פה קבור הכלב
אפרופו הכלבה קאיה: גם הכלב שלי מוקי לימד אותי שיעור ענקי בחיים. ובמוות
בשבוע שעבר חשבתי קצת על קאיה, הכלבה של משפחת נתניהו שהלכה להסגר, ונזכרתי גם במוקי שלי, הכלב משנות ילדותי. כשהכלב שלך נושך אנשים – בוודאי כשמדובר בחברי כנסת, ואתה ראש הממשלה שלהם – זו לא סיטואציה פשוטה. אבל האמת שזה אף פעם לא קל.
לפני כמה חודשים שימשנו במשך כשבועיים בייביסיטרס לכלב של קרובי משפחה שעברו דירה. מצד אחד, היה משהו מאוד מהנה בחוויה הזו. משהו מחבר. הילדים דאגו לו והבית התמלא בעוד פיסה של חיים; מצד שני, הכלב היה מבולבל ממשכנו החדש, ובעוד שאותנו הוא קיבל, הייתה לו בעיה קשה עם אנשים שהגיעו לבקר. השיא היה כאשר חבר טוב הגיע אליי עם ילדיו, והכלב נשך את בנו הקטן. קשה להסביר את אי־הנעימות שחשתי לנוכח התקרית: לראות ילד קטן שמגיע אליך הביתה מותקף לפתע, מבחינתו באכזריות, זה דבר לא פעוט בכלל. אתה יכול להסביר לילד עד מחר שהכלב מבולבל, שזה ענייני טריטוריה, שהוא לא הבין שבאו ללטף אותו – אבל יש רגע כזה שאתה מביט בעיניו הדומעות ובעיני אביו שחובש את ידו הפצועה ותוהה: וואט דה פאק, בעצם? כלומר, אני באמת צריך להיות סובלני כל כך לכלב הזה? אני באמת אמור להבין אותו, את המצוקה שלו? לא יותר פשוט לסגור אותו בחדר העבודה למטה, חרף הבכי שהוא משמיע כשהוא שם? למה בעצם אני כל כך טוב אליו ומאפשר לו להסתובב בחופשיות, אם יש לו החוצפה לנשוך ילדים?
הימים ימי שנות ה־80, עשור משונה וחסר השראה מיוחדת, וברמת הגולן הסתובבה מחלה מסוכנת, הפה והטלפיים שמה, והיה חשש שכלבים יסתובבו בחופשיות. יש אישור לירות בכלבים משוטטים, כך אמרה השמועה. החשש מהפה והטלפיים היה כבד מאוד, ואם הבנתי נכון, הייתה סכנה שהמגיפה תגיע לרפת וללול והנזקים יהיו גדולים. מלבד הצורך לחטא את צמיגי הרכבים בכניסה ליישוב, היה צריך גם לקשור את הכלבים. גזירה חדשה וקשה הייתה זו לכלבים שלנו, שהתרגלו להסתובב ביישוב בחופשיות, לשחק איתנו בחוצות, לרוץ אחרינו כשאנחנו רוכבים על האופניים; ובכלל – להיות חלק מהיומיום שלנו, חלק משעות המשחק הרבות שבהן היינו במרחבים, בימים שבהם לא הייתה קיימת עדיין האופציה להעביר את נעוריך בקדיחות בקבוצת הווטסאפ (גם בטלוויזיה היו בדיוק שתי תוכניות ילדים ביום, לא כולל "מרקו", ששבר את ליבנו והכניס את בני דורי לחרדת נטישה מטורללת, שממנה רבים לא התאוששו עד היום).
היה לי קשה להסתכל למוקי בעיניים. הרי מיום שקיבלתי אותו בקופסת קרטון עם שמיכה קטנה, הוא הסתובב חופשי. היה זה חבר בבית הספר שהביא את מוקי ללימודים, יחד עם גור נוסף. הכלבה שלהם המליטה ואמו המבועתת הכריחה אותו לחלק את הגורים עוד באותו היום. מוקי היה בן כמה ימים, קטן וחמוד כל כך. היה לו גם, כמובן, מבט עצוב בעיניים. הבאתי אותו הביתה מבית הספר וסיפרתי לאמי שיש לנו כלב חדש.
