כשהאור דולק באלוני

"במלחמת יום כיפור התעקשתי להופיע בפני החיילים בחזית", מספרת מירי אלוני. "רציתי להגיע הכי קרוב ללוחמים. אז שלחו אותי עם יגאל חרד בגיטרה, צמד. הגענו לסיני. זה היה ממש בהתחלה, לילות של אחרי קרבות. הלכתי בין הלוחמים, אספתי מספרי טלפון של המשפחות שלהם, כדי למסור ד"ש בארץ. רצינו לשיר, והמפקד אמר, 'מירי, כולם שבורים פה. למי תשירי?'

"הסתובבתי בין החיילים בעצמי והתחלתי לבקש מהם. 'בואו, נעשה מדורה, נשיר קצת ביחד'. ניסיתי לשכנע חייל אחד והוא ענה, 'מה לשיר? מי יכול לשיר? גרביים, יש לך?' הכל הלך לו. הוא נשאר עם מה שעליו, עירום. חזרתי לאוהל, פישפשתי בתיק שלי ונתתי לו זוג גרביים".

צהרי שישי, 14 בנובמבר 2008. מירי אלוני, כמו כל שישי, מבצעת את הרפרטואר שלה בכיכר שבין הכניסה לשוק הכרמל והמדרחוב בנחלת בנימין. אחד הצופים מותיר שטר בתיבה שלה, ובטרם ימשיך הלאה מוסיף באלבום המבקרים שלה טקסט קצר: "למירי אלוני. אני חייב לך כבר 35 שנה עבור כל הגרביים שלך שתרמת לי, חייל מילואים, כשנפגשנו לכמה דקות בלילה של ה־8.10.73 ברומני בסיני. תרומתי הצנועה של 50 שקל לכיסוי חוב זה. גרשון פלג".

באותה כיכר, "הקיסריה שלי", צוחקת אלוני, היא מממשת את עצמה כזמרת, "אבל אנשים שכחו שהתחלתי לא רק כזמרת, אלא גם כשחקנית, בלהקת הנח"ל. אז אני יושבת כל השנים בכניסה למדרחוב ואומרת, 'מתי כבר מישהו יציע לי תפקיד?' שיהיה אפילו בטלנובלה. וסופסוף, אחרי 13 שנה שם, ולא זוכרת כמה שנים מאז להקת הנח"ל - זה קרה. הגעתי לאודישן השני בחיי".

עם רבין בעצרת ב־4 בנובמבר 19 | צילום: מיכאל קרמר

ועברה גם אותו בהצלחה. אלוני מככבת עתה ב'להרוג את הסבתא', סדרת הדרמה הקומית של יוסי מדמוני, בבימוי דוד אופק וליאור שפר, שתעלה ב־20 בדצמבר ב־yes Drama וב־VOD yes. היא משחקת שם את עליזה זליג, סבתא נרגנת וקשוחה, המסרבת להיכנע לצו השעה וללחצי המשפחה למכור את הנדל"ן שווה המיליונים שלה - מתחם פחונים עלוב בלב גוש דן הבוהק. לכן צאצאיה בעליבותם (רמי הויברגר, גל תורן ואחרים) מנסים לעשות הכל כדי למרר את חייה.

אפשר לראות פה גם משל על ארץ ישראל האבודה, "והיפהפייה והנשכחת", שמתעקשת לפשוט את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת. וגם, לא ברור אם יוצרי הסדרה ידעו את זה, רפרנס אכזרי לחייה של אלוני. הצברית הייצוגית, יפת הבלורית והתואר, שלבסוף נותרה בלי כלום. רק עם גאווה על זוג גרביים.

× × ×

לפני שנפגשנו, אלוני מבקשת כתנאי הכרחי לברר מה המזל שלי. סרטן, אני עונה. זה מניח את דעתה. לתאריכים יש חשיבות בעולמה. היא נולדה ב־25 בדצמבר, בדיוק כמו משיחם. וגם לאבא שלה קראו יוסף. וגם הוא היה נגר. אלוני צוחקת. "בוודאי ששמתי לב לזה", היא אומרת. "ואני לא רוצה שהדברים יתפרשו לא נכון - אין לי קרבה מיוחדת לנצרות - אבל אם חושבים על זה, מי היה היהודי שהשפיע יותר מכולם? מי היה האנרכיסט האמיתי? את מי רדפו? צלבו אותו!"

