שלמה ארצי מקריא את טורו השבועי: מלון עם חברים בהרים

מצב למלון / מה בהפתעות הבאות הכי מגניב אתכם? טיול לחו"ל, נופש בבתי מלון או ביצת הפתעה?

משלושת אלה אני פחות אוהב נופש בבתי מלון, כי אני מרגיש בהם לפעמים כמו בבתי סוהר למבוגרים שקשה להימלט מהם באמצע, כי שילמת מראש.

בעיניי, בית מלון הוא בסך הכל מקום לישון בו כשאין לך איפה – וזהו. אבל רוב החברים שלי אוהבים קוצ'י־מוצ'י בבתי מלון (מסאז'ים) ואני אוהב את החברים שלי, אז אני נכנע ונוסע.

וכך הגענו לפני שבוע למלון מפורסם ויוקרתי בהרים (השם שמור במערכת). מדובר במלון משוכלל ומתוקתק, והאמת – מומלץ עם פינוקים נפלאים, אוכל מצוין ושלל אפשרויות למסאז'ים בבריכה ויוגה בספא שלו. והכל בחברת 300 מהמוני בית ישראל, בעיקר בני המעמד הבינוני שנעו במגבות צחורות כמו פינגווינים ועשו את כל הניסיונות הגופניים המענגים להאריך את חייהם במה שקרוי אנטי־אייג'ינג.

אני אמנם חושב שיותר מרוב העמים בעולם מגיע לנו, הישראלים, חופש לפעמים רק מעצם העובדה שאנחנו שורדים פה. אבל אישית לא נולדתי למסאז'ים, רפלקסולוגיה ברגליים מדגדגת ומצחיקה אותי ובבריכה בחורף קררר לי.

אז מה שנשאר לנו זה להתמקם בחדר הגדול עם הנוף להר, להבין שיומיים אראה רק עצים מול העיניים, להגיע ברבע לשבע בבוקר לחדר המכשירים האירוביים ולתפוס את ההליכון הראשון מהשלושה שהיו שם, עם טלוויזיה מלפנים, אוזניות, כוס מים ומגבת.

זכיתי אמנם בהליכון, אבל התייסרתי לפחות 30 דקות מתוך ה־45 שהלכתי, בגלל הגבר שעמד מאחוריי וחיכה שאפנה את ההליכון כדי לרוץ.

המוסד / לדודו טסה יש שיר נהדר "אני רץ". אבל אני למדתי כל חיי לצעוד בדרכים המאובקות, או על הליכונים במהירות ממוצעת 7.3 ולהעביר את הזמן בהרהורים. אז הנה הרהור שחלף בי בשבע ועשרה בבוקר הראשון.

אני חושב שזה היה המינוי החדש של יוסי כהן לראש המוסד, שגרם לי להודות שבעצם כל החיים רציתי להיות לוחם או סוכן במוסד. ולמה לא נהייתי? כי מעולם לא נתקלתי בעץ תמים עם פתקה שעליה כתוב שמחפשים יוצאי יחידות קרביות לשירות מעניין. ואחר כך, כשחיכיתי להצעות, איש לא הציע לי.

נכון שלא רציתי בהכרח להיות ג'יימס בונד, אבל בתנאים מסוימים שאפתי להיקרא שין מהמוסד (אחלה אות לסוכנים). זה שפעם במוסקבה חדר למרתפי הקג"ב וגנב מסמכים, זה שהרס צנטריפוגה באיראן, או ישב לבד ליד חלון עם פרופיל בלגי ועקב אחרי שלושה דאעשים פסיכופתים. בזה הירהרתי כשצעדתי כשישה קילומטרים הליכונים, אבל הגעתי למסקנה שכנראה כבר לא מקבלים למוסד אנשים בגילי, במיוחד כאלה שמגלים את סודותיהם בשירים. אז נשאר רק לאחל לך י.כ. הצלחה וריגול נעים.

אמבטיה עם ג'ל / סיימתי על ארבע את ההליכון ובמקום לסאונה הלוהטת והמסוכנת ללב נכנסתי ישר לאמבטיה האליפטית בחדר. מכירים את זה שבשנייה שאתה נכנס בבית מלון לאמבטיה ומת לתפוס נירוונה, נשמעת דפיקה בדלת ומישהו יסובב מפתח וייכנס עם טבלית שוקולד מפנקת ובושם לכרית לפני השינה? אז זה מה שקרה. שמעתי דפיקה כזאת וכמעט יצאה לי הנשמה שמא החדרניות יגלו אותי יושב באמבטיה ועושה בועות ובושות עם ג'ל רחצה. מזל שאחרי כמה דקות הדלת נטרקה והתמזגתי עם המים בלי לחץ, ואפילו השמעתי קולות (גרר בררר וזזז) כשהכנסתי את הראש למים כמו כשהייתי ילד.

בסבוסה מתוקה / בשמונה וחצי בבוקר צעדנו לחדר האוכל, אחד התענוגות הגדולים שפיתח עם ישראל בחופשותיו.

בדוח העוני שפורסם כמה ימים קודם דובר על כ־650 אלף רעבים, אבל פה זה לא ניכר לעין והיה אוכל פנטסטי על כל סוגיו. וכך התנפלנו על הבופה המסעיר ואני התאהבתי בבסבוסה המתוקה ששכבה קצת עצובה בצד ואיש מלבדי ומלבד ל' חברתנו יוצאת תוניסיה, שאמא שלה הייתה מבשלת בסבוסות, לא התעניין בה.

