לפני עשר שנים חצתה מאיה פיפנו את הכביש, במעבר חצייה - והתעוררה בבית החולים כשגופה מרוסק. אחרי הניתוח, כשהרופאים ניסרו את הגבס מרגלה הימנית, האחות אחזה בכף ידה כדי לעודד אותה והציעה לה לחשוב על דברים יפים. "איפה תהיי בעוד עשר שנים?" שאלה האחות ופיפנו הכאובה סיננה: "בעוד עשר שנים יהיו לי בית, משפחה וילדים ואני אכתוב ספר על כל מה שעברתי".
כיום היא בת 39, מאמנת אישית ועסקית המלווה אנשים בתהליכי קבלת החלטות, אך בעיני עצמה היא רק בת עשר, מפני שאת הגיל הביולוגי שלה החלה לספור מחדש מיום התאונה. ואת הספר שהבטיחה לכתוב לפני עשור היא עומדת להוציא לאור עכשיו. "תמיד הייתי חתולת רחוב", היא מצטטת ממנו. "תמיד שרטתי ובעטתי, נפצעתי לא פעם, תמיד ידעתי שיש לי תשע נשמות. מה שלא ידעתי היה שאאבד אותן כל כך מהר".
למה הגדרת את עצמך חתולת רחוב?
"מפני שהועפתי מכל מקום", היא עונה בשלווה, כאילו דיברה על מזג האוויר. "הוריי התגרשו כשהייתי בת תשע, נדדתי בין שני בתים וכל אחד מהם העיף אותי לבית השני. בתיכון בבת־ים נחשבתי לאאוטסיידרית. בצבא פתחתי פה בכל פעם שראיתי משהו שנראה לי כמו חוסר צדק ובמקום להקשיב לטענות שלי, שיחררו אותי על סעיף רפואי. בבית הספר למשחק סילקו אותי מפני שהייתי בת זוגו של סטודנט שחשף שערוריות מין של מורים עם תלמידים. עברתי לבית ספר אחר למשחק והועפתי גם משם משום שבהצגת הסיום סירבתי לומר תודה למנהל שניסה להכשיל את ההפקה".
שאלת את עצמך אם גם את אשמה?
"ברור ששאלתי, אבל שום תשובה לא יכלה למחוק את העובדה שמגיל אפס הרגשתי לא שייכת. הסיבה לכך התגלתה לי רק בגיל 21, כשאמא שלי סיפרה לי שנולדתי מתרומת זרע מפני שאבי המנוח היה עקר. כשסיימתי את פרק הלימודים עשיתי קצת פרסומות, קצת הצגות ילדים והחלטתי להקים עסק עצמאי שיספק לי הכנסה".
העסק היה פיתוח תוכניות לגני ילדים. "התחפשתי לבן, קראתי לעצמי 'רוני תיאטרוני' ובכל ביקור בגן המחזתי סצנה מהחיים. לא קלטתי שלמרות העבודה הקשה העסק שלי לא רווחי. ואז קרתה התאונה שקטעה בבת אחת את הרצף ואת מרוץ החיים".
איך להיכשל
זה קרה באפקה, בצהריים. "ניגשתי למעבר חצייה, שתי מכוניות נתנו לי זכות קדימה, אבל המכונית השלישית עקפה אותן, נכנסה בי והעיפה אותי באוויר. למזלי נחתתי על שיחים. אילו נחתתי על המדרכה זה היה נגמר אחרת. אני זוכרת במעורפל קול של פרמדיק שאמר לי, 'אל תירדמי, עברת תאונת דרכים, את חייבת להישאר ערה', ונדמה לי שכבר שם, באמבולנס, החלטתי שאם קרה לי נס אעשה הכל כדי שהתאונה הזאת תסכם את רצף התאונות בחיי".
12 מסמרים הושתלו בגופה כדי לחבר בין האגן לירך, במשך חודש היא הייתה מקובעת למיטה, וכשניסתה לעמוד על רגליה גילתה שהשרירים כבר לא מתפקדים. "התחזיות היו שחורות, חשבו שאשאר בכיסא גלגלים לכל החיים, אבל אחרי שנה של שיקום נפרדתי מהקביים ועדיין לא הבנתי שאני חייבת לשנות משהו באורח החיים שלי. חזרתי לעבוד, בלי רכב, עם צליעה, ובימי מלחמת לבנון השנייה נסעתי להופיע בפני ילדים במקלטים".
