"כל מי ששומע שהבעיה שלי בחיים היא דמע, חושב שאני עושה פיל מזבוב. 'כולה דמעות', אומרים לי, 'מה את עושה עניין? תגידי תודה שאין לך סרטן או מחלה קשה אחרת'. אבל נראה את כל המטיפים האלה חיים עם עיניים זולגות, ולא משנה איזה טיפול תבחר, כלום בסופו של דבר לא יעזור", אומרת דנה הורשטוק (50), אם לבת, מנהלת אירועים.
זה התחיל פתאום. בלי גירוי חיצוני או סימנים מקדימים. "מעולם לא הייתה לי שום בעיה בעיניים. אפילו משקפיים אני לא מרכיבה. אבל יום אחד התחיל לי דמע קל. ניגבתי את הדמעות והמשכתי הלאה, אבל התופעה חזרה על עצמה. זה קרה בעיקר כשנחשפתי לרוח או לקור, אבל לא רק", היא מתארת.
במשך כמה חודשים היא השתמשה בטיפות שונות, שהועילו רק לכמה דקות. רק אז פנתה לרופא עיניים. "הוא צייד אותי במרשם לטיפות סטרואידיות, שהשימוש בהן העלים את הדמע, אבל לתקופה קצרה בלבד. מה שקרה בהמשך ביאס אפילו יותר: תדירות הדמע נהייתה תכופה יותר".
"אין לך כלום"
בשלב הזה היא החלה נודדת בין רופאי עיניים שונים. חלקם איבחנו דלקת, אחרים פטרו אותה באבחנה המנחמת, "אין לך כלום". היא דילגה בין שלל הטיפות, וכולן הועילו לזמן קצר בלבד. "כבר נכנסתי לייאוש", היא מתארת. "כי הפגיעה באיכות החיים שלי נעשתה ממשית. לפני כן נהגתי לקרוא הרבה, אבל נאלצתי להוריד מינון. גם בקיץ, כשאני נכנסת למכונית הרותחת שעמדה כל היום בשמש, אני לא יכולה להפעיל מזגן מחשש לדמע מיידי. גם על איפור ויתרתי. אבל מה שהכי מביך זה שהדמע מתרחש בפתאומיות, מלווה בנזלת ובעיניים נפוחות, ולא תמיד זה קשור לגירוי. זה קורה כשאני עם לקוחות, באירועים, באמצע תרגילי כושר, בכל מקום ובכל פעילות, כך שהבעיה הזאת ממש משבשת לי את החיים", היא מסבירה.
הורשטוק נכללת בקבוצה ש־90% מחבריה הן נשים, החולקת תופעה שהולכת ומתרחבת בשנים האחרונות: בעיית העיניים שזולגות ללא מחלת רקע, ובעיקר, מבלי שהרפואה מצאה פתרון יעיל לצרה הזו. "לא ידעתי עד כמה נרחבת התופעה עד שהגעתי למרפאה של פרופ' יגאל ליבוביץ, מנהל המכון לאוקולופלסטיקה, ניתוחי עפעפיים, ארובת העין ודרכי דמעות במרכז הרפואי איכילוב", היא מתארת. "הוא בדק אותי, איבחן ישר שמדובר באלרגיה, ועל כן הפנה אותי למומחה בתחום".
בעצתו, היא התחילה להימנע משימוש בתמרוקים, בשמפו, בבשמים, בקרם לחות ועוד, אך העיניים המשיכו לזלוג. גם בבדיקות שעברה במטרה לאתר את הגן האחראי לתופעה, לא נמצא ה"אשם". בבדיקה שעברה תחת מיקרוסקופ, איתר הפרופסור היצרות וחסימה ניכרת של צינוריות הדמעות. "בעין שמאל נמצאה חסימה של 70%, ובימין מעט פחות. הפתרון שהוצא לי היה ניתוח לפתיחת החסימה. כבר הייתי כל כך מיואשת, שלא היה לי מה להפסיד והסכמתי", היא מספרת.
חמישה חודשים מיום הניתוח התנהלו חייה ללא דמעות, ואז חזרה התופעה. "תוצאות הניתוח המצוינות היו כלא היו. הרופא הציע לי לעבור ניתוח נוסף, אבל הפעם אני כבר קצת פחות להוטה. כי מה? כל חמישה חודשים ינתחו לי את העיניים? אבל מצד שני, כיוון שזו האופציה היחידה, מה כבר נשאר לי להתלבט?" היא אומרת.
"משיחות עם עמיתים עולה שכולנו רואים יותר ויותר נשים שסובלות מהבעיה הזאת, שממדיה מתרחבים", אומר פרופ' ליבוביץ. "מדובר בצעירות בטווח הגילים 20־50, בריאות, שמגיעות למרפאות שלנו עם תלונה דומה: דמעת, אודם וצריבה מלווים בנפיחות בדרגות חומרה שונות". לדבריו, המטופלות מגיעות רק חודשים אחרי שהבעיה מתחילה ואחרי שניסו שלל טיפות שנמכרות ללא מרשם רופא. "חלקן אף פנו לרופאים בקהילה שלא ידעו לאבחן את התופעה, ועל כן טיפלו בהן באמצעות טיפות נוגדות יובש. רק כשהן מגיעות לרופא ייעודי, הוא בודק אותן באמצעות מנורת הסדק של רופא העיניים ובבדיקה מיקרוסקופית, ואלה מאפשרות לאתר שיש חסימה של צינור הדמעות".
"כמו כיור סתום"
פרופ' ליבוביץ מסביר את המנגנון שגורם לדמעות לזלוג מעצמן. "למה הדבר דומה? למערכת ניקוז חסומה. כשברז מטפטף לכיור סתום, הכיור בסופו של דבר יעלה על גדותיו. כך בדיוק מתרחש כשמערכת ניקוז הדמע חסומה. במקום שהן תתנקזנה פנימה, הדמעות 'גואות' החוצה".
הפתרון היחיד, גם אם הוא יעיל זמנית אצל חלק מן הלוקים בבעיה, הוא כירורגי. "במהלך הניתוח מבצע הרופא הרחבה של צינור הדמעות, ובחלק מן המטופלים מושתל תומכן (סטנט) סיליקון זעיר שמונע הישנות חוזרת. כמה שבועות לאחר הניתוח, וללא צורך בהרדמה, נשלף התומכן החוצה", הוא מתאר. לדבריו, 50% מכלל המנותחים מדווחים על שיפור מלא, בעוד שלחצי השני הניתוח לא פותר את הבעיה.
ולמה כל זה קורה? "הסיבה לתופעה אינה ודאית, אך ככל הנראה מדובר בבעיה על רקע אלרגי", הוא אומר. עם זאת, אצל חלק מהסובלים מהדמעת, החומר המגרה נמצא בקרם הפנים, הצבע לשיער, השמפו, הבושם או סוגי מזון שונים. בנוסף, גם אבק או גורמים סביבתיים אחרים יכולים לגרום לך לדמוע. •
