על מה אנחנו חושבים כשאנחנו חושבים על נתיבות? עיירת פיתוח, קיפוח, חצרות רבנים, טילים מרצועת עזה, עולים־מזרחים־דתיים, פריפריה נשכחת. בתודעה הישראלית לנתיבות דבוקה סטיגמה ענייה ולא ממש יוקרתית, אבל נסיעה של שלוש דקות בעיר עם סוחר רכב מקומי נשמעת כך: "הנה מרצדס. הנה עוד מרצדס. הנה ריינג' רובר. הנה ב.מ.וו. הנה לקסוס. זו אאודי A8. הנה גרנד צ'ירוקי. עוד מרצדס. את המוניות מרצדס אני לא סופר, כן?"
אל תשכחו מכל מה שידעתם על נתיבות: העיר הדרומית עם 30 אלף התושבים, חצי מהם דתיים, שישית מהם עולים, עם הכנסה ממוצעת לנפש שעומדת על 5,604 שקל לחודש, היא עדיין עיר פריפריה, חצרות הרבנים עוד פועלות במרץ, והטילים מעזה כנראה עוד ישרטו פה לקסוסים – אבל יש לא מעט חדשות. את אחת מהטריות שבהן פירסם כתב "ידיעות אחרונות" עופר פטרסבורג: נתיבות היא מקום ראשון בארץ במספר מכוניות היוקרה לנפש, בהתאם לשכר הממוצע. ולא מדובר כאן על ב.מ.וו לבנונית משנות השמונים או סובארו עם גג נפתח, אלא על מותגי העילית, הקרם דה־לה קרם, לפחות 270 מכוניות במחירים של חצי מיליון שקלים ומעלה: 180 מרצדסים, 30 ב.מ.וו, 30 אאודי, 10 גרנד צ'ירוקי, 5 קאדילק, 5 יגואר, 2 לינקולן ועוד כמה יהלומים יוצאי דופן.
כדי להבין למה דווקא בנתיבות נוסעות כל כך הרבה מכוניות יוקרה, צריך להסתכל מה יש בתוכן: קבלנים. הרבה קבלנים. על זה עוד אין סטטיסטיקה, אבל יש סיכוי שנתיבות מחזיקה גם בשיא של קבלני בניין בעיר אחת: "בוני התיכון", "י.ח.דמרי", "האחים אוזן", "האחים בוסקילה", "ארזי הנגב", ועוד ועוד תושבי נתיבות שהפכו מקבלנים קטנים לחברות שבונות פרויקטים גדולים ברחבי הארץ. בגלל שמדובר בעיר קטנה, הרבה מהקבלנים הגדולים פירגנו לקטנים יותר, נתנו להם עבודות וגידלו קבוצה שנייה של קבלני שיש, מתכות, בלטות וכו'. וכידוע, מתחת לבלטות יש כסף. המצב הזה יצר שכבה של בני נתיבות בעלי אמצעים. ומה עושים בעלי אמצעים? קונים רכב יוקרתי.
"אני מסכים עם זה שרכב ב־800 אלף שקל זו הוצאה גדולה, אבל אני על הכביש כל היום", מסביר אחד הקבלנים הגדולים בעיר, בן למשפחת קבלנים מקומית שנוהג באאודי יוקרתית. "יכולתי לקנות רכב בחצי מזה ועדיין היה לי נוח, אבל יש לי את האפשרות. רוב האוכלוסייה אצלנו בעיר באה מלמטה. לא היה לי חדר משלי, הייתי ישן על מזרן, עשרה אחים ביחד, עד גיל 7־8 לא היה לנו כסף בבית. זה פחות או יותר הסיפור של כל האוכלוסייה של הקבלנים מנתיבות – רובם באו מאפס ולא קיבלו כלום מאף אחד, הכל בעשר אצבעות. אבא שלי, שהקים את החברה, הביא את עצמו למקומות הכי רחוקים שיכולים להיות. פעם לא היה והיום יש – אז תפאדל. כיום יש לנו שבעה רכבי יוקרה של המשפחה".
