"אנחנו הולכים לאזכרות, להנצחות, לבתי עלמין. זו העבודה שלנו"
ברגע שבנם שון נהרג כחייל בודד בצוק איתן, ההורים ההמומים אלון ודליה כרמלי הבינו שהם חייבים לעזוב את אמריקה לתמיד ולחזור לארץ. אבל איך מתמודדים עם הכאב הגדול? אין להם תשובה. מחר הם ישיקו בחיפה תוכנית חינוכית על שמו. "כל הנצחה היא גאווה בשבילנו, אבל היינו מעדיפים שהבן שלנו יישאר אלמוני ובחיים"
כשדליה ואלון כרמלי טסו לישראל כדי לקבור את בנם, סמל ראשון שון כרמלי (21), שנהרג בסג'עייה במהלך צוק איתן, הם לא העלו בדעתם שיפגשו בהלוויה 20 אלף ישראלים שיבואו ללוות את החייל הבודד בדרכו האחרונה. אחרי שארונו נטמן בבית העלמין הצבאי בחיפה הם כבר הבינו שלא יוכלו לחזור ל"שם" – אי בדרום טקסס שבו גרו כמעט 30 שנה.
17 חודשים חלפו, והם עדיין כאן. "תמכור את העסק לאדם הראשון שירצה לקנות אותו", הפצירה דליה באלון, וכך הוא עשה. הבית שלהם בסאות' פדרה איילנד עדיין עומד למכירה, "ואני לא יכולה לחזור אליו", אומרת דליה. "מאז שקרה מה שקרה טסתי לשם פעמיים, לתקופות קצרות, לבקר את החברים, וישבתי שם כמו זומבי. אני לא יכולה לנשום בבית שבו קיבלתי את ההודעה".
עכשיו הם גרים בקיסריה, בבית שהחלו לבנות לפני שבנם נהרג ("הרעיון המקורי היה לבנות בית לבת שלנו ומשפחתה, עם יחידת דיור קטנה עבורנו, שתשמש אותנו כשאנחנו מגיעים לביקור") ושבנייתו עדיין לא הסתיימה. פועלים נכנסים ויוצאים והם חיים על המזוודות. בארגזים שטרם נפתחו שמורות אינספור תמונות ומזכרות מבנם. "לפעמים אני פותחת ארגז כדי לחפש תמונה מסוימת. זה קורה לי כשאני מתגעגעת לחיוך של שון או לעיניים הגדולות שלו", היא אומרת בטון מתנצל, "אבל אחרי שנשמתי את התמונה אני מחזירה אותה לארגז כדי שלא תתכסה באבק".
אז מה אתם עושים כל היום?
"כלום", עונה אלון. "אפילו לא ניסיתי לחפש עבודה. פעם התגאיתי בזיכרון החזק שלי. כיום אני לא זוכר כלום".
"חיים, יש ברירה?" היא מועכת עוד סיגריה במאפרה.
"תראי את אישתי!" חיוך נדיר מאיר את עיניו הכבויות של אלון. "בגיל 50 היא התחילה לעשן!"
"נכון", דליה גומלת לו בחיוך נוגה. "בשבעה, כשהביאו לי את התיק של שון, מצאתי בו חפיסת סיגריות והדלקתי אחת. סתם. כדי להרגיש את מה שהוא נהג להכניס לפיו, ומאז הסיגריה ההיא לא הפסקתי. איך אפשר?"
הבית רחב ידיים ומואר. המטבח לבן. מהתנור מוציאה דליה מגש של עוגיות טריות. "זה מה שאני עושה כל היום, מעשנת ואופה".
"אל תגזימי", מעיר לה בעלה. "אנחנו עושים עוד דברים".
כמו?
"הולכים לאזכרות, להנצחות, לבתי עלמין, זו העבודה שלנו", הוא נשמע נבוך. "וגם לטיפולים פסיכולוגיים, לבד ובקבוצות".
"כן, ככה אנחנו מעבירים את היום", היא מאשרת. "אפשר לקרוא לזה עבודה?"
גאה להיות גולנצ'יק
מחר בערב הם יחרגו משגרת האבל. הם ובני משפחתם יסעו למלון לאונרדו בחיפה, שבו תושק התוכנית "נפש חופשית" על שם שון כרמלי. "זו תוכנית חינוכית־טיפולית לשיקום בני נוער שקצת יצאו מהמסגרת", מסביר האב. "יביאו אותם מארצות־הברית לישראל כדי לספוג ערכים ולחזור לתלם. לא אנחנו יזמנו אותה. פנו אלינו, הציגו אותה בפנינו וברור שהסכמנו. כל דבר שמנציח את שון הוא..."