שומרת עליו שלא ימות. עם בעלה אומני

 ילידת 25 בדצמבר 1949, הבת הבכורה של יוסף והדסה ונצר לאחת המשפחות הכי מיוחסות של היישוב בארץ. סבתה אסתר נישאה למאיר קוזלובסקי, ממקימי ארגון השומר. שתי אחיותיה של אסתר נישאו בהתאמה לאלכסנדר זייד ולאליהו גלעדי. "היו לשומר סודות שמעולם לא ייוודעו. ממש כת סגורה", אומרת אלוני. "כשסבא שלי נפטר ב־51', סבתא שלי אמרה, הרעלה. אבל עד היום אני לא יודעת ממה באמת. הרעלה? היא אחות, איך היא לא ריפאה אותו?"

כמו בסדרה החדשה, אלוני וכל המשפחה גרו יחד, כחמולה, על גבעה שנשאה את שם הסבא שלה, שהיה מראשוני המתיישבים בה. גבעת קוזלובסקי המהוללת היא המקום השני בגובהו בגוש דן. שם הוקמה גבעתיים ומשם רואים עד היום את כל אורות הכרך. "גדלתי במורשת של צניעות. אידיאליזם. גבעתיים הפועלית, מדי אתא ופעולות של הנוער העובד", משחזרת אלוני. "אבל הייתי אנרכיסטית מלידה. כל דבר בילדות היה לרדת מהגבעה וללכת עד למטה - למשל לגן. בדרך היה עץ דומים, אז מי בכלל הגיע לגן? הייתי מנהיגה של כל הילדים והיינו נשארים שם".

בלהקת הנח"ל (ראשונה מימין)

הגננת נהגה כעונש לנעול אותה בחדר מגבות. "הכלא לילדים שהתנהגו לא בסדר. חדר צר, עם חלונות גבוהים, אבל בסוף השנה, כשהיא הייתה צריכה לעשות הפקה של 'החרגול והנמלה', ברור שאני הייתי בתפקיד הראשי: החרגול, שנהנה בקיץ ולא עושה שום דבר. נמלה? זה המון, זה כל אחד יכול. חרגול יש רק אחד".

משפחת האצולה של השומר מצד אמה השקיפה מלמעלה על אביה הפולני. "ובכלל, הזוגיות בין ההורים שלי הייתה מאוד קשה", היא אומרת. "יחסים איומים. הם פשוט לא התאימו זה לזה בכלל. שני עולמות שונים שלא ייפגשו והילדים חיים בדיסהרמוניה הזאת. היינו הקורבנות".

אלוני מצאה מפלט אצל סבתא שלה. "הייתה דלת אחת שהפרידה בין הוריי ובינה, בין שני עולמות. היא הכירה את סבא שלי בסג'רה. נכנסה לצריף, ראתה גבר עירום עומד בתוך גיגית, מתרחץ. נו, אז מה שהיא ראתה שמה הספיק", היא צוחקת. "היא הייתה בוגרת המחזור הראשון בבי"ס לאחיות הדסה, כל גבעתיים עלתה אליה לרגל. דוברת עברית מופלאה. היה איסור חמור על יידיש".

לאחר שנים, כשסבתה חלתה, החל סכסוך בעלות וירושה מכוער על שטח הגבעה. "כל החיים הכלות של סבתא ישבו לה על הראש, 'נו, תמכרי ותחלקי'. והיא הייתה אומרת לי, אני ממש מירל'ה אפרת! רק רצו שהיא תלך כבר. שתגמור. חולת לב קשה".

בכיכר התל אביבית שבה היא מופיעה באופן קבוע | צילום: רפי דלויה

אז ב'להרוג את הסבתא' את בעצם נוקמת את עלבונן של כל הסבתות המנושלות.

(צוחקת) "אני נורא מבינה את האישה הזאת. היא לא רוצה למכור לא בגלל שהיא רעה, אלא כי זה הבית שלה והיא עבדה כל החיים כמו חמור. שם כל הזיכרונות שלה. 'תמכרי ותחלקי!' למה שתמכור?"

