דדי קול
הראיון עם עידו רוזנבלום, ויתר הכתבות ממוספי סוף השבוע, ימשיכו להופיע באפליקציה כל השבוע, כדי שלא תפספסו שום כתבה. תוכלו למצוא אותם בעמודים מיוחדים אחרי לחיצה על שער העיתון
"מכירה את הסרט 'ליידי נץ'?" משיב עידו רוזנבלום בשאלה כשאני שואלת על סדר היום שלו ושל אשתו, יונית לוי, שני אנשים עסוקים מאוד. "סרט מהאייטיז, עם רוטגר האוור ומישל פייפר, שמשחקים שם זוג שיש עליו קללה: בלילה הוא הופך לזאב וביום היא הופכת לנץ, ויש בשחר רגע קטן שבו שניהם בני אדם. אז יש לנו בשחר את הרגע שלנו. היא עוזבת את הבית בערך באחת בצהריים וחוזרת בעשר וחצי־11 בלילה, מוצאת אותי כבר ישן, וגם אני עובד סביב השעון. אבל אני חושב שהמתכון ליחסים טובים וזוגיות מוצלחת הוא ששני האנשים עובדים. פשוט ככה".
השאלה האמיתית היא מה קורה במפגש השחר הקצר של ליידי נץ ואהובה.
"אהבה גדולה. כי בזוגיות, כמו בכל דבר, מה שחשוב זה הסך הכל. ברגע שלבן זוג שלך יש משמעות ולך יש משמעות ומה שביניכם הוא הדדי — זה מה שחשוב, גם אם הדברים לא בדיוק סימטריים. אנשים כל הזמן נכנסים למלכודות של סימטריה בזוגיות, ואני חושב שזו טעות. אם אתה יודע מה עושה לך טוב וממה אתה נהנה, הזוגיות שלך תפרח".
זה לא הדימוי הסינמטוגרפי היחיד שרוזנבלום, 39, משתמש בו כדי להבהיר נקודה. ככה זה כשאולם הקולנוע הוא ארון הספרים שלך. "אני דיסלקטי", הוא מסביר. "עשיתי בדיקה בכיתה ז'. לדעת שאתה דיסלקטי זה מאוד משחרר. אני לא טוב בלקרוא ספרים, אני נרדם אחרי עמוד אחד. אבל אני קורא את הסרטים שאני רואה, ואני רואה המון סרטים. בשנה א' בהיי סקול בארה"ב, שם שיחקתי כדורסל, כל סרט שהמרצה שאלה אם מישהו ראה, יד אחת עלתה — היד שלי".
הזיפים והקוליות שנשפכת מרוזנבלום בנונשלנט עלולים להטעות, אבל אל תתבלבלו: מדובר באחד האנשים העסוקים — והמבוקשים — ביותר בשנה החולפת. חוץ מהיותו אבא סופר מעורב ליונתן בן השנתיים ולבת שנולדה לו וללוי במוצאי שבת האחרון (אחרי שידור "גב האומה", למקרה שתהיתם) — נדמה שרואים אותו בכל מקום. הוא פרץ לחיינו ב־2007 כנהג המצחיק־בלי־להזיע של "מונית הכסף", ומאז לא הפסיק לעבוד: נכנס לפאנל של "מועדון לילה", הנחה לצד יעל פוליאקוב את תוכנית השידוכים "סינגלס" בהוט קומדי סנטרל, יצר את הפורמט לשעשועון הטריוויה "בום", שאותו גם הנחה ושנמכר בחו"ל ליותר מעשר מדינות, ויצר יחד עם אסף שלמון את "החדש של עומרי גורדון", הסדרה שזכתה לביקורות חיוביות ושלכתיבתה הצטרפה גם אחותו עמליה. עם עמליה הוא גם עובד בימים אלה על סרט תיעודי מסקרן על אביהם אדם ברוך, במקביל הוא ממשיך לכתוב פורמטים בקשת, וכדי לחתום סופית את מעמדו כמגניב הלאומי — נחת בפאנל של "גב האומה", שחזרה לעונה שלישית מוצלחת ומצליחה, דווקא במציאות לא פשוטה של פיגועים ברחוב ושיימינג בפייסבוק.
לא זמן קל לעשות היום סאטירה בישראל. יש מי שטוענים שאתם תוקפים בעיקר צד אחד.
"שלא בצדק. אנחנו לא עושים דברים ימניים או שמאלניים. אנחנו עושים סאטירה. הימין בשלטון כבר הרבה שנים, אז מה אני אתקוף? את האופוזיציה? כשאת רואה נגיד איך ביבי האשים את המופתי שהדליק את היטלר עלינו — את לא יכולה שלא להתייחס לזה בסאטירה. זה לא קשור לימין או לשמאל. אתה מסתכל על המציאות ואתה בודק אותה, אתה מתנגש איתה. אבל עם המציאות, לא עם הימין. משורר שלא מסוכסך עם המלך שלו, לא עושה את העבודה".
