יאללה אמסלם, מלחמה
שמעון אמסלם אימפריה. הקפטן המיתולוגי של הפועל ת"א בכדורסל הודח אתמול מ"הישרדות", אבל ניצח בקרב על אהדת הקהל. בדבר אחד אין ספק: המנהיגות וטוב הלב שהפגין בסדרה הפכו אותו לאחד האנשים הפופולריים על המסך שלנו. עכשיו, הוא רוצה למנף את זה ולרוץ לפוליטיקה
כל מי שצופה העונה ב"הישרדות" לא הופתע מהצעד שנקט שמעון אמסלם בדרבי הכדורסל האחרון. הסמל הגדול של הפועל תל־אביב נטש את כיסא הפרשן בטלוויזיה ועזב בזעם את עמדת השידור בעקבות האלימות והקללות של אוהדי קבוצתו. בתקרית הזו, כמו על האי, הפגין קפטן העבר של הפועל תל־אביב את אותן התכונות שהפכו אותו לדמות אהודה כל כך — מנהיגות, יושר בלתי מתפשר ולב גדול. אתמול, ב"הישרדות", התכונות האלה עלו לו ביוקר והביאו להדחתו אחרי שהקריב את חסינותו לטובת חבר לשבט.
אבל אמסלם, 202 ס"מ של טוב לב, מאושר בהחלטה שלו. "כולם ראו איך הקרבתי את עצמי למען טילטיל", הוא אומר. "ביום הראשון באי הבטחתי לו שאשמור עליו — אני רגיל לדאוג לאנשים — והבנתי שהוא לא יצליח לשרוד.
"טילטיל הקרין חוסר ביטחון אז ויתרתי על שרשרת החסינות והתמודדתי במשימה במקומו. זו הייתה משימה של מזל, לא של כוח פיזי או היגיון. נתנו לנו צרור מפתחות, שרק אחד מהם פותח קופסה, ואני הפסדתי".
חבל מאוד.
"אז מה. לא שיחקתי בשביל עצמי, אלא בשביל הקבוצה. זה נשאר לי עוד מימי הכדורסל, וזה משהו שאף פעם לא ייצא ממני — הנאמנות, המשפחתיות, הערבות ההדדית, התחושה שאחד בשביל כולם. אני מקווה שהצופים בבית יפנימו את המסר הזה. המדינה שלנו הייתה נראית אחרת אילו כל אחד היה חושב קצת על הזולת".
עזוב אותי מהמדינה, לא כאב לך לוותר על ההזדמנות להרוויח מיליון שקל?
"מה זה מיליון שקל? לא יצאתי ל'הישרדות' עם אובססיה לעשות כסף, ויש אנשים שבשבילם הסכום הזה משנה חיים. מי? אני מקווה מאוד שבני הברית שלי — רוסלנה וטילטיל — יגיעו לגמר. טילטיל צריך את הכסף יותר ממני".
מדורת השבט הביתית
כמעט כל יושבי בית הקפה בכוכב הצפון, שכונת מגוריו של אמסלם, שבו אנחנו נפגשים, ניגשים אליו, דופקים לו צ'פחה על הכתף או מדביקים לו נשיקה סחבקית על הלחי. הסלולרי שלו מצלצל ללא הרף ואמסלם משיב לכולם ב"אח שלי" ו"אחותי".
למה בעצם החלטת להחליף את השכונה שלך לטובת הונדורס? עושה רושם שאתה שוחה כאן כמו דג במים.
"בגלל שאני מת על התוכנית הזאת. בבית שלנו 'הישרדות' היא מדורת השבט. כולם יושבים על הספה ולא זזים מהמסך. כשפנו אליי מהתוכנית, אמרתי 'לא', לא דחוף לי להיות בפרונט. גם כשפנו אליי לפני שש שנים להצטרף ל'רוקדים עם כוכבים', אמרתי שזה לא בראש שלי. אבל המפיק אמר לי, 'תן לי רגע לדבר עם אשתך', וחגית, אשתי שתחיה, יש לה דרכים משלה לעבוד עליי. היא עושה לי רשימה של 'בעד ונגד', ורואה רק את הבעד. הפעם היא אמרה, 'אני רוצה שכולם יראו את הבעל האהוב שלי'".
וזה מה ששבר אותך?