עד קצה הזריחה / כל היום עבר עלינו בטיולים בסביבה מלאת המנזרים והמסגדים. בצהריים דפקנו שנ"צ מלונות ובערב שוב אכלנו המון. ולמחרת? המתנתי לתפוס הליכון כדי להוריד את הקלוריות של הערב ובעודי מתנשף בא לי הרהור מספר 2, והפעם על סרט.

לא. לא מדובר ב"מלחמת הכוכבים" החדש של ג'ורג' לוקאס, אלא בסרט הדוקו הקטן והמרגש "עד קצה הזריחה", סרטו של סילבן ביגלאייזן, זוכה פסטיבל דוקאביב האחרון.

סילבן עשה את הסרט על אמו, כשהייתה בת 94. אישה מקסימה ללא פילטרים שכבר בתחילת הסרט, כשהוא מגלה לה שהוא עומד לעשות עליה סרט, היא אומרת לו: "אנשים לא רואים בטלוויזיה מספיק מוות? על החיים צריך לדבר".

וכשהוא מבטיח לה שהסרט יהיה מרגש, היא נוזפת בו תוך כדי עישון סיגריה במיטה: "אנשים עושים סרט עם ריגוש רק כדי לעשות כסף", ומסבירה לו למה הוא גורם לה לבכות: "אני בוכה על העתיד ולא על העבר, כי אפילו לא זכרתי בת כמה אני, וגם כי אני לא יכולה לקום לבד ולקחת מה שאני צריכה".

ושיא הסרט עבורי התרחש כשסילבן הבן שר לאמו עם גיטרה שיר צרפתי על הימים החולפים, שהם המסע היחיד שלנו. מודה שפשוט קינאתי בו, כי מעולם לא יצא לי לשיר לאמא שלי כך, גם לא את "תרקוד". אז כשסיימתי את ההליכון מיהרתי לצלצל לאמי, ואמרתי לה שאני אוהב אותה.

בלונים־בלונים / אין ספק שנראינו מאושרים יחד במלון, במיוחד כשחגגנו יום הולדת למישהי אהובה (זו הייתה מטרת הנסיעה). וכששתינו יין וצחקנו חשבנו איך אפשר להקפיא את הרגע, כי ישבנו בחדר כמו ילדים מבוגרים מוקפים בלונים צהובים, אדומים וירוקים שהמלון פינק אותנו בהם והתעופפו להם כאולטרה־לייטים בין התקרה לפרקט.

אבל אחרי שכולם התפזרו פוצצתי את הבלונים במזלג מתחת לכרים (כמו אקדח עם משתיק קול כדי שהשכנים במלון לא ישמעו), כי בחושך הם נראו לי כמו חייזרים מפחידים.

למה אני נלחץ / היומיים עברו עלינו דווקא בכיף. ואפילו קצת הצטערתי שבדיוק כשהתחלתי כבר להתרגל למעליות, לאנשים שביקשו להצטלם איתי, למסדרונות המבלבלים ולכל מה שקרוי אוריינטציה מלונית, ארזנו, שילמנו, נעמדנו ליד המכוניות והתחבקנו כמו אחוקים לפרידה. אני חושב שידענו שאין כמו עכשיו והלוואי שאחר כך יהיה גם ככה.

ובדרך הביתה אפילו הבנתי למה מלונות מכניסים אותי תמיד ללחץ.

כי אני לא יודע אם לעזור לבל־בוי לסחוב את המזוודות כדי ליצור שוויון סוציאלי, וקשה לי מול החדרניות המסכנות שצריכות לנקות את הבלגן שעשינו בחדר.

ותגידו, איך לא יוצאים קמצנים, אם מעירים לבחורה מהקבלה שעשתה טעות והוסיפה שני ספרייטים לחשבון הסופי? וגם איך פותחים בשיחה עם הזוג שנתקע איתי במעלית כמו נצח עד לקומה 5. "אתם מפה?" שאלתי ת'זוג הלבוש לבן.

אבל כשהמעלית עצרה הם התעופפו כשתי חסידות צחורות במסדרון.

חיינו האמיתיים / לא כך תיארנו לעצמנו את חיינו האמיתיים. כלומר, סגורים בבתי מלון גדולים בהרים, עם ספא ואנשים שנעים בבגדים צחורים.

ולכן שבנו הביתה. והכי כיף היה שכשעשיתי אמבטיית סבון פשוטה ונשמעה דפיקה בדלת, ידעתי שזו מקסימום ללה, הכלבה העצבנית אבל הלא־נושכת שלנו. ולמחרת קמתי בבוקר כשבא לי ועשיתי הליכון בחדר העבודה שלי, בלי שמישהו ילחץ עליי לרדת ממנו.

אומרים שלא מזכירים לידי חופש בבתי מלון, כי אני ישר נבהל מזה.

אבל האמת שמאז שהיינו שם, אני נתקף געגועים צחורים למלון ההוא וחולם בלילה שאני נע במסדרונות ארוכים עד לחדר האוכל, שם מונחת לה רק עבורי הבסבוסה הנפלאה. אז באמת לא אכפת לי עוד יומיים כאלה. רק תנו לי שנה הפסקה כדי לממש קצת את חיינו האמיתיים.

טוב, אני נכנע. חצי שנה.