שני 16 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    איור של צ'רלס ברוק על פי 'אמה', 1898
    7 לילות • 15.12.2015
    עד החתונה זה יעבור
    'אמה', ספרה של ג'יין אוסטן שחוגג יום הולדת 200 עם תרגום חדש לעברית, מחזיר את האמון במונח המושמץ "יצירת מופת"
    אריק גלסנר

    אמה // ג'יין אוסטן - מאנגלית: שי סנדיק - סנדיק ספרים ואהבות - 553 עמודים

     

    אחרי כמה עשרות עמודים של קריאה ביצירה הזו, שחוגגת החודש 200 שנה לפרסומה, אתה נמלא אותה חדווה נדירה הנלווית להכרה שאתה קורא ביצירת מופת. חדווה שנובעת ממעלותיה של היצירה עצמה וגם חדווה כללית מההבנה שיש, ככלות הכל, דבר כזה "יצירת מופת". ובמילים אחרות: יש היגיון בקאנון. הרי גדודים של מבקרי ספרות אקדמאים יצאו בעשורים האחרונים בשצף נגד הקאנון, נגד אותה רשימה ארוכה של "יצירות מופת" כביכול שנכתבו על ידי "גברים לבנים מתים"; יצירות שכל גדולתן, כך נטען, נובעת מכך שהיו יצירותיו של המעמד השליט או שהן מבססות את שליטתו הכלכלית והפוליטית בהווה.

     

    ג'יין אוסטן אמנם פטורה מאחת משלוש ההאשמות הללו בהיותה אישה (אם כי אישה לבנה ובהחלט מתה), אבל גם היא לא חסינה בפני האשמות אופנתיות אחרות נגד הקאנון: מעמד הפועלים אצלה כמעט לא נוכח, כך גם האימפריאליזם האנגלי, ואילו הפמיניזם שלה מפוקפק כהוגן. אני נוטה להיות ביקורתי כלפי "אסכולת הטינה" הזו (כפי שמכנה אותה המבקר האמריקאי הרולד בלום), אבל אינני חסין בפני הספקות שהיא מעוררת. לכן משמח כל כך להיפגש ביצירה קאנונית, שהקריאה בה מאששת את גדולתה.

     

    אז מהי הגדולה של 'אמה'? מה יכול להיות מרעיש כל כך בסיפור בגוף שלישי על צעירה כפרית בת 21, אמידה ויפה, שחיה בדרום אנגליה ומעבירה את זמנה בניסיונות שידוך של בני חבורתה זה לזו, ובהשערות על חיי האהבה של בני חבורה אחרים? מה מופתי כל כך בסיפור קטן על צעירה עצמאית ודעתנית שנחושה לא להינשא לאיש אבל הסוף השמרני־הוליוודי לא פוסח עליה? מה יכול להיות מעורר התפעלות בקומדיה רומנטית כזו, ולמה היא נתפסת כנקודה חשובה בהתפתחות סוגת הרומן? לא בטוח שאצליח להסביר את מלוא תחושת החדווה וההתפעלות באמצעות הניתוח שאציע כאן, ובכל זאת שווה לנסות.

     

    יסוד משני בגדולה של 'אמה' הוא היסוד הסאטירי, שבא לידי ביטוי בעיקר בדמויות משנה מבדרות בעלות אופי בלתי מתפתח: אביה של אמה, היפוכונדר תמים ואגואיסט שלא רוצה שאמה תעזוב אותו לטובת חתן; גברת אלטון, סנובית יומרנית שמתפארת בייחוסה ומשרבבת אותו לצורך ושלא לצורך בשיחה; העלמה בייטס, רווקה זקנה טובת לב אך פטפטנית שאינה יודעת להבחין בין עיקר לטפל. רעננותו של הרומן נעוצה גם ביצירת מעין כפילה־יריבה לדמות המרכזית, הלא היא ג'יין פיירפקס, שכמו אמה היא צעירה ויפה ונבונה; מה שמייצר מבנה דו־מוקדי לא שגרתי לרומן. אבל אלה הם, כאמור, רק אלמנטים משניים.