טיפה ברוקנרול
ילד שגדל בתוך הברנז'ה ולתוכה. בנם של העיתונאי והסופר אדם ברוך והצלמת אריאלה שביד, נשוי למגישת החדשות יונית לוי, אחיה של העיתונאית והסופרת עמליה רוזנבלום, שחיה עם יובל בנאי. ילדות באייטיז עם כל הבוהמה — שלום חנוך, אורי ליפשיץ, טליה שפירא, יוסף שילוח, מי לא.
לפגישה הראשונה שלנו הוא מגיע בחולצה כחולה, משקפי שמש והזיפים הקבועים, מודה שאת מודל הגבריות שלו שאב מאריק איינשטיין. "70 אחוז אריק איינשטיין ו־30 אחוז אבא שלי — שגם הוא מורכב מאריק איינשטיין".
מה זה אומר?
"השפה. הגישה. העמידה בלחצים. הלהיות ישראלי. לדבר על ספורט, להיות טיפה ערס, טיפה ברוקנרול, טיפה קלינט איסטווד. זו תבנית הגבריות שאני חושב שאני מנחיל גם ליונתן".
אנחנו נפגשים אצלי בבית. יש לו בעיה לשבת בבתי קפה ובבית שלו הוא מעדיף לא להתראיין. "קשה לי לעשות פגישות עבודה בבית קפה, בגלל הדיסלקציה", הוא מסביר. "הפעם היחידה שעבדתי בבית קפה זה כשהיה לי בית קפה. בעלה לשעבר של אחותי הציע לי להצטרף כשותף. הוא אמר, יהיה קפה חינם, אבל מתברר שכשאתה הבעלים, הקפה שאתה שותה מאוד יקר. אבל הבעיה המרכזית בלהיפגש בבית קפה זה שאנשים ניגשים לדבר, ואם אני לא אגיד שלום, יגידו לי, בואנה, אפס, אתה לא יכול להגיד שלום?"
ובבית?
"לפני יונית הייתי מתראיין בבית, אבל אני מאוד מעריך את הבחירה שלה באורח החיים האישי והפרטי. היו לנו בזמנו ויכוחים על זה שדיברתי יותר מדי. לא סתם היא הדביקה לי את הכינוי 'פה גדול', כי מטבעי לא הייתי טיפוס שמסתיר. היום אני כבר פה קטן. למדתי. יש לי יותר גבולות".
מבחינתכם "ביתכם הוא מבצרכם"?
"האינטרקום אצלנו לא פועל. באים רק חברים קרובים ומשפחה. אנחנו גם אוהבים להיות בבית ויותר מארחים מאשר יוצאים. יונית בשלנית אדירה ואני סו־שף מטורף".
על השידוך אחראית העיתונאית גל גבאי. כשנישאו, ב־2011, בחתונה דיסקרטית על גג דירתם בתל־אביב, בנוכחות כמה עשרות אורחים, בעיקר חברים קרובים במיוחד, היו בתקשורת מי שכינו אותם מלך האש ומלכת הקרח. "הכינוי הזה לא רלוונטי למציאות", הוא חורץ, כשאני שואלת אם מפריע לו הכינוי שהצמידו לאשתו. "אני חושב שיש בהגדרה הזו שנאת נשים פשוטה שתלושה לגמרי מהאמת".
הם נפגשו לראשונה לפני שמונה שנים, בהלוויית העיתונאי ישראל סגל. רוזנבלום הגיע עם אביו, לוי הגיעה עם מנכ"ל חברת החדשות אבי וייס. "לא ממש דיברנו אז, אבל זה היה כבר אחרי שגל הגתה את רעיון השידוך", הוא נזכר. "אחרי הלוויה נפגשנו שוב. אני זוכר שאת הסמסים הראשונים ששלחתי לה, אחותי כתבה לי, ממש כמו ב'סיראנו דה ברז'ראק', כשברז'ראק כתב עבור כריסטיאן את מכתבי האהבה שלו. חשבתי שעדיף שעמליה תכתוב לה".
זמן קצר אחרי הפגישה נכנס אדם ברוך לבית החולים ודעך שם במשך שלושה חודשים, עד למותו. "זו הייתה שנה מורכבת", אומר רוזנבלום. "מצד אחד גם שנה נורא חשובה כי הכרתי את יונית והתחילה ההפקה של 'מונית הכסף', ומצד שני — המוות של אבא שלי".
יונית הספיקה להכיר אותו?
"כן. היינו בארוחת ערב אצלו בבית. אבא אהב אותה. אני יודע כי אחותי גילתה לי שהיא אמרה לו 'אם אתה רוצה שהם יתחתנו — אל תגיד לעידו כלום'. מעצם זה שעמליה אמרה לו את הדברים, אני יכול להבין כמה הוא שמח על זה. יונית הייתה איתי בחודשים האחרונים שלו. המוות של אבא שלי חייב אותה כבת הזוג שלי לתפקוד גבוה, והיא החזיקה את זה בשביל שנינו, והיא עשתה את זה מדהים".