רק שנה לאחר מכן, כשהצליעה החריפה והכאיבה, והרופא המליץ שתחזור לקביים, פיפנו אמרה לעצמה: "מאיה, אם את לא מבינה שאת חייבת לקבל החלטה כנראה שאת מטומטמת". עם התובנה הזאת היא עברה קורס בהשכלה פיננסית ובסיומו נדרשה להנחות קבוצה לסיעור מוחות. "אספתי שמונה אנשים שהכרתי מהאשפוז ותיארתי להם את החזון שכל אחד מהם מציב לעצמו, בלי לדעת שזהו קואוצ'ינג ושאני משתמשת בכלים של דמיון מודרך. רק אז נפל לי האסימון שאולי יש כאן משהו שכדאי לי ללמוד".
חברים הזמינו אותה להרצאה של המאמן יאיר בר לב. "הרגע שהוא כתב על הלוח את המילה 'אחריות' היה רגע מכונן עבורי. הבנתי שהמילה הזו, שמתחילה ב־א' ומסתיימת ב־ת', וכוללת את המילים 'אח', 'אחר', 'אחרי', מייצגת את כל מה שחסר לי בחיים. לאחרונה אחד המאומנים שלי העיר שהמילה 'אחריות' כוללת גם 'חרא' והסכמתי איתו. לכל החלטה חשובה יש גם מחיר. בסיום ההרצאה החלטתי שאני מתחילה ללמוד אימון, למדתי בארבעה בתי ספר ובשנה שעברה קיבלתי את הדרגה הבכירה של לשכת המאמנים".
פיפנו התחילה לכתוב לפני שש שנים, בהודו, שאליה נסעה בתקווה להשתקם מתאונה נוספת, כלכלית. היא השקיעה את כל חסכונותיה במיזמים שנכשלו ועמדה לאבד את הדירה שרכשה בעזרת הפיצויים מתאונת הדרכים. "נחתתי בג'ונגל עם חולדות, עכבישי ענק ותת־תנאים", היא מספרת, "ורק אחרי חודש, כשיצאתי לציוויליזציה והגעתי למקום עם אינטרנט, גיליתי שקיבלתי הצעת מחיר מדהימה. התאהבתי שם בישראלי. טסתי ארצה, מכרתי את הדירה, חזרתי להודו וגיליתי שהודו לא מחכה לי. הבחור נבהל. התחלתי להקיא ללא הפסקה, הסתובבתי עם בטן של חודש שמיני מרוב רעב וממש הרחתי את המוות. בשארית כוחותיי קניתי מחברת וכתבתי על מנת להירפא".
בדרמסאלה היא חיברה מחדש את חלקיקי גופה, גם זה שעזב אותה חזר לחייה ("אבל זה כבר לא היה זה"), ואז קרתה לה עוד תאונה. בחמש לפנות בוקר, באחד הרחובות, היא נפלה לבור שלא נאטם כהלכה ונפגעה ברגלה הימנית. בלית ברירה חזרה ארצה והמחברת העלתה אבק.
לפני שלוש שנים שוב פקד אותה משבר. "התקבלתי לסדרת הטלוויזיה 'בית המשאלות' של הבמאי חיים בוזגלו, שלחו לי חוזה עם מועדי הצילומים, בסכום שביקשתי, ובמקום לשמוח יצאו ממני כל השדים. אמרתי לעצמי, 'את לא באמת שחקנית, את לא מספיק מוכשרת, תכף כולם יגלו את זה' ובמשך שלושה ימים ישבתי על הרצפה, מפורקת. מי שהיה בן זוגי הסתכל עליי ואמר, 'אני לא יכול להתמודד עם זה', ארז שלושה תיקים והלך".
למה לא לקחת כדורים נגד דיכאון כמו כולם?
"אני לא נעזרת בהם. מבחירה. אחרי התאונה עורכי דין המליצו לי לספר שאני פוסט־טראומטית ופוחדת לחצות כבישים ועניתי להם: 'זה בעייתי, אני שחקנית, אם אגיד את זה אני גם אאמין בזה'. כבר אז פסיכיאטר רשם לי כדורים נגד דיכאון, לקחתי שלושה ימים, וביום הרביעי עברתי את סדנת האימון הראשונה שלי כמאמנת ובה שיקרתי וחתמתי שאני לא לוקחת כדורים פסיכיאטריים, והפסקתי".
למה?