הסיפור הזה חוזר על עצמו אצל קבלנים נוספים מנתיבות – כמעט כולם בנו עצמם בעצמם, כולם נשארו בעיר, כולם נוסעים במרצדסים. "אני חושב שאם יבדקו יחס של תושבים בעיר לכמות המרצדס S קלאס – יגלו שאנחנו מספר אחת בעולם", מסכם אותו קבלן. "יש פה מעל 20 כלי רכב חדשים כאלה, וזה רכב שעולה בין 900 למיליון ומאתיים אלף". אגב, יש לבעלי המכוניות האלה עוד דבר אחד במשותף: כמעט כולם מסרבים להתראיין בשמם או להצטלם לכתבה, מפאת ביישנות.
הקבלן רמי אליה מחברת היזמות והביצוע "י. אליה ובניו", בעליה של מרצדס 500 שעולה כ־900 אלף שקל, טוען שקודם כל מדובר בבחירה פרקטית אבל מודה שיש לה עוד צדדים. "אנחנו עובדים מחוץ לעיר ונוסעים רחוק, ואדם רוצה לנסוע ברכב שנוח לו", הוא מסביר. "אנחנו יוצאים מוקדם בבוקר וחוזרים בערב, נסיעות לירושלים או לדימונה, זה הרבה זמן על הכביש, אז גם המרחק הוא פקטור. עובדים קשה־קשה־קשה כדי לנסוע באוטו כזה, וגם רוצים להראות סוג של מעמד. אתה יזם, אנחנו בונים אישית בין 400 ל־500 יחידות בנייה בארץ כרגע, אז זה סוג של סטטוס".
וזו עוד סיבה, הסטטוס, או במילה אחרת – פאסון. קבלן או יזם צריך להראות הצלחה ויציבות, ואין כמו רכב במיליון שקלים כדי לומר על עצמך "אני יציב", לפחות מבחינה כלכלית. "רכב מקדם אותך הרבה, בכלל ובעיקר פה. זו עיר קטנה אז עם מכונית יוקרה אתה הופך לשחקן אחר במגרש", מסביר קבלן נוסף. "כל מי שפתח פה עסק – יזם, קבלן או בן של קבלן – צריך להסתובב ושיראו שהמצב טוב, שיש הצלחה בעסק. כל הכסף שנכנס לעיר הביא לפריחה של עסקים חדשים, אז אנשים פותחים עסקים, מקבלים מימון מבנקים, יש להם תקציב לאוטו והם מעמיסים אותו על ההוצאות של העסק".
"לדעתי זה גם הצורך להראות ש'עשינו את זה', זה התרגום המילולי למילה 'נובורישיות'", מסבירה שרה, בעלת חנות במרכז המסחרי החדש וג'יפ גרנד צ'ירוקי חדש. "זה יותר עניין של בעלי, כי זו בעיקר מלחמה של גברים ביניהם, משחקים בצעצועים, נשים לא מתחרות בדבר הזה. בדיוק על אותו משקל של להראות למי יש יותר גדול. הם מתחרים אחד בשני, 'אני הרווחתי יותר ממך', מי הצליח לפרוץ את הגבולות והתדמית של עיירת הפיתוח. רובם נשארים לגור פה, לא מעניין אותם להראות את זה לתל־אביבים. מעניין אותם שבכור מחצבתם הם אלו שהצליחו יותר, הם דגים גדולים בבריכה קטנה".
"העולם השתנה, גרמניה הגיעה לנתיבות", מוסיף שרון סיגרון ממוסך "פלוס" בעיר, בעלים של אאודי Q7 שעולה כ־800 אלף שקל, כשהוא מתייחס למוצא האירופי של רבות ממכוניות היוקרה בעיר. "השותף שלי נוסע על מרצדס SL 550 קצת ישן אבל קבריולט עם מנוע חמש וחצי, יש ארבע כאלה במדינת ישראל".
