השאלה היומית: האם ההיסטריה סביב "מלחמת הכוכבים" מוצדקת

יום חג לחנונים

בנימין טוביאס

בואו נודה על האמת: לאוהדי כדורגל יש את המונדיאל והפרמייר־ליג וליגת האלופות. לאוהדי הכדורסל את הפיינל־פור. לנו, הגיקים והחנונים, יש את "מלחמת הכוכבים". אם אחת לארבע שנים אנחנו צריכים לשמוע אתכם חופרים מיהם השחקנים הגדולים של נבחרת פרגוואי (היי, זה לא כזה מעניין), ולהצטרף כל שנה להילולה מעושה סביב מכבי ורונאלדו ומסי, אז גם לנו מותר לקשקש על דארת' ויידר אחת לעשור — בטח כשעולה סוף־סוף סרט מוצלח בסדרה. אה, והתחפושות שלנו מגניבות ויצירתיות יותר מכל איפור ירוק מרוח על הפנים שלכם שהיה אמור להיות הדגל של ברזיל. 1:0 לחנונים.

"מלחמת הכוכבים" היא מזמן לא רק סדרת סרטים. מדובר באגדה, במיתוס מופלא שיצר הבמאי ג'ורג' לוקאס לפני כמעט ארבעים שנה ולא מפסיק מאז לכבוש צופים ונאמנים חדשים. עכשיו אנחנו כבר בדור שלישי של מעריצים, שחלקם מראים לילדים ואפילו לנכדים את הסאגה שעליה הם גדלו, במוד של "והגדת לבנך". וזה בדיוק מה שעושה הבמאי ג'יי־ג'יי אברהמס בסרט החדש והמוצלח "הכוח מתעורר": הוא ממשיך את המיתולוגיה הקיימת ובורא בתוכה סיפור המשך חדש עם גיבורה נפלאה במרכז (דייזי רידלי, תזכרו את השם) שיכולה להוות השראה לדורות הבאים.

ויש עוד דרך להסביר את הכוח שמאחורי "מלחמת הכוכבים": דווקא בגלל שהאגדה הזאת מתרחשת בגלקסיה רחוקה, רחוקה — כפי שאומרת הכותרת בהתחלה — היא אוניברסלית והומניסטית יותר מכל סיפור עם אחר. כל אחד יכול למצוא בה נקודת הזדהות.

מעל לכל: זה כיף. שימו את הציניות בצד ותנו לעצמכם להיסחף בין אבירים שמנופפים בחרבות אור וחלליות, כשברקע סיפור על גבורה מול הפיתוי המתמיד לעבור לכוחות הרשע. אז כן, הכוח התעורר, וההייפ מוצדק, ואנחנו חוגגים את זה. תתמודדו.

מדובר בקשקוש

יקיר אלקריב

את ג'ורג' לוקאס אפשר לתאר בסדר יורד: מפיק ענק, במאי בינוני, מדריך שחקנים גרוע וכנראה אדם שלא היה מסוגל לספר סיפור, גם אם חייו היו תלויים בכך. איך הפך דווקא האיש־ספק־הולוגרמה הזה, למי שחתום על הסיפור הגדול ביותר כביכול שסופר בתולדות הקולנוע? לא ברור. אבל הסיפור היה תמיד נקודת התורפה של מלחמת הכוכבים, וזה נשאר המצב גם ב"הכוח מתעורר".

באופן אישי אני מסתובב כבר שנים עם הסבר יצוק בבטון, שבו אני מסוגל להוכיח לדעתי ברמה מדעית שהסיפור של מלחמת הכוכבים, מתחילתו ועד סופו, הוא למעשה בדיחה אחת גדולה, טעות, קשקוש לא הגיוני. אבל אז גיליתי דבר מדהים: אף אחד לא רוצה לשמוע. ואם אני רק מתחיל לדבר על זה, אנשים בורחים ממני; בחייך, תן ליהנות, ועזוב אותנו מהפרטים.

אז עזבתי. וכמו כולם הלכתי ל"הכוח מתעורר", למרות שג'יי־ג'יי אברהמס איבד את האמון שלי כבר ב"אבודים". ובאמת, אם מקלפים מהסרט הזה את כל ההייפ, והבאזז וההיסטריה מקבלים יומית מבדרת וחביבה, שיכולתי לראות גם עם ילדיי ולבנות על זה שהפיצוצים והפופקורן ישכיחו מהם לשעתיים ורבע את האייפדים שלהם.

אבל יותר מזה? כאילו, כמה חנון חסר חיים אתה צריך להיות כדי לחפש משמעויות קיומיות דווקא בטקסט הקלוש הזה? אז האן סולו חזר? (תמורת 20 מיליון דולר להופעה של 20 דקות?) יופי לו. אז מצאנו את לוק סקייווקר? וואו! אחרי 38 שנה שבהן הסדרה הזאת רצה בזיגזגים, אפשר להניח ששום דבר גדול באמת לא יקרה לפני סוף הפרק השלישי בטרילוגיה החדשה, שגם הוא לא יהיה כנראה הפרק האחרון של הסאגה.

כי אם הקופות ימשיכו לצלצל בקצב הנוכחי, יקרה ל"מלחמת הכוכבים" מה שקורה לכל סדרה קולנועית מצליחה; יתחילו לספר לנו אותה מההתחלה, ואז מלפני ההתחלה, עד אין קץ.