הסכסוך על גבעת קוזלובסקי המשיך לפרנס את מדורי הנדל"ן עוד תקופה ארוכה. "זה נגמר בזה שלי אין דבר. גנבו אותי, ובזה נגמר הסיפור", מתמצתת אלוני. "סבתא נפטרה, והתחיל מאבק ירושה בין אמי לאחיה. הדבר הכי מכוער שיכול להיות". גם אחיה, שנפטר לפני שש שנים, נפגע מהסיפור הזה. "אחי היקר מאיר", היא אומרת. "משורר, שחקן, רקדן, שלימד דורות בבית צבי. הוא גר שם על הגבעה, לבד. כולם עזבו והוא נשאר. והאנשים הנוגעים בדבר, בלי לפרט, עשו הכל כדי לזרוק אותו לרחוב. התעללו בו".

ומה עם אחותך?

(כועסת) "אני לא מדברת עליה. אנחנו לא בקשר כבר שנים. כשאנשים אומרים, 'ראיתי את אחותך', אני עונה, 'אין לי אחות'. והמקום הזה, גבעת קוזלובסקי, עומד עד היום כאבן שאין לה הופכין. וזה לא מעניין את התחת שלי. אני לא קשורה אליו. זה נגמר".

× × ×

אל להקת הנח"ל הגיעה אלוני מיד לאחר מלחמת ששת הימים, כמחליפה לכוכבת שולה חן. ובאה כמו החרגול שהיא, "במיני וכתפיים חשופות ושיער בלונדיני, מה שלא היה מקובל אז", היא צוחקת. "שרתי את 'שיר המלח האיטלקי' של לוליק. שלום חנוך, שהיה הבוחן הראשי ומפקד הלהקה, הלך עד קצה האולם כדי לראות אם הקול שלי גדול מספיק. ומסביב כבר אמרו, הגיעה נחמה הנדל חדשה".

אלא שבשירות החובה דווקא די התעלמו ממנה. "שנתיים הייתי בשורה השנייה. יאיר רוזנבלום נתן לי שתי שורות ב'קרנבל בנח"ל', וזהו", היא נזכרת.

אבל יאיר רוזנבלום אחראי גם ללהיטים הגדולים שלך. הוא לא הכיר בכישרון שלך?

(צוחקת) "רוזנבלום הכיר בכישרון שלי מהרגע הראשון. הוא רק רצה לחדור לעומק הכישרון שלי, ולזה לא כל כך הסכמתי. אני זוכרת איך יום אחד הוא נכנס לאולם החזרות והוציא סטיפה. 'זה הכסף שקיבלתי עכשיו מאקו"ם'. זה האיש".

אחרי שרוזנבלום ודני ליטאי משכנעים אותה להישאר שנה נוספת בקבע, אלוני הופכת לכוכבת הבלתי־מעורערת של הלהקה. אלה ימי ה"טולולו", לעשות שמח לחיילים במשך שעות, אחרי שההופעה נגמרת. והנסיעות המיתולוגיות בשולטהייס, האוטובוס של הלהקה. והלהיטים בכיכובה של אלוני, 'אנחנו ואתם', 'הבן יקיר לי' ושיר שהוא אנדרטה לתקופה: 'בהיאחזות הנח"ל בסיני'.

אני רואה את הקליפ של השיר ואומר: מה לעזאזל חשבתם? יישובים במדבר סיני? צולים דגים על גחלים? שירי רחל ו'כוכבים בחוץ'? היו בכלל, כל השרות והדליות והרינות?

"'בהיאחזות הנח"ל' זה ה־שיר של תקופת האופוריה. ולא רק שלא נס לחו, אנשים מתרפקים עליו יותר מאי פעם. הוא מאוד ארוך, חמישה בתים, ואנשים מבקשים אותו עד היום, כי הוא מזכיר להם תקופה שכבר אז הייתה אגדה. כולם מתגעגעים למשהו שכבר אז בכלל לא היה קיים".