נחמה?
"לא, אין נחמה, אבל זו סיבה לגאווה. ברור שהייתי מעדיף שהבן שלי יישאר אלמוני ובחיים, אבל לא שאלו אותי מה אני רוצה".
על ההזמנה לאירוע מודפסות שתי תמונות של שון, באזרחי ובמדים. גולנצ'יק גאה. לצידן מופיע קטע מסטטוס שהוא העלה: "יש מי שרוצה שדברים יקרו, יש מי שמקווה שדברים יקרו, ויש מי שגורם לדברים לקרות".
"כן, זה היה המוטו של שון", אומרת דליה. "אני בטוחה ששון היה שמח עם התוכנית החדשנית הזאת מפני שהוא היה רגיש לקשיים של אחרים. הוא נהג לומר 'תמיד תסתכל על האחר לפני שאתה מסתכל על עצמך'. החבר'ה שלו מהצבא, ששומרים איתנו על קשר רציף, סיפרו לנו שפעם הגיע אליהם חייל חדש שלא נקלט. מיום ליום הוא הפך ליותר מדוכא. שון ויתר על שעות השינה שלו והלך לשמור איתו, לילה אחרי לילה. שון אמר לו 'אתה תתרגל, כולם מתרגלים' והחזיר לחייל הזה את שמחת החיים".
"כמה שבועות לפני שנהרג, שון אמר לי שאחרי השחרור הוא רוצה לעזור לחיילים בודדים", מספר האב. "זה די הפתיע אותי, למען האמת. חשבתי שאחרי השחרור שון ירצה לחזור לארצות־הברית, להירשם לקולג' או להתחיל לעבוד איתי בעסק. כיום אני אומר לעצמי ששון הבטיח וקיים. בזכותו, במותו, הוא חשף לכל העם את התופעה של חיילים שעוזבים בתים טובים ומבוססים ברחבי העולם ומגיעים ארצה כדי להגן על המדינה. עכשיו עוזרים להם". אחר כך הוא מסיט את מבטו לצד וממלמל: "אני מקווה".
"הסיפור של שון חצה גבולות", מעיד האב. "טד קרוז, שעכשיו רץ לנשיאות ארצות־הברית, הניף בסנאט את הדגל האמריקאי לכבוד שון. דגל ממוספר עם תעודה. הוא שלח אלינו את התעודה, היא באחד הארגזים, וביקש להיפגש איתנו, אבל היינו בישראל".
החיים במינוס
דליה (51) ואלון (55), ילידי חיפה, נישאו לפני 31 שנה. היא לא שירתה בצבא ("אבא שלי לא הסכים") והוא שירת בשלישות בפיקוד צפון, "כי יש הבדל של שמיים וארץ בין שון לביני", הוא אומר. "אני לא שומע באוזן אחת. כשהגיע צו ראשון ואמרתי לאבא שלי שאני רוצה לשרת בקרבי, הוא אמר 'לא ולא, אתה חירש באוזן אחת ואתה תוריד פרופיל' אז שמעתי בקולו ושירתתי בתור ג'ובניק. לשון היו עדשות ראייה, צילינדר מספר מינוס שמונה. אמרתי לו 'כשאתה הולך ללשכת גיוס אתה חייב להוריד את העדשות, תגיד להם שבלעדיהן אתה בקושי יכול לראות', אבל הוא לא שמע בקולי. הוא שיקר ואמר שאין לו עדשות וקיבל פרופיל 97".
למה הוא עשה את זה?
"שון אמר שאם הוא לא יהיה קרבי, הוא מעדיף לא להתגייס. זה ההבדל בינינו. אני הקשבתי לאבא שלי ושון לא הקשיב לי".
בני הזוג כרמלי התחילו את חייהם המשותפים ביקנעם. אלון, בעל תואר ראשון במנהל עסקים מאוניברסיטת חיפה, עבד כפקיד בבנק הפועלים. דליה ילדה את גל (כיום בת 30, נשואה פלוס שניים, למדה פסיכולוגיה ותרפיה באמנות ואחרי האסון עשתה הסבה ללימודי מזרח תיכון בשאיפה לעסוק בהסברה) ואחרי שנה הביאה לעולם את אור, שעובדת כמנהלת אתר אינטרנט.