ארבע שנים גרו יחד, עד שביום הולדתה של לוי, רוזנבלום הציע נישואים. "אני זוכר שאמרתי ליורם זק, עורך 'האח הגדול' וחבר טוב, שאני הולך להציע, והוא אמר לי, דיברתם על זה? פתאום הבנתי שאפשר ליפול כאן ונהיה לי חם", הוא צוחק. "בכל זאת הלכתי על זה ואני יכול להגיד שהנישואים נתנו לי הרבה כוח".
למה אתה מתכוון?
"החברה כל החיים אומרת לך שמי שבזוגיות נמצא בכלא והרווק חופשי, אבל בהרגשה שלי, במציאות דווקא הרווק נמצא בחצר הכלא. מי שטוב לו באמת בנישואים — חופשי. הוא חופשי ומאושר לחיות, ליהנות. אין לו שום דאגה בקשר להגדרה האישית שלו. רווקים לא מפסיקים לעבוד בזה. כרווק, אם יש לך חצ'קון ענק או שהפלצת בטעות או שאתה ביום לא טוב, זה נורא. אתה לא באמת במנוחה אף פעם.
"אני מרגיש שבנישואים אני הרבה יותר חזק. יונית והילדים אלה דברים שמרימים, שמעיפים אותי למעלה. הזוגיות הטובה משחררת אותך לעשות דברים. לא הייתי יכול לעשות את הסדרה 'עומרי גורדון' בלעדיהם. אתה צריך להיות נורא חופשי כדי לעשות משהו נורא אישי, אז ודאי שזה לא היה קורה בלעדיה, ובלי יונתן לא הייתי יכול לשחק את זה".
היית בן 16 כשההורים נפרדו. אני מניחה שזה גורם לך לחשוב על הכוח שיש למשפחה.
"אין לי טראומה מהגירושים, להפך. אני חושב שאני ואחותי דווקא הרגשנו שלהורים שלנו יהיה הרבה יותר טוב לחוד. אני זוכר את עצמי כילד אומר, כנראה זה לא עובד לכם, אז תוותרו. הילדים רואים הכל, בכל גיל, הם הרי רואים דרכך, והם סופגים את האיבה שנוצרת בין הזוגות שלא טוב להם ביחד. כל אחד, בתוך כל זוגיות, צריך שיאהבו אותו, שיכבדו אותו, שידחפו אותו קדימה. אם הוא לא מקבל את הדברים האלה, הוא צריך לשאול את עצמו למה הוא נשאר".
ועם יונית יש לך את הדברים האלה?
"ועוד הרבה יותר. בכל דבר שאני עושה היא שם. היא קוראת טקסטים שלי, יודעת על כל הקשיים והמשברים. תמיד מצחיק אותי שמישהו אומר לי, זה סוד, אל תספר לאשתך. הרי כל הרעיון הוא שלה אני כן יכול לספר מה שאמרו לי לא לספר".
אתה מתייעץ איתה על הדברים שאתה אומר ב"גב האומה", נגיד?
"ברור, אבל לא רק. אני גם מתייעץ איתה ושואל אותה את הדברים כדי להבין. כשביבי היה בקונגרס, למשל, רציתי להבין עד כמה זה באמת בעייתי, והיא יודעת הכל על הקונגרס האמריקאי".
והיא?
"היא יכולה להתקשר בארבע אחרי הצהריים לשאול איך בדיוק מבטאים את השם של הבמאי הזה והזה, אבל היא לא מדליפה לי חדשות. היא יודעת שאני פה גדול עם המון חברים, אז היא לא מספרת לי כלום. עדיף שלא. שנינו בטלוויזיה, אבל היא לא במקצוע שלי. היא באמת עובדת. יש לה באמת מקצוע. היא עם אתיקה וזה. יש הבדל. כמו שהיא אומרת, היא לא יכולה לברוח לפאנץ' בעבודה שלה כמו בעבודה שלי. אני יכול לברוח לפאנץ' תמיד. אבל יש לנו פנטזיה לכתוב יחד סרט".
באמת?
"כן. ברור לי שמה שנעשה יחד חייב להיות פאן. אני לא קומיקאי, אבל אני מתנהל בהומור. החיים מבחינתי זה קודם כל הזווית המצחיקה שלהם".