ועוד שיר אחד מאותה תקופה, שמקפיץ את כולנו לערב בכיכר ב־4 בנובמבר 1995. "נשאר עוד משהו להגיד?" אני שואל אותה. "אני לא אדם של זיכרונות. אבל את זה אנשים לא ייתנו לי לעולם לשכוח", עונה אלוני. "ואני זוכרת הכל. הצרמוניה הסתיימה על המרפסת. פרס ירד ראשון. שמוליק בעלי עוד אמר, 'נו, לכי תלחצי לו את היד'. עזוב, אני שונאת להידחף! פרס נכנס למכונית ונסע. ירדנו מיד אחריו, ואחרינו הפמליה של רבין. אני מחזיקה את שני הילדים שלנו, בני עשר וחצי ותשע וחצי. פנינו שמאלה לכיוון רחוב טוסקניני, רבין המשיך ישר, ואז זה קרה.

"אני זוכרת אפילו את הסאונד של היריות. שמוליק מיד זיהה שאלה יריות אמיתיות. נו טוב, הוא מכיר. אם היו מסיטים את היד של הרוצח היינו מקבלים כדור, בקלות. שמוליק דחף אותנו, ממש בכוח, מאחורי מכונית שחנתה. וכשאנחנו מאחורי המכונית, ירמי התחיל לבכות. 'אמא, אני לא רוצה למות!' אפשר לשכוח דבר כזה? הרגעתי אותו, 'אלה לא יריות אמיתיות, סתם קפצונים'.

"מיד אחר כך שמוליק הרגיע אותנו, 'תפסו אותו'. בדרך הביתה אנשים כבר אמרו, ירו ברבין, ירו ברבין. ואז התפרקנו. צרחנו, מכל הלב, עד שהילדים התחננו שנפסיק. ומאז השיר איתי. יצאתי לכיכר בכל ערב אחרי הרצח. ובכל הזדמנות אחרת, כשהשיר חוזר אליי. למשל כשביבי הלך ולחץ יד לערפאת, 'הרוצח'. הלכתי לכיכר וידעתי: רבין מסתכל למעלה וצוחק".

מצד שני, אחרי 20 שנה מספר האנשים שלא מאמינים שיגאל עמיר עשה את זה רק הולך וגדל.

"זה מזעזע. אין גבול למה שיכולים להגיד. אפילו אומרים שזו היתה קונספירציה של השב"כ ופרס. ואני בכלל חושבת על דבר אחר: זה שיגאל עמיר לא שכב אחרי הירייה הראשונה עם כדור בראש, זה התסכול הכי גדול. איך לא ירו בו? איך שמרו עליו? איך?"

אלוני, לא מפתיע, נקלעה כזכור גם לעימות צורב סביב 'שיר לשלום' שהיא רואה בו את הבייבי הפרטי שלה, ומול משפחת רבין, שלטענתה גרמה לה להיוותר מחוץ לאירועי הזיכרון. "משפחת רבין ניהלה ומנהלת את זה כמו פרודוקציה משפחתית. אז כשבא לכאן קלינטון, בעשור לרצח, באמת הזמינו אותי. תודה רבה באמת! אבל השנה, אנשים כבר כעסו עליי, למה לא הופעתי, 'את היית צריכה לעמוד ולשיר את זה!' כאילו לי יש יד ורגל בזה. אז עם כל הכבוד לנינט, שהופיעה שם ושאני מאוד אוהבת, אני לא יודעת מה קרה. פשוט מאוד, לא פנו אליי. והיום אני כבר לא נעלבת מזה. אבל אני אומרת, כמו ששולי נתן צריכה לשיר בטקסים מסוימים את 'ירושלים של זהב', ככה אני עם 'שיר לשלום'. כי את ההיסטוריה אי־אפשר לשכתב".

אז רק עוד משהו קטן מהלילה בכיכר. רבין, הוא בכלל שר?

"לא. הוא הימהם קצת. רבין, אתה יודע. אבל פרס? איך הוא שר! במלוא הקול! (צוחקת) ב־ג־און!"