אתם רואים הרבה מכוניות כאלה במוסך?
"אנחנו מוסך פחחות וצבע, אז אוכלים לנו את הכבד עם שריטה פה ושם. עם רכבי יוקרה באים על כל שטות, רכב רגיל? פחות מעניין את הבעלים שיש שריטה. בחמש שנים האחרונות זה תפס תאוצה פה בעיר, יש סוג של תחרות סמויה כזו. כולם שואלים 'מה קורה אצלכם בעיר הזו?' חכה תראה את הגל של 2016 נכנס – זה קיבל אוטו וזה קיבל אוטו. זו תופעה, היה קטע שפתאום כולם החליפו למרצדסים 500 S, רכב שעולה מיליון שקל, ופתאום היו 12 רכבים כאלה בנתיבות, זה רכבים בשווי של בית".
צריך לזכור – נתיבות היא עדיין עיר שעל־פי נתוני הלמ"ס המדד הסוציו־אקונומי שלה עומד על 3 מתוך 10, כלומר, ליד כל רכבי היוקרה הללו יש הרבה אנשים שלא סוגרים את החודש. מה עושה להם כל היוקרה הזו בעיניים? "רוב האנשים בעיר מפרגנים", אומר הקבלן ממשפחת הקבלנים. "ובגלל הכמות שיש, אנשים כבר התרגלו לזה. זה כבר לא שאני עובר ברחוב וכולם מסתכלים כאילו נפלתי מהירח. התרגלו למרצדסים וב.מ.וו ולקסוס ואאודי. יש כמה שאוהבים כאלה רכבים ויש להם כסף, אף אחד מהם לא מסתובב פה עם יאכטה או מטוס פרטי".
המזראטי? לא אהבתי אותה
מטוס פרטי בנתיבות? רק עניין של זמן, לפחות אם שואלים את הקבלן עודד שריקי, מי שאחראי לזעזוע הכי גדול בסטטיסטיקה של רכבי יוקרה בישראל. "מטוס פרטי זה החלום הבא שלי. אבל מטוס־מטוס. פעם היה לי סתם מטוס דו־מנועי, עכשיו אני רוצה ג'ט אחולמניוק משהו טוב, עולים – ארה"ב – חוזרים. אני לא מקשקש".
שריקי ממש לא מקשקש, בטח לא בעניינים שקשורים במנועים. בכניסה למשרדי חברת הבנייה שלו, "ארזי הנגב", חונה הבוקר ריינג' רובר לבנה חדשה שעולה בקלות מעל מיליון שקלים, ובמשרד שלו יש אקווריום עם שני כרישים קטנים, אבל כל אלו שוליים לעומת הלווייתנים שמסתתרים במוסך שלו בבית. הוא לא שולף מהראש אלא עורך רשימה על נייר: "מהחדשות יש לי ככה – רולס רויס, אסטון מרטין, פרארי, מרצדס S 500, ריינג' רובר, ג'יפ מרצדס, מרצדס S 63 קופה צריך להגיע, מייבאך גם צריך להגיע".
שמעתי שיש לך גם מזראטי.
"מזראטי מכרתי לא מזמן, לא אהבתי אותה. ועכשיו אני בדרך ללמבורגיני בעזרת השם, בהליך של רישום. אחותי הקטנה, עכשיו קניתי לה מרצדס מתנה. אנחנו שבעה אחים, כולם מסודרים עם מכוניות טובות. נולדתי פה, ההורים ממרוקו. כשהייתי ילד היה לאבא שלי סובארו DL 83'. תמיד אהבתי מכוניות, מאז שאני ילד שיפצתי רכב ביד שלי. האוטו הראשון היה פיג'ו 403 בגיל 15 וחצי, בלי רישיון. בגיל 17 וחצי הייתי עם ב.מ.וו 318 שנת 87' קופה 2 דלתות", ואז הוא מפליג לרשימה ארוכה של רכבי יוקרה שבאו לאחר מכן: "ב.מ.וו שנת 98' ואחריה זה פונטיאק פיירבירד קבריולט, ב.מ.וו 528, וב.מ.וו 735 זהב, אחריה מרצדס S קלאס, ב.מ.וו סדרה 7 כחולה ואז כסף ואז שחורה. היה לי גם האמר H2. תוך כדי היו לי גם מכוניות אספנות. היה לי קאדליק קופ־דה־ויל קבריולט שקניתי מרפי גינת, היו לי אולדסמוביל, קורבט, רולס־רויס".