הייתי בכיתה ג', ומוקי הפך במהרה לחלק חשוב בחיי. השעות בבית הספר עברו עליי בדאגה ובגעגוע, ומיד כשהגעתי הביתה הוא היה מזנק עליי באהבה שאי־אפשר להסביר, כמו ילד שרץ להוריו. הוא קפץ וליקק ושיחק והיה מלא רוח חיים. ועכשיו לקשור אותו? בחבל? את מוקי שלי? כבר שנים, מהיותו גור רך, הוא מסתובב חופשי. איך אוכל לעולל לו כעת כדבר הזה? תחשבי, הסברתי לאחותי, שהיו קושרים אותנו בחבל לצוואר ומחברים לעץ. זו אכזריות נוראה. זה כמו עינוי. זה כמו להחזיק מישהו בתנאים סדיסטיים בשבי. אני לא יודע עד כמה זה באמת נורא להיות קשור, אולי כלבים מקבלים את זה בסבבה יחסית, כי אין הקשר פסיכולוגי שמתחבר לזה במוחם, אבל כילד פשוט לא יכולתי לשאת את הבשורה.
הרגשתי כמו המשפחה שהחביאה את אנה פרנק בהולנד: גזירות שמד נחתו על בני עמו של מוקי, ועליי מוטל היה למצוא דרך לחלץ אותו מהצרה הנוראה הזו. בתחילה ניסיתי ליצור איזה מנגנון של רצועה באורך שני מטרים, שתהיה מחוברת לחבל שיימתח סביב הבית, כך שמוקי יוכל להסתובב במרחב, קשור אבל לפחות לא תקוע במקום. זה משהו שראיתי פעם שעשו עם כלבי שמירה בגולן. ההפקה קרסה כמובן. טכנית לא הצלחתי להביא לידי ביטוי מעשי את הרעיון. בצר לי הלכתי לרפת והבאתי משם חבלים שחורים, וקשרתי מהם חבל ארוך מאוד, כ־200 (!) מטרים אורכו, שאליו קשרתי את מוקי. הנה, הסברתי למי ששאל, מוקי קשור כחוק, פשוט החבל מאוד ארוך. אני זוכר שחיברתי את החבל לעץ והתחלתי לרוץ איתו. איך שמחתי שהוא יכול לרוץ איתי בלי סוף ולהרגיש חופשי, אף שהוא מחובר מבחינה פורמלית בקצה לעץ הפקאן שליד ביתי, עץ עמוס פרי שאבי שתל בגינה ביום שבו נערכה לי ברית המילה. בשלב מסוים תהיתי אם החבל שהרכבתי מחבלים קצרים לא היה אמור להיגמר ואיך זה שמוקי עדיין רץ אחריי. הסתכלתי אחורה והבנתי שחוטי החבל נפרמו מזמן ומוקי חופשי לגמרי, הגם שמחובר אליו חוט רעוע שנמשך כנחש אחריו.
אינני יודע מה היו נסיבות מותו המדויקות של מוקי, אבל ככל הנראה הוא אכל רעל שפוזר נגד אותם כלבים משוטטים, בניסיון למנוע את התפשטות הפה והטלפיים. לא זכיתי להיפרד מגופתו, אבל את ריחה הרחתי. במשך יומיים היה בית הכנסת מסריח מנבלה. היו אלה יומיים שבהם מוקי היה בגדר נעדר. הריח בבית הכנסת היה נוראי ולאחר חיפושים רבים אחר מקור הריח מצאו את מוקי שלי שוכב מת במרתף הבניין. התאבלתי עליו רבות. הרגשתי אשם על כך שחסתי עליו ולא קשרתי אותו, אבל הייתה לי גם נחמה קטנה: אם יש גלגול נשמות, חשבתי לעצמי, הרי שכלב שמוצא את מותו בבית כנסת, ודאי יתגלגל ויופיע בעתיד בעולם כצדיק שישמח את קהילתו, כפי שמוקי שימח אותי. בהצלחה לקאיה בהסגר ויהי זכרו של מוקי ברוך. שבת שלום.