× × ×

'שיר לשלום' שימש לא רק תפילת אשכבה לרבין ולמדינה שיורדת מהפסים. הוא גם סימן את אלוני בתור האלמנה השחורה ומבשרת הרע. מי שממילא קנתה לה שם, שלא בטובתה, כאמנית פרובלמטית - הפכה מחוץ לתחום. "בשנים הראשונות לא רצו לראות אותי. בשום אירוע", היא מספרת. "'לא רוצים שתבוא אלינו מירי אלוני, עם כל הפוליטיקה שלה'. איזה פוליטיקה? הפכתי להיות מי שמייצגת מה שאני לא. התחלתי להתפרנס מהופעות בבתי אבות. אפילו לימדתי פיתוח קול בבתי ספר למשחק. הפעם הראשונה שעשיתי דברים כאלה בחיי".

בסוף שנות ה־90 נסעה לגרמניה. הייתה שם שלוש שנים, ודווקא שם שרה ביידיש, השפה שסבתה אסרה לדבר בה. זה התחיל מהזמנה של אמרגן מקומי. "ולמרות שאני יודעת לבצע היטב את שירי ברכט ו־וייל, בגרמניה זה קצת כמו למכור קרח לאסקימוסים. התחברתי מחדש ליידיש".

המעבר לגרמניה הסב לה עוד פגיעה תדמיתית. היא ובעלה הותירו בארץ את שני ילדיהם, אז בני עשרה. בנוסף לכך רחשו שמועות על כך שאורח חייה שם עגום במיוחד. "הייתי מהחלוצות הישראליות בברלין", היא צוחקת, "ובדיעבד, הנסיעה לשם הייתה טובה. גרמניה גרמה לי להבין שאני יכולה לעמוד על הרגליים לבד ולא צריכה תומכים. ראיתי אמנים מגיעים לאירופה סנטר ומופיעים בפני קהל, בלי בושה, הקהל מנדב את מעותיו וזה קורה בלי שום תסביכים. אז למה לא אני?".

ההפסד היה כולו שלנו. בתחילת הסבנטיז, אחרי שיצאה מהלהקה, אלוני הייתה הדבר הכי חם בסביבה. כל דבר שנגעה בו הפך זהב. למשל 'להיות לבד', לימים קלאסיקה של זהר ארגוב, ו'הבלדה על חדווה ושלומיק' מתוך הסדרה של ערוץ 1, עם הגיטרות היפות של סנדרסון ואולארצ'יק, החברים מלהקת הנח"ל ("אבל הם לא קיבלו קרדיט על זה. רוזנבלום, נו").

עם סנדרסון הקליטה סקיצות לאופרת הרוק שלו, שהפכה בסופו של דבר ללהקה בשם כוורת, אבל אלוני המשיכה הלאה. הייתה לה אפיזודה קצרה באחרית הימים האגדית, עם זהר לוי הגאון, גבי שושן, אלי מגן ויצחק קלפטר. משם יצאה עם המאסטרפיס 'תחת עץ האקליפטוס', וגם שם זה נגמר מהר מדי. אלוני אפילו לא מופיעה על עטיפת האלבום של הלהקה. "נקמה קטנה של זהר, על מה שעשיתי לו", היא מחייכת.

מהכוח היצירתי הגדול של אותה תקופה, חבורת לול־שבלול, אלוני שמרה מרחק. "פגשתי את אורי זוהר פעם אחת. הגעתי לעשות דיבוב לאיזה סרט ולא הלך לי, והוא החטיף לי סטירה! עד היום אני חושבת על זה, איך זה שלא החזרתי לו? מאיפה הוא לקח את החוצפה הזו! אז לא התקרבתי יותר לחבורה הזו, ושהוא יהיה מוכשר כמה שיהיה. אני לא יכולה. כמו דן בן אמוץ, שניסה לגשש. לא אצלי".

אולי כהגנה מפני כל אלה, נקשרה בסדרתיות לגברים חזקים, שפרשו עליה את חסותם. בעלה הראשון, השחקן נחום שליט, שנפטר בשבוע שעבר, עודד אותה לפרוש מהמופע המצליח 'ג'מבו' ולצאת לדרך עצמאית. עם בן זוג אחר, הבוהמיין ג'סי נחייסי, נכנסה לעסקי הלילה - הם פתחו את המועדון "פרפסקטיבה" ביפו - ועברה שבע שנים קשות, כולל מעבר מתל־אביב לחצור הגלילית. "אני לא רוצה להזכיר את שניהם!" היא רועמת כעת.