כבר אמרת רולס־רויס.
"זו רכב אספנות, יש לי גם רולס־רויס חדשה".
כמה עלתה?
"למה אתה צריך לדעת?"
אולי נרצה לקנות.
"תחפש במחירון לוי יצחק", הוא מגחך. "חמישה מיליון שקל. קרעו לנו את התחת עם המיסים". לרולס־רויס שרכש שריקי יש מנוע 6.6 ליטרים וכן 570 כוחות סוס. המכונית מצופה ריפוד עור ועץ מהגוני ויש בה אפילו התקן למטרייה. משום שמדובר במכונית היחידה מסוגה בישראל, אישר משרד התחבורה את יבואה בתנאי שבכל 20 אלף קילומטר יגיע צוות מכונאים מיוחד מחו"ל לטפל ברכב. "יש לי גם אסטון מרטין ופרארי ב־2 ומשהו מיליון שקל, הייתי הראשון בארץ עם פרארי".
מתי השתחרר הבורג?
"כשהגיעו המזומנים. בשנים האחרונות התחלתי להשתגע. מגיל 13 אני עובד, בהתחלה משעה 6 בבוקר עד 2 בלילה, בשלושה מקומות. הייתי מוציא לחם מהתנור במאפיה, אחר כך הולך ופורק קמח ממשאיות, ומשם הולך לעבוד באולם צלם אירועים. היו לי שאיפות להתקדם בחיים".
מה אנשים בנתיבות אומרים על המכוניות שלך?
"מבסוטים. היום הנוער מקולקל, אבל הם רואים אדם שלא למד מגיל 13, לא יודע מה זה בית ספר, אבל בכל זאת הצליח בעבודה קשה, ומה שאני יודע בחשבון אתה לא תדע עוד מאה שנה. בגיל 20 הייתי צבעי, צובע בניינים ערימות על גבי ערימות. נהייתי קבלן ביצוע של יזמים ושם התחלתי לבנות דירות ומפעלים, כרגע יש לי 800 יחידות דיור בבנייה. אם אני קונה זה מהכסף האישי שלי, לא נותן דין וחשבון, כמו שחיים בארה"ב אני חי פה, לא שם זין על אף אחד, אני לא גנבתי. אתה יודע כמה אנשים אני עוזר להם? על מה תפתח עליי עין? על זה שאני עוזר? איזה קנאה יש? עכשיו בניתי בית כנסת מול הבית, משהו יפה, עלה הרבה כסף".
כדי להבין יותר טוב למה כל היוקרה הזו זורמת לנתיבות, כדאי לנסוע 20 דקות לביקור אצל האחות התאומה – לפחות מבחינת תדמית – אופקים. "לפני 20 שנה התושבים באופקים קראו לנתיבות בערבית מרוקאית 'באלאד אל ג'וע', כלומר 'עיר הרעב'", מסבירה לי בבית קפה מורה תושבת העיר. "הם היו באים אלינו לראות סרטי קולנוע כי רק באופקים הקרינו סרטים. כיום אופקים היא עיירת פיתוח שנשארה בתודעה של עיירת פיתוח, ונתיבות נכנסה לתודעה של עיר. פה לא תמצא כאלה מכוניות, גם לא את כמות בתי הקפה, מרכזי הקניות, רשתות השיווק. כמות החנויות קטנה לאין שיעור, חיי הלילה מתים. אחרי שמונה־תשע בערב יש פעילויות מתנ"ס ותיאטרון מעפן אבל העיר לא חיה".