"בגלל האחריות. נכון, אין לי בית, אבל אני הבית של עצמי ואני זו שדואגת לעצמי. עשיתי את זה באמצעות מדיטציה שאני מתרגלת כבר 15 שנה. בנשיפה אני אומרת, 'הגעתי' ובשאיפה אני אומרת, 'אני בבית'. כיום אני מתנדבת בכלא איילון, מעבירה מדיטציה לגברים שמרצים תקופות מאסר ארוכות מבלי לשאול על מה הם יושבים, ובהתחלה תהיתי אם אני לא זורה להם מלח על הפצעים באמירה 'אני בבית'. קיבלתי תשובה מאחד מהם, אסיר מפורסם, שאמר לי, 'השתמשתי בדמיון המודרך שלימדת אותנו ודמיינתי שאני עובר בין החדרים שבבית שלי'. המדיטציה, שאני שליחתה, היא משאב הרבה יותר יעיל. במקום לברוח מהרגשות שלך את יושבת ומתבוננת בהם, עוברת דרכם ויוצאת מחוזקת".
את התובנות האלה ואחרות היא תיעדה בבלוג "מאיה פסיפלורה", ששמו הוא סיפור בפני עצמו. "התארחתי אצל חברים בכפר־סבא, שבגינתם עמד שיח פסיפלורה. הושטתי את היד כדי לקטוף והיא עצרה בעדי ואמרה: 'פסיפלורה לא קוטפים, אלא אוספים מהאדמה'. כשהתכופפתי כדי לאסוף פירות מהאדמה בעלה אמר לי, 'אם תנערי את השיח הפסיפלורות הבשלות ייפלו לאדמה'. עשיתי זאת ובדרך הביתה הבנתי שהאמירה שלו היא מה שנקרא בשפת האימון 'אתגור'. לפעמים מספיק אתגור קטן כדי לשנות חיים של בן אדם. בעקבות האירוע הזה פיתחתי סדנה שבה אני מלמדת, כמו מאמנים אחרים, איך להצליח, ובניגוד לכולם גם מלמדת איך להיכשל. המוטו שלי הוא – אנחנו לא מושלמים, ואנחנו אמורים לקבל את חוסר המושלמות שלנו בהשלמה".
איך להצליח
אחרי הרבה סדנאות שבהן הכריזה: "ציפיות יש לא רק בכרית, הן בראש" וליוותה את המאומנים בקבלת החלטות גורליות, פיפנו הציגה לעצמה את השאלה "מה איתך?" ועברה מציפיות למעשים. היא נרשמה לסדנת כתיבה בבית הספר לכתיבה "גיבור תרבות", החליטה להעביר את סיפורה דרך דמות אחרת, איה דה סוליי ("איה נגזרה ממאיה, ובשמה קיים גם 'איי', ביטוי לכאב"), והתבודדה בכפר ורדים עד שהשלימה את "הנשמה האחרונה של איה", ספר שהיא מקווה להוציא באמצעות מימון המונים ("ג'אמפסטארטר").
הגיבורה שלך סובלת ממאניה־דיפרסיה.
"כשהתחלתי לכתוב לא ידעתי שהיא תהיה חולה. איפשרתי לה את המחלה תוך כדי כתיבה, דווקא מפני שהיא לא מראה מדויקת של עצמי. אנחנו אנושות שסובלת ממאניה־דיפרסיה, מחלה לא סקסית שממעיטים לדבר עליה. המוני אנשים אומרים, 'אני בדיכי', מעלים תמונה שלהם בפייסבוק, מקבלים 200 לייקים ותוך שנייה עוברים מקיצוניות אחת לשנייה – מדאון לאפ. חברה שלי, שהתגרשה, חיה במציאות מדומה ומקבלת כוחות נפש מתגובות בפיד. רק כשגבר עושה לה לייק היא מרגישה שהיא קיימת. כשהיה לי קשר רומנטי עם בחור בן 25 וכולם שאלו אותי, 'למה את מתעסקת עם קטין?' עניתי להם שיש לו טלפון צ'וקומוקו, בלי ווטסאפ, ובמקום לנהל דיאלוג עם המסך הוא מדבר איתי".
כיום, לדבריה, היא חזקה מתמיד. "כשאני נותנת מעשר זה לא על סמך מה שהרווחתי, 20 שקל מתוך 200. אני נותנת 200 שקל מפני שאני רוצה להרוויח 2,000, וכשאני רושמת את ההחלטה הזאת בתודעה שלי זה מה שיקרה".
מהמקום הזה היא עומדת לפני החלטה גורלית בחייה – תרומת זרע. "הילד שלי יהיה דור שני לתרומת זרע. ההבדל הוא שאני אהיה אמא אחרת".
לא מפחיד אותך להיות חד־הורית?
"אופרה ווינפרי אמרה, 'כל החלטה שקיבלתי בחיי נבעה או מפחד או מאהבה'. זו התשובה הכי טובה". ¥
מתוך הבלוג "מאיה פסיפלורה":
"אצלי זאת הבטן, שם אני מאמינה שממוקמת לה האינטואיציה שלי, אצלכם אולי היא במקום אחר, תבדקו"