אגזוז לטירוף
לפאנל של "גב האומה" הגיע בהזמנתו של ליאור שליין. "ליאור ואני מכירים כבר הרבה שנים", הוא מספר. "שיחקנו יחד כדורסל בנערותנו, ואני זוכר שניסינו לאחד את זה פעם בספורטק לפני כמה שנים, וזה נגמר רע מאוד. שיחקנו שניים על שניים והיו אז המון ויכוחים. לא ביני לבינו, בין כולם לכולם. זה היה חלק מהעניין. התחושה שלי הייתה שאנשים באים לשם לריב פחות או יותר. לפרוק אנרגיות, להביא מכות. זה נהיה סיוט. לא היה לי כוח לזה, התעייפתי ופרשתי, אבל הקשר עם שליין נשאר".
ואיך התגלגלת לתוכנית?
"התארחתי אצלו בתוכנית בעונות הקודמות וכמעט הצטרפתי כבר אז, אבל קרה מה שקרה בינם ובין רשת והם עזבו והכל התעכב. מרגע שהם התייצבו בערוץ 10 וגורי עזב, קראו לי והגעתי והאמת היא שישר הרגשתי בבית. אחד מהחבר'ה".
שליין הוא לא היחיד שרוזנבלום מכיר אישית ב"גב האומה". אודי כגן שיחק איתו ב"החדש של עומרי גורדון", "והדינמיקה שהתפתחה בינינו בסדרה נמשכת באופן טבעי גם בפאנל, ולאורנה אני תמיד אומר, אנחנו משפחה עכשיו, אני בן דוד שלך", הוא צוחק, מתייחס לזוגיות של אחותו עמליה עם יובל בנאי. "אבל אני מת עליה עוד מקודם. אני מעריץ אותה מינקותי. היא שיחקה באחד מסרטי הגמר שלי בבית הספר לקולנוע והייתה מדהימה. כל פעם היא מצחיקה אותי מחדש".
שליין לוקח המון מהתפקיד עליו. כמי שרגיל להיות בפרונט, זה לא מפריע לך?
"להפך. קודם כל, טוב שהוא לוקח כי הוא עושה עבודה מצוינת וחוץ מזה, אני בא מכדורסל ושם למדתי שבשביל להיות קבוצה מנצחת, אתה צריך לדעת בדיוק את התפקיד שלך. היה כאן מעבר לכאורה מאוד מסובך, כי גורי הוא קומיקאי, מחמשת הקומיקאים המובילים בארץ. לא סתם הגיעו במקומו כמה אנשים — אודי כגן, רותם אבוהב, תם אהרון ואני — כי לא פשוט למלא חלל כל כך גדול, אבל התחושה היא שאפשר שכולנו כצוות וכקבוצה נשמור על התוכנית. לי היה ברור מראש שאני לא אמלא את מקומו, גם אם אני אביא איתי את סיינפלד על הכתפיים. אבל אמרתי לעצמי, תתחיל בקטן, תעשה הגנה והקבוצה תנצח. בינתיים התגובות טובות, אז סימן שעשינו משהו נכון".
התגובות, האמת, טובות מאוד. אם כל אחד צריך לדעת את התפקיד שלו בקבוצה, מה התפקיד של עידו?
"אני חושב שאצלי זה השליפות, הדברים שלא תיכננתי, שקורים תוך כדי. להביא את הרוח שטות איכשהו. אנחנו גם יושבים וכותבים המון לפני התוכנית ומכינים את הדברים, אבל כל היופי זה ליצור דינמיקה כזו שלא תזהי מה נכתב מראש ומה ספונטני. אני זוכר שאיזה יום באתי לאולפן ואני רואה שעינב עם פלסטר על האף, כי היא נכנסה בוויטרינה בבית, ואני אומר לעצמי שאני לא אדבר איתה, אני אשמור את זה לתוכנית. אז אני מנסה לדבר איתה סתם שיחת חולין ומתפקע מצחוק, והיא מבינה בדיוק שאני עוקף את האף שלה ושומר אותו לתוכנית".
יש דברים שלא תתבדח עליהם?
"זה לא עניין של לא להתבדח. יש דברים שאני פחות שמח לעשות. למשל הפאנל על הנערות הדתיות שנאלצו להופיע בחושך עם סטיקלייטים, שעליו הייתה לי ביקורת אמיתית שאמרתי לליאור, כי זה סקס וילדים ובסופו של דבר אתה מתפלש בדבר הזה. זה נדבק אליך אנרגטית. ועדיין, בדיעבד היה חשוב להעביר את זה שזו התנהגות בזויה לחפצן ככה נערות בנות 12. בעיקרון אני חושב שאין שום דבר שהוא מחוץ לתחום בהומור, אלא אם כן זה לא מצחיק. אני גם חושב שחלק מהתפקיד של 'גב האומה' ושל 'ארץ נהדרת', של כל הדבר הזה, זה לאוורר את החרדות היומיומיות. ההומור הוא אגזוז לטירוף שמתרחש כאן. לא נעים לצחוק על פיגועי דקירה, אבל צריך לאוורר את זה".
ובכל זאת, אתה נזהר כשאתה מדבר על פוליטיקה?
