על סדר היום: בעניין שוברים שתיקה

קשה למצוא מישהו שלא הביע דעה החודש בדיון ההיסטרי סביב ארגון 'שוברים שתיקה'. בבת אחת, מגוף שוליים כמעט לא מדובר, נחת הארגון במרכז תשומת הלב הציבורית, נושא על כתפיו את האחריות למורל הלאומי ולשמה של ישראל בתפוצות. הדרמה הגדולה עלולה ליצור את הרושם המוטעה כי מדובר ב"סקופ" או ב"חדשות", ולא בגוף שפועל כבר יותר מעשר שנים, ושיחד עם הסרט 'שיח לוחמים, הסלילים הגנוזים' רק מציף מן הקרקעית את מה שמכיר כל חייל, מכל צד, בכל מלחמה: הדילמה אם לפתוח פה או להחריש. להעיד או לגנוז. כך שואל את עצמו גם גיבור הסיפור 'חרבת חזעה' של ס. יזהר, חודשים ספורים אחרי מלחמת העצמאות וגירוש התושבים הערבים; שואל ועונה:

"אכן, כל זה אירע עוד מכבר, אך מאז לא הרפה ממני. אמרתי להשקיעו בשאון־ימים, להמיך ערכו ולהקהותו בשטפם של דברים, אף הצלחתי, לעתים, להגיע לכלל מנוד־כתף מפוכח, ולראות שכל אותו דבר לא היה, ככלות הכל, כה נורא, והחזקתי טובה לעצמי על אורך רוחי, שהוא, כידוע, אחי התבונה האמיתית. אולם מדי פעם מחדש הייתי חוזר וננער, תמה כמה נקל להפתות, ללכת שולל גלוי־עיניים, ולהצטרף מניה־וביה אל זו עדת המשקרים הגדולה הכללית - העשויה בורות, אדישות תועלתית, וסתם אנוכיות ללא בושה - ולהמיר אמת אחת גדולה במנוד כתף חכמני של בעל עבירה ותיק. ראיתי שאין עוד לפסוח על הסעיפים, ואף שעדיין לא גמרתי אומר היכן כאן מוצא, הרי נראה לי מכל מקום שתחת להחריש, הרי לכאורה, מוטב שאפתח ואספר".

חרבת חזעה // ס.יזהר - הקיבוץ המאוחד - 1949