גם המיקום משחק לטובת נתיבות, שיושבת על הציר שבין אשקלון לבאר־שבע ומושכת אליה תושבים משדרות, אופקים, קיבוצי ומושבי האזור. יש בה תחנת רכבת חדשה, שלושה מתחמים מסחריים גדולים ועוד אחד בדרך, כמו גם חברות רכב שפתחו סניפים בעיר. "אם אתה מסתכל על המשכורת החציונית בנתיבות, שדומה לערים האחרות בדרום, היית מצפה שהרכב הממוצע יהיה בסדר גודל עלות של 70־90 אלף שקל כי זה המדד שמייצג ערים אחרות", מסביר דני שביט, מנכ"ל חברת קל־אוטו. "אבל פה עלות הרכב הממוצע עולה. מה שמעלה את הממוצע זה כמות רכבי היוקרה – ומה שמפתיע זה שגם שאר האוכלוסייה, אלה עם המשכורת הממוצעת, קונה כלי רכב חדשים ומכוניות ברמה גבוהה יותר מערים אחרות. זו שרשרת ערך חיובית שנוצרת בעיר. כלומר לא רק הקבלנים הגדולים רוצים להיראות ולנסוע בכלי רכב חדשים ויוקרתיים יותר, הם מושכים למעלה את שאר תושבי העיר".
מול האשכנזי ברמזור
בסיבוב ברחבי העיר רואים לא מעט רכבי יוקרה, אבל רואים גם את ההפך, מה שמדגיש את הפער החברתי והכלכלי הגדול. כמעט ואין פה אמצע – מצד אחד הרבה שיכונים ישנים, מצד שני לא מעט וילות ובנייה חדשה. ישראל 2015. "יש גם אוכלוסייה חדשה, אבל התדמית של העיר נשארה אצל לא מעט אנשים קשורה לחצרות של הבאבות, קמעות, טקסים", אומר אחד הקבלנים. הרבנים הם חלק חשוב מהעיר, וככאלה גם הם נוסעים ברכבי יוקרה. נסיעה של חמש דקות ואנחנו עומדים מחוץ למתחם חצרו של המקובל הבאבא ברוך למשפחת אבוחצירא. מתחם ענק, בתוכו כמה מבנים גדולים, מוקף בגדר ירוקה עם צבע מתקלף שנותן תחושת עזובה. אלא שמבעד לגדר אפשר להשקיף על לינקולן יוקרתית שחונה בתוך המתחם.
"זה הבן של הבאבא ברוך נוסע בה, עולה חצי מיליון שקל", מסביר לי אחד השכנים, "רכב נדיר שלא תמצא בארץ. יש עליו בג"צים, אסור היה לייבא אותו לארץ, אבל בסוף החליקו את זה". כל כך החליקו שכמה מטרים ממנו חונה עוד לינקולן דומה ששייך למשפחה. אבוחצירא לא לבד. "'הרנטגן' נוסע במרצדס 500 שעולה כמעט מיליון שקל, אשתו בריינג' רובר. הרב שריקי נוסע באאודי A8 שעולה מיליון שקל".
למה רבנים נוסעים במכוניות כל כך יקרות?
"שאלתי את עצמי. מצד אחד התורה אומרת לך 'תהיה צנוע', זה מנקר עיניים. מצד שני התורה אומרת שהאנשים האלה כל כך גדולים ויש מי שיגיד שהם צריכים לנסוע במרכבות זהב עם סוסים, לא רק בלינקולן".
אותו שכן טוען שגם השד העדתי יושב מאחורי ההגה. "בטח. יש פה טוניסאים ומרוקאים, מלחמה, יחסי כוחות, כל עדה רוצה להראות מי יותר טוב. והמרוקאים אני לא צריך להגיד לך איך הם עם ה'שופוני'".