"לא. הסכמתי בגלל שיכולתי, היה לי זמן, ובגלל שהבית התרוקן. בתי ירדן, בת 24, שהייתה שחקנית כדורעף בנבחרת ישראל, לומדת מינהל עסקים באוניברסיטת קולומביה. הבת השנייה, יובל, מ"כית בצבא. היחיד שנשאר בבית הוא לוטן בן ה־14, שכבר משחק בהפועל תל־אביב ויגיע לגובה שני מטרים. כשאני חוזר מהעבודה כפרשן בערוץ 5 ולוטן באימון, הבית שומם.
"כל החיים עבדתי כדי שלכל אחד מהילדים יהיה חדר פרטי, ופתאום אני לבד. באסה בלב. חגית, שהיא פרויקטורית ספורט במרכז הפועל ומתכוננת למרתון החמישי שלה, התחילה ללמוד משפטים. ומה איתי? רציתי חוויה של פעם בחיים. החיים הנוחים, עם כמה שכיף בהם, די משעממים, ואני טיפוס שכל הזמן מחפש ריגושים".
לא פחדת שבגיל 49 זה עלול להיות כבד עליך?
"הקושי הפיזי לא הפחיד אותי. אני מתאמן ארבע פעמים בשבוע. גם מזג האוויר לא הרתיע אותי בגלל שאני סתגלן. ועל האוכל בכלל לא חשבתי בגלל שאף פעם לא חיפשתי גורמה. הדבר היחיד שלא לקחתי בחשבון זה האנשים".
והאנשים עשו לך חיים קשים?
"לא, אבל הם היו ההישרדות האמיתית. היו שם מצבים שלא ענו על הקודים האישיים והמוסריים שלי".
כמו מה למשל?
"כשהבנים ישבו סביב המדורה ודיברו על בחורה אחרי היריון שנראית כמו מכונית אחרי תאונה, הרגשתי שאין לי מה לתרום לשיחה האינטליגנטית הזאת, ובמקום להתווכח איתם, קמתי והלכתי לצד. אבל כשחבר שבט מפסיד משימה בכוונה זה הכי פסול שיכול להיות. לירון רביבו עשתה את זה כדי שאחד מהשבט שלנו יילך הביתה. יאללה, מה עובר עלייך? אין לך שום אחריות לקבוצה?
"כשהפסדנו במשימה ורציתי לבכות מרוב אכזבה, הבנות אמרו לי, 'שמעון, תירגע, בזכות ההפסד נקבל יותר זמן על המסך', וזה הטריף לי את הראש. הבנתי שלכל אחד יש חמש דקות תהילה, אבל העיניים שלי התגלגלו כשראיתי אותן, בתוך ההפסד, זוקפות את החזה ועושות צעדי דוגמנות מול המצלמה. הצעירים האלה מבינים בטלוויזיה הרבה יותר ממני".
ואתה, מה לעשות, היית זקן השבט.
"בדיוק מי שלא רציתי להיות. לא רציתי להיות מנהיג הקבוצה, אבל כנראה שיש דברים שאני לא יכול לשנות. מגיל 18 עד 35, בכל קבוצה שבה שיחקתי, הייתי הקפטן. תקראי לזה כושר מנהיגות, קואוצ'ינג, לא יודע. בהונדורס שיחקתי דרך העיניים של חגית והילדים. היו מקרים שבהם יכולתי להגיב בצורה הרבה יותר קשה, אבל ידעתי שאני לא אלחם כדי לקבל עוד דקה על המסך. עשיתי ברית עם טילטיל ורוסלנה ואני מאמין שהם ישמרו על המוטו של 'ביחד' ואנחנו נגיע לסוף, למרות שאני כבר לא שם".
למה כרתת ברית דווקא איתם?
"את טילטיל קלטתי ביום הראשון. הוא בן אדם שקוף וכל הרגשות שלו מתבטאים אצלו על הפנים. לדעתי הוא עוד לא מימש עשירית מהפוטנציאל שיש בו. ורוסלנה, אני יכול להבין למה אייל גולן התאהב בה. היא אישה חזקה, נאמנה, שהולכת איתך עד הסוף ושומרת על דיסקרטיות מלאה. היא לא תיחשף בעיניך עד שהיא סומכת עליך מאה אחוז. היא מזכירה לי את החברים משדרות שאין יום שאני לא מדבר איתם. ואין צורך להגיד שהיא יפהפייה וחתיכה וכל השאר".