המציאות הכלכלית גרמה להם לעזוב את הארץ. "הסתבכנו", הוא אומר. "קנינו בית בקריית־ביאליק, חתמנו על חוזה, ועד שקיבלנו את המשכנתא היה פיחות של 30 אחוז. התחלנו לחפש הלוואות, והמשכורת שלי בבנק נשחקה. הגענו למצב של אין אוכל לילדות. מדי פעם ההורים של דליה ושלי הביאו לנו ירקות מהשוק".
"בכל פעם שהכנסתי את כרטיס האשראי שלי לבנקומט הוא נבלע", נזכרת דליה. "היינו כל הזמן במינוס. בנוסף, אלון רצה להמשיך לתואר שני. את הראשון סבא שלו מימן לו. חבר שלו, שעבר לטקסס, סיפר לנו שאחרי שנה של מגורים שם שכר הלימוד יורד. אז החלטנו לנסות. לא חשבנו שזה יהיה לתמיד. אלון טס, התמקם ואחרי כמה חודשים הגעתי עם הבנות. אור הייתה אז בת שנתיים וגל בת שלוש".
סאות' פדרה איילנד הוא אי תיירותי בדרום טקסס המונה 4,000 תושבים קבועים ומיליון תיירים בשנה. גשר של 5 ק"מ מחבר בין היבשה לאי. "לחבר שלי הייתה חנות של מוצרי חוף – גלשנים, בגדים, צעצועים, סנדלים, מזכרות, כל מה שקשור בים, והצטרפתי אליו", מספר אלון. "התחלתי מאפס. לקח לי שנתיים לפרוע את החובות שהשארנו בארץ, ואז קניתי את החנות מהחבר שלי והגדלתי אותה ל־3,000 מ"ר. על התואר השני ויתרתי. הבנתי שאני יכול להצליח בעסקים גם בלי ללמוד".
השנים הראשונות היו קשות לדליה. המנטליות, השפה, המרחק מהארץ. "רק אחרי שבע שנים קנינו את הבית הראשון ואז אלון השתגע והתחיל להתחזק", היא אומרת. "הוא קנה ספר תורה, הקים בית כנסת ושימש בו בתור חזן בגלל שהוא ידע עברית. גם לזה היה לי קשה להתרגל. התחלנו לנסוע חמש שעות, עד ליוסטון, כדי לקנות בשר כשר". "זה לא שהשתגעתי", אלון מצטדק, "אבל ראיתי שהחבר'ה הישראלים שהגיעו לאי יוצאים עם בחורות לא יהודיות ומתחתנים איתן ומתבוללים. זה כאב לי מאוד. לא בקטע הדתי, אלא בגלל הרצון לשמור על הזהות".
שון־ניסים נולד באי, חמש שנים אחרי שהגיעו אליו. "כשהרופא עשה לי בדיקת אולטרה סאונד ואמר שזה בן לא האמנתי", דליה מספרת. "חזרתי הביתה, אלון שאל אותי 'נו, מה ראו?' ועניתי 'עוד בת'. רק אחרי שהוא אמר 'גם זה טוב' הראיתי לו את תמונת האולטרה־סאונד והדמעות זלגו לו מהעיניים". "כן", אלון מהנהן, "כבר בהיריון הראשון רציתי בן. אני מת על הבנות שלי, אבל רציתי בן שאוכל לעשות איתו דברים משותפים, כדורגל, מכוניות".
"בהיריון רציתי לקרוא לו 'לי' ואלון רצה 'שון', אז אמרתי לו 'בוא נעשה מטבע'. עשינו ויצא לי", היא מחייכת, "אבל כשראיתי כמה אלון עצוב כאב לי עליו. אמרתי לו 'בוא נעשה עוד מטבע'. עשינו שלוש פעמים ובשלושתן יצא לי. בסוף אמרתי לעצמי: אלון כל כך חלם על בן, וזה יהיה הבן היחיד שלו, אז שיהיה שון".
"רציתי לקרוא לו שון על שם שחקן כדורסל של סן־אנטוניו שהיה אז כוכב", מסביר בעלה, "אבל נתנו לו גם שם עברי – ניסים". "על שם אבא שלי, שבא לבקר אותנו כשהייתי בחודש החמישי וקיבל דום לב אצלנו בבית", קולה של דליה נחנק. "אלון, מרוב שמחה על זה שהבאתי לו בן, קנה לי צמידי זהב והזמין לי אוטו חדש. הוא היה הכי מאושר בעולם".