     

    אחד היסודות המרכזיים בגדולתה של אוסטן הוא האופן שבו היא ממחישה עד כמה המציאות נתונה לפרשנות שלנו. וגם עד כמה חלק מרכזי בחייהם של בני האדם רוחש במסתרים בתוך נפשם. אנחנו עסוקים דרך שגרה בפרשנות של סביבתנו האנושית (מה חושב עליי הבוס? האם חבר שלי כועס עליי?); מגששים למגע עם אחינו בני האדם, כאשר חלק נכבד שלנו, החלק הפנימי, חתום בפניהם וכך גם הם חתומים בפנינו. אוסטן ממחישה את האמיתות הבסיסיות הללו באופן רב־עוצמה דרך אֶמה, הבטוחה בעצמה והחכמה באמת (וכבר בכך היא דמות מרעננת, כי היא אינה הקלישאה על הטיפש הבטוח בעצמו), העסוקה ללא הרף בפרשנות כזו, בטוחה שהיא בוחנת כליות ולב וטועה שוב ושוב, באופן שיטתי ומרהיב, בפרשנות המציאות שלה. יתירה מזו: אמה טועה גם בפרשנות מניעיה שלה עצמה. שידוכיה כושלים באופן ספקטקולרי, והשערותיה על יחסי האהבים שרוחשים סביבה רחוקים מרחק עצום ממה שאכן מתרחש. כך גם תפיסתה העצמית כחסינת התאהבות מתנפצת לרסיסים.

     

    אבל הווירטואוזיות של אוסטן מורכבת לא רק מהלקח הרציני־אך־קומי שאמה לומדת על דלות יכולותיה הפרשניות ועל חוסר מודעותה העצמית. הווירטואוזיות שלה נובעת מיצירת תלכיד נדיר בין הלקח המוסרי של הרומן לאופיו הבידורי המהנה. שכן אוסטן מציירת בפרוטרוט מציאות שאכן ניתנת לפרשנות שאמה נותנת לה. הקורא, שמבין משלב מוקדם כי אמה כנראה טועה בפרשנויותיה, מצוי בכל זאת במתח עצום וכמה לגלות מה באמת קורה לנגד עיניו, מהי הפרשנות האמיתית למציאות המתעתעת שהוליכה שולל את אמה החכמה. האפקט הבידורי הזה מתוחכם כשלעצמו, בהתחשב בעובדה שאף אחד לא נרצח כאן. אוסטן כותבת בעצם סיפור בלשי מותח מאוד, ללא סנסציה ורציחות. אבל העיקר הוא, כאמור, החיבור המוצלח בין האפקט הבידורי ללקח המוסרי.

     

    גדולתה של אוסטן נעוצה כמובן גם בסגנון הכתיבה, שקריירות אקדמיות שלמות יכולות להיבנות עליו (ולבטח נבנו). היסוד הגלוי יותר הוא האירוניה והסרקזם שלה: "טבע האדם נוטה חסד לאנשים המצויים בנסיבות מעניינות, ולכן מובטח לאיש צעיר שידברו בשבחו אם עלה בידו להתחתן או למות". היסוד השני, החמקמק יותר, הוא חתירתה של אוסטן לדיוק, על ידי הכברת תיאורים ושמות תואר. כך, למשל, מתארת אמה את גון עורה של אחת הדמויות: "ברור שלעולם אין בו ברק, אבל בדרך כלל גם אינו חולני למראה, ויש בו רכות ועדינות המשוות הדר ייחודי למראה פניה".

     

    ככלל, התרגום החדש של שי סנדיק קולח, וטוב שיש ליצירה מהמדרגה הזו כמה תרגומים לעברית (הנוסח הקודם, של רנה קלינוב, התפרסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב־1982). עם זאת, במהדורות הבאות שאני מקווה שתצאנה, חשוב לתקן את טעויות ההגהה הלא־מעטות. במקומות אחדים ברומן תהיתי גם על מידת הדיוק בתרגום עצמו.

     


    פרסום ראשון: 15.12.15 , 14:15