"אני לא מאמין בלהוציא אנשים בכוח מהארון. לא בלהוציא הומו מהארון ולא בלהכריח אנשים לדבר על עמדותיהם הפוליטיות. גם יונית לא אומרת לי מה היא מצביעה כי, שוב, היא יודעת שאני פה גדול. תראי, את מראיינת אותי ואני יודע שאת מראיינת שני אנשים, שגם היא שם. לכן כשמישהו שואל אותי למי הצבעתי, אני אומר הכי פשוט, זה לא עניינך. גם מאבא שלי למדתי להישאר עמום, אבל אין ספק שליונית יש מקום גדול בעניין הזה. כשאני מתראיין או נדרש לדבר על פוליטיקה, אני יודע מי אשתי ואני מכבד את העבודה שלה. נראה לי מאוד בסיסי לקחת בחשבון את בן הזוג שלך. ליונית יש תפקיד ואני מהבחינה הזו קצת 'אשת השגריר'. אין לי שום אגו בעניין. ולגבי סאטירה, אין לי מטבעי את המקום הזה של להיכנס בדברים. גם בתוכניות סאטירה, אתה לא חייב לשים אצבע בעין ולסובב כדי להעביר מסר. לא חייב להגיד את הדברים מסריח.
"אגב, הרבה פעמים קרה שהסאטירה מתהפכת עליך. אתה תמיד נמצא במלכוד סביב השאלה אם הסאטירה מבקרת מישהו או מגדילה אותו. הרבה פעמים יש בזה גול עצמי. האנשים שאתה מבקר אומרים, אין דבר כזה, פרסום רע, כל עוד כותבים את השם שלך נכון. נגיד ב'ארץ נהדרת' בזמנו, כשעשו את הדמות של עוזי כהן מרעננה זה מאוד העלה את הפופולריות שלו והוא, ועוד הרבה אחרים, עשו מקפצה על הגב של התוכנית — לקחו את זה לתשדירי השירות שלהם.
"אני חושב שהמונולוגים של ליאור עכשיו ב'גב האומה' מושחזים ומוקצנים כי אחרת זה עלול לא לצוף כסאטירה אלא להתהפך. מירי רגב ובנט כבר לא ישימו שום מערכון מזה בפייסבוק שלהם, גם לא מ'ארץ נהדרת'. נכנסים טיפה יותר חזק בדמויות כך שפוליטיקאים פחות יוכלו להוציא מהמונולוג סינק לטובתם. המטרה היא שפחות יהיה להם נעים להעלות את זה לפייסבוק שלהם".
אבא'לה
למרות הטענה שלו שהוא לא עובד באמת, הלו"ז שלו מפוצץ — בימי חמישי הוא מצלם את 'גב האומה', בבקרים הוא מתרוצץ בין כתיבה לצילומים לישיבות עבודה, ובשנתיים האחרונות כל זה מושפע ישירות גם מהלו"ז של יונתן, בנו הבכור. "הבית סופר־חשוב לי. בבסיס, לא בצורה המיושנת, של הגבר שהולך לעבודה ומביא את הבייקון. אני תופס את התפקיד אחרת מדור ההורים שלנו. אני לא אומר את זה באיזו תלונה — אבא היה קרייריסט וגם אמא הייתה סופר־קרייריסטית, עם האמנות שלה והצילומים והכל, אבל לא היה חסך באהבה. אני פשוט פיזית צריך להיות ליד יונתן. ארבעה ימים אני איתו בערב, יום אחד קושמרו. זו הבדיחה הקבועה. ארבעה ימים בשבוע עליי. מבחינתי, להיות הורה זה לא רק לקחת את הילד לחוג או לכדורגל ולדאוג להרוויח. זה גם סתם להיות נוכח, לעשות אמבטיה, לחתל".
אתה לוקח לגינה אחרי הצהריים?
"כן. הורים זה הורים, אין סלב בין ההורים. לפני כמה שבועות הייתי בגינה והיה שם ילד שגדול מיונתן בשנה, שניגש ושאל איך קוראים לו ועניתי, ואז הוא אמר לי, אבא של יונתן, בוא תראה רגע. זה נורא ריגש אותי, שהוא הגדיר אותי דרך יונתן, כהורה. אני חושב שהיו לי דמעות מהתרגשות".
מה כן לקחת מאבא שלך לאבהות שלך?
"את הרצון להרים את הילד כשהוא נופל. לא למנוע את הנפילה, אבל להרים. חבל לי שאבא לא הכיר את יונתן. זה היה עושה לו טוב".
זה קשה לך?
"זה צובט קצת. עד שיונתן נולד, לא יכולתי להגיד 'אבא' בלי להרגיש אֶבֶל. היום אני יכול להגיד את זה בלי להיות עצוב. זה שאני אבא ריפא אצלי את המילה 'אבא', ואני יכול להגיד אותה בלי להתערער רגשית".