האנתרופולוג שאול עמירה מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון, מנסה להציץ לתופעה מתחת למכסה מנוע. "השאלה היא למה דווקא השופוני הזה, של רכבי יוקרה, ולא אחר? למה מכונית ולא נניח פיתוח גוף או לבוש יוקרתי? לקחת מכונית יוקרה, מה אתה מנסה להביע דרכה? זה לא רק שופוני".
אז מה זה עוד?
"הרצון להביע את עצמך במרחב, שזה רצון אוניברסלי, אבל בצורה שלחברה אין כוח כופה עליך – היא לא תנהל אותך, לא תחליט עבורך איך תצרוך את החוויה. לדוגמה – אני רוצה לשדרג את המעמד החברתי שלי ואני הולך לאוניברסיטה ועושה תואר – אבל יש מחסומים. ציונים, פסיכומטרי, מבטים. יש המון כוחות שפועלים בחברה ולא מרשים לך להביע זהות. רכבי היוקרה הם מרחב ניטרלי. אתה יכול לרכוש איזה רכב שאתה רוצה אם ידך משגת, להיות איתו במרחב הציבורי ולהגיד לכולם – הנה, זה אני, זה כולי, זוהי יכולתי. בואו ותתרשמו".
ובתוך זה פועלת גם מלחמה עדתית?
"בוודאי. יש מתאם מאוד גבוה בין עדתיות ומצב סוציו־אקונומי. יש את הקבוצות שיש באמתחתן את הכסף ורוכשות מכוניות יוקרה שהן יכולות לאפשר לעצמן. בחברה שלנו נקרא לזה 'אשכנזי מצפון תל־אביב'. מרגע שהוא קנה מרצדס במיליון שקל, הוא קבע את הרף לרכב שנחשב רכב־על. זה רכב שנמצא בתודעה של אותם רוכשים פוטנציאלים מהמעמד הנמוך יותר סוציו־אקונומית. ונתיבות זה מזרחים שהושבו שם בכפייה, לא בחרו בה, בנו את עצמם, צברו כסף ורכוש ועכשיו הם מסתכלים שמאלה וימינה – איך אני מביע את ההצלחה הכלכלית שלי? הדרך הנוחה הראשונה והבסיסית היא רכב.
"הם יודעים שהם לא הופכים לאליטה אבל כשהם עומדים ברמזור הם שווים לאשכנזי מצפון תל־אביב לרגע, או עולים עליו כי יש להם מרצדס יותר יקרה. אז זו גם מחאה חברתית־עדתית, מחאה שלא נוטה להישמע. אנחנו פותרים אותה באמירות כמו 'שופוני', או טוענים לשיקול דעת מוטעה. אבל לבן אדם שקונה את הרכב יש שיקול דעת, ובמסגרת שלו הוא בוחר לקנות את המעמד שלו בחברה ובכביש – שם אף אחד לא שופט אותו על זה".
לא בטוח שהקבלן עודד שריקי צריך את התיאוריות הללו כדי להזמין את המכונית הבאה לאוסף היוקרתי שלו. "אני פשוט אוהב את זה", הוא מסכם. "אוהב להסתכל עליהן בבוקר. בערב אני פותח את התריס ורואה אותן, זה תחביב, עושה לי טוב בלב, כוח לקום בבוקר לעבוד יותר קשה. אני בן 42, בגיל 30 חטפתי דלקת לבלב קשה והייתי במצב לא טוב, קרוב ללכת. מאז שיחררתי הכל, חלאס, לא חיים לנצח. החיים קצרים, תיהנה מהם, אם יש לך אפשרות תקנה מה שאתה רוצה – אחר כך תצטער. אני יוצא ערב אחד עם האוטו הזה, ערב אחד עם רכב אחר. אני לא מתעסק עם בחורות, לא אוהב לשתות - אני אוהב מכוניות. וגם יש לי נהג".