היחיד שהזמין שווארמה
שון למד בבית ספר קתולי, "בגלל הרמה הגבוהה. כיוון שבבית דיברנו עברית וחגגנו את כל החגים לא חששתי שזה יצור בעיה. גם אחיותיו למדו שם, לפניו", מספרת אמו. "כל שנה, בקיץ, הגענו לחיפה לחודשיים. שון התאהב בישראל מהרגע הראשון. האחיות שלו הזמינו במסעדה המבורגר וצ'יפס, האוכל שהן מכירות, והוא היה היחיד שהזמין שווארמה".
"בגיל 5 הוא התחיל לשיר את זוהר ארגוב", מעיד בעלה. "אתה בטוח?" היא מפנה אליו מבט מופתע. "חשבתי שרק בגולני הוא התאהב במוזיקה מזרחית".
גל, בתם הבכורה, הכירה את אשר בר־מוחא, שאחרי שירותו הצבאי הגיע לאי ועבד בחנות של אביה, ואחרי נישואיהם הם עשו עלייה. שנה לאחר מכן המריאה אור, בתם השנייה, לתל־אביב. לדבריהם, היא תיכננה ללמוד באוניברסיטה במשך חודש בלבד, אבל פגשה חבר'ה מארצות־הברית, שכרה דירה עם חברה, והודיעה להוריה שהיא לא חוזרת. כששון היה בן 15 וחצי, הוריו היו אלה שדחפו אותו לעלות לישראל.
"ברור שאני מתחרטת ומצטערת על זה", אומרת אמו. "שון לא רצה. באי היו לו חיים נהדרים. הוא היה תלמיד מצטיין ובשעות אחר הצהריים הלך להמון חוגים – כדורסל, קראטה, מוזיקה. הוא ניגן בפסנתר והוא ראה את עתידו בארצות־הברית. שון אמר שהוא רוצה ללמוד רפואת ספורט או להיות פסיכולוג של ספורטאים".
אז למה דחפתם אותו לישראל?
"ראינו שהוא מביא הביתה בנות מבית הספר ופחדנו מהתבוללות", היא משיבה. בעלה מוסיף: "שוב חוזר המאבק שלי בהתבוללות. אולי לא הייתי צריך לצאת למאבקים". דליה מוחה דמעה. "אמרתי לשון 'יאללה, לך תחיה עם האחיות שלך' והבטחתי לו שאנחנו נהיה על הקו. כשהוא לא התלהב הבטחתי לשון שנקנה לו את הגלשן שהוא רוצה. אמרתי לו 'אם לא יהיה לך טוב תמיד תוכל לחזור'. ממש עבדתי עליו עד שהוא הסכים".
גל ובעלה עקרו לדירה שכורה ברעננה כדי ששון יוכל לגור איתם. הוא הגיע לכיתה י' בתיכון אוסטרובסקי "עם עברית של כיתה ב', הוא ידע לדבר, אבל לא לקרוא ולכתוב", משחזרת האם. "אמרתי שאם לא ייתנו לו עזרה אני מחזירה את הילד לארצות־הברית, שם הוא הצטיין בלימודים. הצמידו לו מורה פרטית שליוותה אותו עד סוף הבגרויות. הוא סיים עם ממוצע 85. איזה הישג".
"זה נכון שההתחלה הייתה קשה", מוסיף בעלה, "אבל הילד פרח. בכל ביקור בארץ הלכנו ביחד למשחקים של מכבי חיפה. הוא אסף סביבו המון חברים ובקיץ הוא היה מגיע אלינו לאי. ראיתי שהוא מורעל על הצבא, אבל היה לי ברור שאם הוא מתגייס אז זה לא לקרבי. מה לעשות שזה כבר לא היה בידיים שלי? כששון סיפר לי בטלפון שהוא שיקר בלשכת גיוס זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שצעקתי עליו".
אלון הגיע ארצה כדי ללוות את בנו לבקו"ם. "הוא ביקש גולני, רק גולני, ואחרי שבוע הוא קרא לי 'אח שלי'. גולני זה באמת משפחה. הוא נקלט בה והתאקלם".