כשחגית דחפה אותך לאי היא לא חששה מפיתויים?
"פיתויים יש תמיד, אבל זוגיות זה משהו שצריך לעבוד עליו. הכרתי את חגית כשהיא הייתה בת 16 ואני בן 20, וכיום אני אוהב אותה אפילו יותר מאז. אם אתה יודע לדחות סיפוקים ולהבין מה אתה עלול להפסיד אתה לא תיפול בשום פח. דרך אגב, הייתי מת שיהיה לי עוד ילד. אחרי שלוטן נולד, חגית רצתה להיכנס שוב להיריון, כדי ששני הקטנים יגדלו ביחד, ולא הסכמתי. פחדתי שלא אצליח לפרנס ארבעה ילדים. היום אני מוכן למכור כליה בשביל ילד רביעי. מאז שהתחתנתי יש לי רק שני דברים — כדורסל ומשפחה".
גל עכור של שנאה
לא רק "הישרדות" העלתה את שמעון אמסלם לכותרות. זה שוב הכדורסל. לפני כשלושה שבועות, בדרבי הכדורסל הסוער, שבו הטיחו אוהדי הפועל, קבוצתו האהובה, קריאות גנאי בשמעון מזרחי, יו"ר מכבי תל־אביב, והזכירו לרגב פנאן את מותו הטרגי של אביו מוני, נטש אמסלם בזעם את כיסא הפרשן. צעד שזיכה אותו במחמאות מכל עבר.
וזה לא רק הקללות של אוהדי הפועל בדרבי. בחודשים האחרונים האלימות בספורט משתוללת. גרזנים בראש, מכות, איומים ברצח, מעצרים והרשימה עוד ארוכה. אוהדי ספורט רבים מרגישים שגונבים להם את המשחק. גם אמסלם שותף לתחושה הזו. "אילו היה לי כיום ילד בן שש, לא הייתי לוקח אותו למגרש", הוא לא מצליח להירגע גם עכשיו. "ברור שהייתי רוצה לתת לו את החוויה הזאת, אבל אני לא רוצה לחשוף אותו לגל האלימות העכור. אני לעולם לא אוכל לתרץ שנאה ופנאטיות חסרת רסן שפורצות במגרשים, אלימות פיזית ומילולית".
יש כלל פתרון לאלימות במגרשים?
"ברור. אי־אפשר להגיד ש'הכל רק עניין של חינוך'. צריך גם יד קשה של המשטרה. זה לא הגיוני שיחידות ימ"מ יכולות להיכנס לבית חולים בקסבה של חברון, לשלוף את אחד החולים מהמיטה ולהיעלם כאילו לא קרה דבר, והמשטרה לא יכולה לשלוח כוחות סמויים למגרש. חייבים לשלוף את כוחות הרוע ולהרחיק אותם משם. אנגליה הייתה מדינת החוליגניזם, בכל משחק היו הרוגים ופצועים, עד שתפסו את ראש הנחש, שלחו אותו הביתה ונגמר הבלגן".
מה אתה מציע לעשות?
"ניצב דוד צור, חקר את הנושא וכתב דו"ח מפורט על מניעת אלימות בספורט. כל מה שצריך לעשות זה לקחת את הדו"ח וליישם אותו אחד לאחד. כיום, רוב הכניסות למגרשים הן אלקטרוניות ואין בעיה לבטל את כרטיס המינוי. אם מישהו ינסה להיכנס למגרש למרות שכבר הורחק ממנו — שיילך לכלא. יד קשה וענישה יעשו מהפך. אני אופטימי חסר תקנה".
אופטימי חסר תקנה? הרי עוד כשהיית שחקן פעיל, אוהדי מכבי צעקו לך "אמסלם ההומו".
"שלושים שנה אחורה, 'הומו' היה סוג של קללה. כיום ברור שזה חלק מהעולם שלנו, וזה נתון חסר משמעות. מצידי שכל אחד יחיה על פי דרכו ואמנותו ושיהיה לו טוב. אבל קראו לי ככה בגלל שחיפשו כל דרך להוציא אותי מהכלים. כל הדרכים נראו להם לגיטימיות. הייתי מגיע מהצבא, מוריד את המדים, רץ למגרש, ולא פעם הייתי הישראלי היחיד מתוך עשרת השחקנים, ואפילו אז קיללו אותי כל הזמן".