בסוף השבוע שעבר הפכתם להורים לשניים. התרגשת?
"ברמות־על. אני חושב שזה כמו לקבל את הדרגות כל פעם. להיות הורה זה מעמד אמיתי, וכל ילד מעלה אותך בדרגה. ההורות מרימה אותי מכל בחינה, מקצועית, חברתית, נפשית. האבהות כאילו אספה את הכל. זה מזכיר לי ששקלו אותנו בתור ילדים, והאחות הייתה שמה אותך על המשקל ומזיזה משקולת. הפלא קרה כשהאבן הייתה צפה. אני מרגיש שההורות שמה אותי בדיוק במקום הזה, שאני צף עם החיים. במקום הנכון. אני לא מתאמץ להחזיק ככה, אלא האיזון קורה מעצמו.
"היו שנים שהאיזון הזה לא היה מובן מאליו. אני חושב שעשיתי דרך ארוכה עם עצמי כדי להיות במקום של לאהוב את עצמי עם הדברים הפחות טובים והיותר טובים, למרות החרדות ולמרות הדברים השליליים שבי".
החיים הם לילה
למקום הזה, אומר רוזנבלום, הגיע גם בזכות טיפול פסיכולוגי ממושך. "אני 12 שנה בטיפול ולמדתי לדעת מה הגבולות שלי. פעם הייתי בלי גבולות, כולל להישאר במערכות יחסים יותר זמן ממה שהיה נכון להן. הייתי צריך ללמוד לאהוב את עצמי, לחיות בשלום עם החרדות שלי. לפני הרבה שנים היה לי חודש של התקף חרדה כל ערב, אבל היום אני כבר מזהה את זה ויכול לצמצם את זה. עדיין יש לי התקפי חרדה בטיסות. כל טיסה שמתבטלת אני נושם לרווחה".
אתה חי על כדורים נגד חרדה?
"לא באופן קיומי. יש שיר אחד שאני אוהב נורא, של ג'ון לנון, Whatever gets you through the night it’s alright. כאילו, מה שעוזר לך לעבור את הלילה, זה בסדר, ואין מה לעשות, החיים האלה הם לילה. אז אני אומר: מה שאתה צריך — איטס אולרייט. כל עוד אתה לא פוגע באחרים, תיקח כדורים, תצייר, תשיר, תשחה, לא חשוב מה, אבל תעשה משהו. הכל חוץ מלא להתמודד עם הדברים. אבל כן, אני מאוד חרדתי, לצד כל האופטימיות שלי".
מה למשל מפחיד אותך?
"המון דברים. כל הזמן. אני זוכר שיונית אמרה לי, שכשאני הולך עם העגלה ברחוב, אני כזה קול עם זה. אמרתי לה, לא, אני מבועת, אני רק מזייף את הקוּלנֶס כרגע. עם העגלה אני הכי מבוהל. איזה היגיון יש בלרדת לכביש עם העגלה קודם? אני לא מבין את זה. אני אומר — הפוך, אתה צריך לרדת קודם, לבדוק שהכביש ריק. זה ההיגיון החרדתי שלי".
אתה חושב לפעמים שעם שני ילדים, אולי תצטרך למתן קצת את הקריירה?
"לא. קודם כל, המקצועות משתנים, היכולת לעבוד שונה, אתה עובד גם מהבית. אתה צריך לשאוף להיות גם בבית וגם לתת 200 אחוז בעבודה, להיות סופר־מקצוען. אם אני אצטרך עכשיו להיות חודש בעבודה, אני אהיה חודש בעבודה, ואם יונית צריכה לעבוד — היא תקבל את הזמן הזה שלה לעבוד. אין פשרות. ההורים שלה עוזרים, אמא שלי עוזרת. נסתדר".
שמחת שזו בת?
"כמו כל אבא שנולדה לו בת".
ויונית?
"היא שמחה שזו בת, אבל זה לא שהיא לא הייתה שמחה אם זה היה בן. קראתי שבאיזה שבט באפריקה יום ההולדת נקבע לא לפי זמן הלידה או ההתעברות, אלא כשהאמא חשבה על הילד".
אז מתי יונית חשבה על הילד השני?
"זה לא קרה. הכרחתי אותה".
סע, סע לורשה
בנושא אחד רוזנבלום לא מוכן לשתוק: בעניין ערביי ישראל. "הקיפוח לא נולד היום", הוא אומר. "גדלתי ביפו, המסעדה של אבו חסן זה חלק מהדי־אן־איי שלי. אני זוכר שבאייטיז צילמו ביפו סרטי אקשן, ובין היתר צילמו את 'מחץ הדלתא', סרט פעולה אמריקאי שביים מנחם גולן, עם צ'אק נוריס. בחלק מהצילומים היו אפקטים של ירי ועשן וזה עשה הרבה רעש, אז נתנו להורים מיפו פיצוי: באה הוליווד ולקחה את כולנו לבית מלון לסוף שבוע, והיה רגע שהסתכלתי סביבי וראיתי שאין בינינו משפחות ערביות. מה, הן לא חוו את הרעש? זו הייתה הפעם הראשונה שחטפתי ככה בפרצוף את העניין הזה של הקיפוח של ערביי ישראל. בעניין הזה אני חושב שצריך לעשות הרבה יותר.