אבל בואי נשים את זה על השולחן. אומרים תמיד, הכישרון הנדיר של מירי אלוני נדפק בגלל ניהול לא נכון. קריירה מפוספסת, בגלל הגברים שבחייה.

"אני לא נתתי לאף אחד לנהל אותי. וזו הייתה הטעות שלי. הייתי צריכה ניהול מקצועי מההתחלה. אז בהתחלה הייתה עצה שניתנה לי לא לחתום עם סי־בי־אס. עצת אחיתופל, לוותר על חוזה לחמש שנים. ולא היה אמרגן שלא רצה אותי, מפשנל ומטה, כו־לם. ובדיעבד, הייתי צריכה להסכים לחוזה העבדות המפורסם של פשנל לחמש שנים. אבל אני צריכה קשר אישי".

אבל קשר אישי לא עושה טוב לקריירה.

"בוודאי שלא! לכן הניהול שלי מהתחלה לא טוב. אז יצא לי רק תקליט אחד, 'מונה ליזה של המאה ה־20', שהיום אתה יכול לקנות בהרבה כסף. ורק אחרי שנים, הצלחתי להקליט שוב. אבל אני, בטבע שלי, לא יכולה לקשור את עצמי לחמש שנים למי שאני לא מכירה, אמרגן או מנהל, במקום למי שאני מאוהבת בו".

× × ×

עם שמוליק אומני התחתנה באמצע שנות ה־80. הם חיים היום בדירה שכורה צנועה בדרום תל־אביב, עדיין שני פרחחים שגונבים סוסים ביחד - גם אם האורווה מזמן נעלמה לטובת מתחם נדל"ן. ברשימת "הגברים הגדולים" בחייה, אומני עקף את כולם, עם כוויות. קיבוצניק, מלוחמי ה־101, שחקן ובוהמיין, עם סיבוב באמריקה ועוד אחד במדורי הפלילים. מנישואיו, הרביעיים במספר, לאלוני נולדים שני ילדיהם, ירמי (על שם ירמי ברדנוב מה־101) ויוסף (על שם הסבא הנגר). הוא פורש חסותו על אלוני, ותוך זמן קצר, הניהול המקצועי הופך, לפחות בתקשורת, לרצף מהדהד של צעקות ואיומים.

כך באמצע האייטיז בקעו החוצה מספר תקריות, שבהן השמיעו אלוני ואומני זעקות לעבר גורמים שונים על כך שהיא מודרת מהשמעה. נטען שתקפו צלם עיתונות, שאיימו לפוצץ הופעה שמפיקיה לא הסכימו שאלוני תשתתף בה, וחוזר חלילה. כל זה נבע גם מתקופה אישית קשה, אומרת אלוני עכשיו. "יוסף נולד, ובגיל חצי שנה התגלה שיש לו גידול סרטני", היא מספרת. "הוא עבר ניתוח מאוד מסובך. נשאר עם כליה אחת". לוקחת אוויר. "בתקופה הזאת, כשיוסף קיבל טיפול כימותרפי וירמי היה קטן, העצבים היו ממילא מרוטים, וזה היה נורא מזמן. אז מה הטעם לחזור ולדוש בזה? בכל מקרה, אני הבנתי אז דבר אחד: כאמן, אתה נשאר לבד. אף אחד לא יבוא לעזור לך".

מאה אחוז. אבל מאז נדבק אלייך הסגנון הייחודי של שמוליק, בלשון המעטה. שלא לומר בוטה ואלים. אנשים אמרו, לא רוצים להתעסק עם מירי אלוני ובעלה מטיל המורא.

"זה נכון שצריך היה להפריד בין היחסים בינינו ובין הניהול המקצועי. ונכון, לא הייתי צריכה לתת לשמוליק יותר מניהול אמנותי. שלא יהיה מתווך ביני ובין הקונים. לקח לי זמן להבין את זה".