"בשנה האחרונה לחייו הגענו ארצה ארבע פעמים", מציינת דליה, "אבל בקושי הצלחנו להתראות. הוא יצא הביתה אחת לשלושה שבועות". לדבריה, הלב שלה החסיר פעימה כששמעה על חטיפת שלושת הנערים. "הבנתי שיתחיל בלגן, אבל חשבתי שזה ייגמר מהאוויר, כמו במבצע עמוד ענן ששון השתתף בו". ב־16 ביולי, ארבעה ימים לפני שנהרג, אביו קיבל ממנו הודעה מדאיגה. "שון כתב שלקחו להם את הסלולריים, שהוא אוהב אותנו ושהוא מבקש ממני להרגיע את אמא ואת חברתו עדן. זה עשה לי צביטה בלב".
במוצאי שבת, באחת לפנות בוקר, היא קראה באינטרנט על אסון בגולני. "הידיעה עלתה לדקה ומיד הורדה", היא מתפתלת בכאב. "כמה דקות אחרי זה חברה שלי סימסה לי 'דליה, את ערה? אני באה'. היא הגיעה והתחילה להתפלל. שאלתי אותה 'מה קורה לך?' והיא מילמלה 'שמונה הרוגים בגולני'. התחלתי לראות שחור. שלחתי הודעה לעדן, החברה של שון, גם היא חיילת בודדה, קרבית. בחמש לפנות בוקר אלון טייל ברחוב, כדי להירגע, וראה שכולם מסתכלים עליו. התברר שכולם כבר ידעו".
לא מתרחקים מהקבר
במהלך הטיסות ארצה היו שניהם על כדורים. "נחתנו אחרי יומיים, מטושטשים ומותשים. שאלו אותנו אם אנחנו רוצים לקיים את הלוויה בשני בלילה או בשלישי בבוקר", מספר אלון, "ובחרתי באפשרות הראשונה. גם כדי לא להלין את המת וגם בגלל שכבר רציתי להיות אחרי. אמרו לי 'אם הלוויה תתקיים בלילה לא יבואו הרבה אנשים' ושאלתי 'אז מה?' לא עניין אותי כמה יבואו. רק כשהגענו לכניסה לחיפה ונתקענו בפקקים, סיפרו לי שמכבי חיפה הפיצה קריאה לכל האוהדים, ושקראו לכל עם ישראל לבוא".
"מרוב טישטוש לא ביקשתי לראות את הגופה של שון ועד היום אני מצטערת על כך", אומרת דליה. "מהלוויה אני לא זוכרת כלום. לא הייתי אני. אני רק זוכרת שהרמתי את הראש, ואישה זרה אמרה לי 'זה לא רק הילד שלך, זה הילד של כולנו'".
על סיפור הגבורה של בנם למדו מחבריו. "שון נכנס לעזה עם נקע ברגל. היה אמור להיות הנהג, ובדקה ה־90 שלחו אותו להיות מקלען. הוא ירה יותר מ־200 כדורים, עד שהם נגמרו והוא היה צריך לעלות, בחושך ובאש תופת, להחליף תחמושת. הוא עלה וירד", הם מספרים, "וגילה שהמעצור נתקע. עלה פעם שנייה וירד ולא הצליח לשחרר אותו. בפעם השלישית הראש שלו היה בחוץ וחשוף, והמ"מ ראה שתי דמויות יוצאות מפיר של מנהרה וצעק עליו לרדת. הוא הוריד רגל אחת, ולפני שהספיק להוריד את השנייה חטף שני כדורים, במוח ובצוואר".
בחודשים הראשונים דליה סירבה להשתתף בקבוצות תמיכה של הורים שכולים. "כשאלון הצליח לשכנע אותי ללכת, הרגשתי שזה עוזר לי. יש דברים שרק אמא שכולה יכולה לומר לי. אם את תגידי לי 'החיים נמשכים, תהיי חזקה, תחייכי בשביל הנכדים' אני אעיף עלייך צנצנת. כשאם שכולה אומרת, זה בא ממקום של כאב משותף".
ויש להם בקשה אחת. "אחרי המלחמה ראיתי באינטרנט שאלת רב. מישהי שאלה האם מותר לקרוא לבן שלה שון־איתן. סיפרו לי על תינוקות של אחרי המלחמה שזכו בשם שון", דליה מועכת את הסיגריה האחרונה. "אם יש מישהו כזה, שקרא לבנו על שם בני, שיבוא אלינו. אשמח לחבק את התינוק". •
לפנייה לכתב/ת 