איך התמודדת עם קללת ה"הומו"?
"התעלמתי. גייסתי את כל הכוחות כדי להתעלם. עוד לא היו לי ילדים ולא נאלצתי לחשוב מה זה עושה להם, אבל היה לי עצוב מאוד על ההורים שלי. הם לא יכלו לבוא למשחקים. גם חגית לא יכלה לבוא. בשביל מה? שגם היא תספוג יריקות? גל עכור עבר אז על הספורט הישראלי והאוהדים פחדו לבוא והבנתי אותם.
"כיום אני חושב אחרת. כשאני רואה כיסא ריק באולם, אני אומר שזה לא טוב. כל כיסא ריק שלא התמלא על ידי אוהד טוב, משאיר מקום לאוהד רע. לכן אני מעודד אנשים לבוא. מי שצועק ומקלל הוא לא אוהד. הוא... לא משנה. עזבי, אני לא אקלל. כשיש לי נראות כל כך גדולה אני חושב פעמיים על כל מילה".
להצליח ולהישאר בנאדם
אל תופתעו אם בשנים הבאות תראו את אמסלם מלהטט גם במגרש אחר, מסוכן לא פחות — המגרש הפוליטי. "הדרך הכי חזקה להשפיע היא בפוליטיקה, ואם תהיה לי הזדמנות — אני אכנס לשם כדי להשפיע על החינוך והחברה והאלימות במגרש", הוא אומר. "עד עכשיו ניתבתי את כוח ההשפעה שלי בתחום אחד. אני יושב במכללה למנהל בראשון ומגייס ספורטאים להתחיל ללמוד בגיל צעיר, לא כשמגיע זמן הפרישה שלהם.
"אבל אני רוצה להשפיע בעוד מישורים. לפני 15 שנה הקמתי בשדרות מפעל דפוס שבו עובדים רק תושבי שדרות, שהיא המקום הכי נהדר בעולם. פעם בשבוע אני נוסע לשם, ודקה אחרי שאני מגיע לשדרות, נוחתת עליי התרגעות. אני חותם במפעל על המשכורות בסוף החודש, ויודע איך נשחק מעמד הביניים שמחזיק את המשק הישראלי".
איזו מפלגה קורצת לך?
"אני איש מחנה השלום מאז ומעולם. כל החיים הצבעתי לעבודה. יש לנו ראש ממשלה שכבר עשר שנים מוליך אותנו אחורה, אז בואו ננסה משהו אחר. אולי נקבל משהו יותר טוב?"
מי לדעתך מתאים לעמוד בראש המדינה?
"זו שאלה קשה. הלוואי שבמפלגת העבודה היה מישהו כמו יאיר לפיד".
אולי אתה, עם הכריזמה האין־סופית שלך.
"לאט־לאט. מה שבטוח זה שכל דבר שאעשה עד סוף חיי לא ישתווה ואפילו לא יתקרב לכדורסל. חבורה של גברים מתלכדת בשיא האדרנלין כדי לנצח. אין על זה. בנוסף לכל העיסוקים שלי אני מעביר הרצאות בכל הארץ, בבתי ספר, ארגוני נשים, מקומות עבודה — 'איך להצליח ולהישאר בן אדם'. כל כך הרבה אנשים הצליחו אחרי שדרסו גופות בדרך, אבל אפשר אחרת. בצניעות, בענווה, בהסתכלות על האחר".
איך מתחילה ההרצאה?
"בסרטון מעונת 92'־93', הזכייה בגביע המדינה. הפועל תל־אביב מקבלת את הגביע מהנשיא חיים הרצוג, עשרת אלפים אנשים באיצטדיון יד אליהו, והדבר הראשון שעובר לי בראש זה, 'וואו, איך אני, הילד משדרות, שאף אחד לא חשב שיגיע רחוק, לוחץ את ידו של הנשיא למרות שלא הייתי מרפקן'. אולי זה יותר קשה, אבל זה אפשרי". •
לפנייה לכתב/ת 