"כולנו, גם אני נופל לתוך זה. הייתה לי חברה ערבייה שאמרה לי שקשה לה לשכור דירה בתל־אביב למרות שניהלה שם עסק וחיה שם. אמרתי לה, אולי כדאי שאיזה חבר יהודי יתקשר בשבילך, והיא נעלבה. לקח לי זמן להבין שבעצם שיתפתי פעולה עם השיטה. נבהלתי מעצמי. המצב הזה חייב להשתנות. אני זוכר שמישהו אמר פעם לזוהיר בהלול לעבור למדינה אחרת, ובא לי לצעוק לו: סע, סע אתה לורשה".
ליפו הגיעה המשפחה עם שובה מניו־יורק. כמה שנים אחר כך, נולד רוזנבלום. "יפו הייתה מקום נורא קסום ופתוח באייטיז", הוא אומר. "גרנו ברחוב הדולפין, רחוב של 150 מטר עם שתי כנסיות, כילד ידעתי לדבר ערבית והמטפלת שלי הייתה ארמנית. לא מזמן אני ואחותי קנינו את בית הילדות שלנו. אמא שלי גרה בדירה העליונה, ואנחנו קנינו את הקומה התחתונה באמצעות הירושה של אבא. זה נותן הרגשה כזאת שאנחנו, המשפחה, נטועים במקום, למרות שעוד לא שיפצנו ואנחנו גרים בתל־אביב".
אביך, אדם ברוך, הוא האיש שהביא את הניו־ג'ורנליזם לארץ, הכניס שפה חדשה לכתיבה. איך היה לגדול בבית כזה?
"קיבלתי ממנו המון, חוץ מהמראה. את תשומת הלב לפרטים והשאיפה לראות דברים מורכבים ולהטיל בהם ספק. אבל התמונות הכי חזקות מאבא זה מהספורט. לי היה ברור שאגיע לאן־בי־איי, ואני זוכר שהוא היה בא לכל משחקי הכדורסל שלי והאימונים ויושב מזיע למוות באולם אוסישקין, השם ייקום דמו. היו שם מאווררים תעשייתיים כאלה, והיו חום ולחות מהירקון, והוא היה יושב בחולצת הג'ינס עם כפתורים פתוחים. היו ארבעה אבות כאלה, יושבים בצד ומעשנים מלא סיגריות ומזיעים.
"אני זוכר שפעם אחת שיחקנו, אני לא זוכר איפה, ואיזה שחקן הביא לי אגרוף באמצע המשחק. ואז קלטתי שאבא שלי דיבר איתו במחצית. שאלתי אותו, מה אמרת לו? אז הוא אומר לי, אמרתי לו, הבן שלי הרבה יותר חזק ממך. את מבינה? בן אדם, 1.87 מטר, מזוקן, עם כובע, בא לילד בן 16 לגונן על הילד שלו. כל כך פשוט. כמו בסרט טבע, שאת רואה זברה עם הגור שלה, ואף אחד לא אומר להם שהם אמא ובן או אבא ובן. כמו שלא צריך להסביר ליונתן שאני אבא שלו והוא הבן שלי. מין רגע כזה שאתה מרגיש בו שזה הרגע".
אבל בסוף עזבת את הספורט.
"התחרותיות חסרת המעצורים גרמה לי בסוף להקיא, לא יכולתי להכיל את זה יותר".
אך אבא הגיב לזה?
"כשהתחלתי לכתוב נשענתי על ההורים — שיראו דברים, שייתנו לי הוראות, ואבא באמת היה שם, כיוון אותי. זה מה שהיה חסר לי אחר כך. כשבאמת הייתי צריך להשתמש במקסימום שלו, הוא כבר לא היה".
אחותך עמליה אמרה פעם בראיון שזה היה בית הישגי, עם הרבה מאוד ציפיות.
"אני חושב שעמליה הייתה אחות בכורה יותר קלאסית, היא תיווכה בין החיים וביני. גם כשהבית התפרק עמליה הייתה שם. לה היה יותר קשה מאשר לי בהקשר של ההישגיות. לי היה פחות אכפת. היא הייתה מפלסת הקרח שנסעה לפניי תמיד. גם היום אנחנו עובדים ביחד: עבדנו על 'עומרי גורדון' ביחד, כתבנו עוד תסריט אחד ביחד, גם ב'גב האומה' היא עוזרת לי. אני עושה איתה תמיד שיחה לפני. עכשיו אנחנו עושים סרט דוקומנטרי על אבא שלנו, לערוץ 8 של הוט. עמליה היא מגה־אישה. סופר־מוכשרת, נורא חכמה, נורא מעולה, נורא משוחררת. היא נורא בן כשצריך ומאוד נשית כשצריך. לא נותנת לפחדים להוביל אותה. אני מוקף במגה־נשים, שהן גם עושות, גם אמהוֹת. עובדות. לומדות. בתוך זה יש גם את אמא שלי".
