yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: יובל חן
    7 ימים • 23.12.2015
    ובחרת בחיים
    בגלל הגבורה, בגלל הווינריות ובגלל שהוא החליט לחיות — ולא רק לשרוד. סרן זיו שילון הוא איש השנה של חנוך דאום
    חנוך דאום
    הפקה: יפתח כרמלי    (צלום: חיים מיקו קזיס, עריכה: רונה פפר)

    הפקה: יפתח כרמלי    (צלום: חיים מיקו קזיס, עריכה: רונה פפר)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

     

    זה לכאורה דבר קטן, שולי. לפני כמה שבועות, סרן זיו שילון פירסם בעמוד הפייסבוק פנייה, אשר למי שלא מבין את האתוס שהוא בונה, את המורשת שבה הוא מאמין, יכולה להיראות מוזרה. הוא קרא לאנשים שמבינים בטכנולוגיה לעזור לו למצוא דרך לייצר שלָט מיוחד שיתאים לצרכיו ויאפשר לו לשחק עם החברים באקס בוקס. ידו האחת קטועה והשנייה לא מתפקדת כדבעי, והוא לא מצא עדיין דרך להזיז את השחקנים שעל המסך באמצעות הגדם שלו. הוא שמע על כמה פתרונות, פיתח במוחו קונספט וביקש מאנשים לסייע לו לאתר את הטוב ביותר. הוא נחוש לחזור להביס את חבריו בטורנירים, כמו שהיה לפני הפציעה. 

     

    אדם אחר היה כנראה מוותר. אני למשל, כשכואבת לי שן, פורש למיטתי ומחכה למוות שיבוא. אבל לא זיו שילון. הוא בחר בחיים. בחר בהם באמת. לכן הוא התעקש ללמוד לנעול נעליים לבד וכעת הוא מחפש דרך לשחק באקס בוקס עם החברים. לא בגלל שלשחק באקס בוקס זה כל כך חשוב, כמו מה שזה אומר: הנה אדם שהחיים הנחיתו עליו מהלומה, אבל הוא מצא בעצמו כוחות לנצח. לא לשרוד, לנצח. לא לחיות בקושי. לחיות באמת. בהדר. בחדווה. לחיות חיים מלאים, כאלה שכוללים גם את ההנאה ההיא עם החבר'ה, כשעומדים מול המסך ולרגע אחד הופכים להיות שחקני ברצלונה. 

     

    כאשר סרן זיו שילון זיהה משהו שנראה לו מסוכן ליד הגדר בגבול עזה — היה זה בימים המתוחים שקדמו למבצע "עמוד ענן" — הוא פקד על חייליו להישאר מאחור. הוא לא רצה לסכן אותם. הוא התקרב לשם לבד, ואז המטען הופעל. את הפיצוץ הוא זוכר היטב. גם את התחושה המעומעמת הזו, את הפרפור הזה בין חיים למוות. הוא נפצע קשה אבל רץ כ־200 מטר לעבר חייליו מתוך אינסטינקט, לראות שהם לא הותקפו, ובריצה הוא איבד דם – ואז קרס. שילון הובהל במצב אנוש לבית החולים, והחל מאותו רגע, כמו בדלתות מסתובבות, יכלו לקרות שני דברים:

     

    האחד הוא שהפרק השמח בחייו יסתיים. הפרק שבו הוא מפקד נערץ, אדם בריא ומלא שמחת חיים, מתפוגג ותחתיו העולם מקבל בחור הלום, כאוב, לא מתפקד וחסר כל רצון לחיות בעולם הנורא הזה, עם הקלפים האיומים שחולקו לו. אבל זיו שילון בחר לעבור בדלת השנייה, והוא הפך את הקושי למבער עצום. חייו היום הם מסלול מעורר השתאות והשראה. שילון התחתן ונולדה לו בת, הוא רץ את מרתון ברלין (!!!) והוא מעביר הרצאות לקהלים רבים, ובהן הוא מספר את סיפורו ומכניס את הצרות והדאגות של היומיום שלנו למסגור, נותן פרספקטיבה אחרת למבט על החיים. הוא באמת מאלה שלא שואלים מה המדינה יכולה לעשות עבורו, אלא מה הוא יכול לעשות עבורה. וכשהוא חצה את קו הסיום על אדמת ברלין, סיים ריצה של 42 קילומטר תוך שהוא מתמודד עם בעיה קשה של שיווי משקל בגלל פציעתו, ובעודו לובש חולצה שעליה שמו של רס"ן יוחאי קלנגל ז"ל — קצין ששירת איתו ונהרג כמפקד פלוגה בצפון — הדמעות זלגו מעיני כל מי שהיה שם. גם התדהמה מההישג ניכרה על פניהם.

     

    על פניו של שילון, אגב, לא ראו כל תדהמה. מבחינתו לסיים את המרתון בברלין זה לא הישג ספורטיבי. זו בחירה. בחירה בחיים. זה הרי אחד הציוויים היפים יותר בתורה, לבחור בחיים. ובחרת בחיים, כמה פשוט להבין את הציווי הזה, אבל כמה מאתגר זה לבחור בחיים באמת. לבחור לחיות חיים מלאים, לבחור לחוות את החיים במלוא היקפם, להיות כאן בעולם הזה מלאי חיות ולא לתת לשגרה ולעומס ולקשיים לייאש ולשדוד את כל מה שטוב וחי ומרגש. סרן זיו שילון בחר בחיים וניצח. אני מצדיע לו. •

     
     
     

     


    פרסום ראשון: 23.12.15 , 20:05
    yed660100