וזה פגע גם במקום כואב יותר מהקריירה. ב־2004 חשף הבן ירמי בראיון ל'ידיעות אחרונות' מערכת יחסים קשה במיוחד ששררה בבית אלוני־אומני: אלימות מילולית קשה מצד האב כלפי כולם ואם שנמצאת לכודה באמצע. זה הוביל אותו לעזוב את הבית ולנתק קשר עם הוריו מאז ועד בכלל. אלוני מוכנה לגלות, בכאב רב, שכל ניסיונותיה, עד לתקופה האחרונה ממש, לחזור וליצור עימו קשר עלו בתוהו. "לא תמיד לאדם יש כימיה עם ההורים שלו", היא אומרת. "לירמי לא היה טוב עם אבא ואמא שלו, וברגע שנוצרו הנסיבות שהוא יכול לחתוך מאיתנו, הוא חתך, וזה מאוד־מאוד־מאוד־מאוד כואב לי. אבל אני יכולה להבין את זה".

שמוליק לא מוכן להתרכך?

"הוא היה מת שירמי יהיה איתנו בקשר! שמוליק כבר קשיש. בן 81. אז זו הבחירה של ירמי. וזה חבל נורא".

ומה שלומו של שמוליק?

"אני מחזיקה אותו בחיים. זה עסק טוב, שומרת עליו שלא ימות, אחרת נורא ישעמם לי. אז בבקשה, אל תכתבו דברים שיכאיבו לו. תשאירו לי אותו בחיים".

אל המדרחוב והשוק הגיעה אחרי הסיבוב שלה ושל אומני בברלין. "זה התחיל מהפגנת אמנים גדולה בפברואר 2003 מול ביתו של שר האוצר דאז, סילבן שלום. ואמרתי, אמנים, גם כשהם רעבים ללחם, ממשיכים ליצור. ובתור מי שלא באה מהסקטור המסובסד, הבימה וכו', אני יוצאת בהפגנת יחיד, בשם כל האמנים שאין להם שום עזרה. וכשאתה רואה אותי, תחשוב על הקולגות שלי: הרבה אנשים, גם מפורסמים, שאתה כבר לא שומע עליהם. אנשים מבוגרים שצריכים לקושש את המעט שייתנו להם כדי להתקיים".

את מודעת לזה שההחלטה שלך לשיר במדרחוב התקבלה בצורה קשה אצל הרבה אנשים? עד היום לי ולרבים אחרים פשוט קשה לעבור שם.

"ודאי שהייתי מודעת לזה. וזה הרי התחיל כהתרסה, הפגנה, אבל אחרי כמה זמן, באמת התאהבתי בזה. עבורי זה מין תיאטרון רחוב פוליטי, במובן החברתי הרחב. וזה מקום שבו אני יכולה לתרום להרמוניה. אני שרה מהתרנגולים ועד זהר ארגוב ואהובה עוזרי, את כולם יחד, במקום שכל כך מתאמץ לסכסך ולשנוא. אפילו הרשיתי לעצמי לעשות שני תיקונים ב'שיר לשלום'. אימצתי את התיקון של בני הציונות הדתית, 'גם תלחשו תפילה'. וגם את 'הניחו להולכים' אני לא יכולה לשיר אחרי הרצח. אלא, 'זכרו את ההולכים'. ומשפחות שכולות מעריכות את זה.

"אז שיהיה ברור לכולם: ההופעה שלי במדרחוב היא לא בלית ברירה. מבחינתי, אני יכולה להופיע היום בהיכל התרבות אבל מחר אהיה שם. כי זו חוויה שאני מאוד אוהבת. כי אני רואה בעצמי פורצת דרך. ואתה צריך מספיק שנים וכוח כדי להתמיד בכל מה שעבר עליי. ועם השנים הבנתי דבר אחד: אני כנראה אדם חזק. אני אדם מאוד חזק. נו, 25 בדצמבר".

וצוחקת פעם אחרונה, את הצחוק הרועם והכובש שלה. "אתה יודע שאני הולכת לשחק עכשיו בעוד סדרה? בתור אמא של אדיר מילר. גילו אותי! נו. אחרי בלותי הייתה לי עדנה".

7nights@yedioth.co.il