אמא שלך התמודדה עם מחלת הסרטן שלה בתערוכה שבה חשפה את עצמה עם השד הכרות. זה לא בהכרח קל.
"היא עשתה את זה כשהייתי בן 20 ולא יכולתי שלא להעריץ אותה על זה, על ההתמודדות הזאת עם הגוף שלה. זה לא הביך אותי. מביך אותי אנשים שלא עושים דברים עד הסוף. היא אישה מדהימה ואצלה הכל חשוף וגלוי ופתוח, לא בצורה מתריסה. יש לה ראש נהדר.
"תקשיבי", הוא ממשיך בחיוך, "לפני בערך חמש שנים אני פותח 'טיים־אאוט', כתוב: חמש נשים תל־אביביות מדברות על יחסי המין שלהן. אמרתי, או־קיי, למה לא? יש לי מה לקרוא. פתאום בחורה מספר 4 זו אמא שלי, ואני ככה זורק את העיתון, רוצה לירות בו. אז נכון שבהקשר הזה אתה לא מצפה לפגוש את אמא שלך, אבל זה לא מביך אותי. אין לי את ה'אל תעשי לי את זה'. היא אמנית".
אני גיטרה
הסרט הדוקומנטרי על אדם ברוך, שעליו רוזנבלום עובד עם אחותו עמליה, היה יוזמה שלה. "כשהתחלנו עם כל זה שאלתי אותה, אבל למה? לא הרגשתי שיש לי פינה לא סגורה איתו. אבל עם הזמן אני מגלה שזה היה חשוב, שאני מגלה אותו. דברים שהיו צל של זיכרון מתגבשים, ויש בתוך זה תהליך פשוט של להכיר קצת יותר את אבא. לחזור לפגוש אותו. לחוות אותו שוב".
איך זה מבחינה רגשית?
"כשהתחלנו לפני שנה את התהליך, היא רק הראתה לי פריים — והייתי מייבב. לא יכולתי בכלל להכיל את חומר הגלם. זה חלק מההתמודדות עם הדבר. אתה מתחיל לראות ואתה מתחיל ליהנות והוא מתחיל לחזור בעצם".
היה לאבא שלך יחס מורכב לדת. הוא הרי בא מבית דתי, מהאצולה הדתית. היה מקורב לרב עובדיה יוסף. איך היחסים שלך עם הדת?
"לא מזמן, בערב לזכר אבא, שהתקיים בבית הכנסת בשכונה שבה הוא גר ביפו, עמליה אמרה משהו שאני מאוד מזדהה איתו. היא אמרה שמתוך מה שאבא כתבה היא הבינה שלתפיסתו, להיות יהודי טוב זה גם לאהוב את הגר והזר ולחוס על היתום והאלמנה. ואם אתה גזען, מתאכזר לפליטים, מסית לאלימות — אתה לא יהודי. אז אני אולי אפס אחוז דתי, אבל אני מאה אחוז יהודי. התחתנתי ברבנות, אבל בדת אני לא יכול לקחת חלק. למרות שדווקא אפרופו יונתן, מדליק אותי הדבר הזה איתו עכשיו. המסורת מאוד יפה בעיניי".
אתה עושה קידוש?
"אין אצלנו כמעט ארוחות שישי. בגלל האופי של החיים, אף פעם לא הייתה לי ארוחת שישי. ביום שישי בצהריים, כבר שבע שנים, יש לי שיעור גיטרה, לפעמים חברים באים, אבל אין פה איזה טקס".
אבא שלך היה עורך "7 ימים". מרגיש קצת סגירת מעגל?
"אני עוד זוכר אותו עולה במדרגות בעיתון, עושה כזה אהההם, מביא איזה כחכוח, ואנשים ידעו שהבוס בא וחזרו לעבודה. אני חושב שאם הוא היה רואה אותי עכשיו מתראיין לעיתון, הוא היה צוחק צחוק גדול. אין לי ספק. והיה אומר לי את מה שהוא תמיד אמר, היו לו משפטים קבועים כאלה: לשבת בפגישות על כל הכיסא, זקוף, לא לרכון קדימה, לדעת לשתוק כמה שיותר, להבין שאתה מהמגולגלים ולא מהמגלגלים, זאת אומרת לא מהשליטים, ובעיקר — לא להגדיר את עצמי. לא להגיד: במאי, שחקן, יוצר. להגיד עידו רוזנבלום. נקודה".
לפנייה לכתב/ת 
