אם החמלה שדיברת עליה כל הזמן בעצם לא שייכת לכאן ולעכשיו. חברה כמו שלנו שעברה מה שעברה לפני 70 שנה ועכשיו מדברת על טוהר הגזע ומדינה טהורה ומרחב מחיה ושנאת הזר שלא חתכו לו בגיל שמונה ימים או שהוא שחור, זו חברה שמזעזעת אותי".

     

    הסדרה עוסקת במשפחה פרטית, אבל מעליה מרחפת תחושה של זעזוע לאומי.

     

    "מה שהכי בולט בסדרה זה הקשר בין הרוע לבין הטירוף. הרוע שאנחנו עושים לאחרים, כמעט אותו דבר שעשו לנו - שנאת הזר, שנאת האחר, הכיבוש שנתפס כמובן מאליו - אנחנו לא רואים את ההשוואה בין מה שאנחנו עושים להם לבין מה שהבריטים עשו לנו בכיבוש הבריטי. מתייחסים אל הזר - סודני, ערבי אריתראי - כמו שהם התייחסו אלינו. בשואה הייתה שנאת זרים שהגיעה לאן שהגיעה. זה הרוע הנורא שנשפך מהחברה והמדינה שלנו היום. זה בלתי נסלח מבחינה מוסרית".

     

    זה לא היה כך כשהספר של א"ב יהושע יצא לראשונה?

     

    "כשהוא כתב את הספר זה לא היה בדיוק ככה. היום התחושה הזו הרבה יותר חזקה. המחלה החריפה".

     


    פרסום ראשון: 15.12.15 , 13:43