ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    "אף אחד לא צילצל אליי ושאל: הגעתי לדבר הבא?"
    24 שעות • 23.12.2015
    חובת ההוכחה עליה
    את פסלון האוסקר הישראלי שבו זכתה, מורן רוזנבלט הניחה הכי גבוה שאפשר כדי שהחתולה העיוורת שלה לא תיפגע מהשפיצים שלו. אבל היא לא מפחדת רק על החתולה שלה, אלא גם שהפרסים והמחמאות יעלו לה לראש. כי מה עושים עם התואר שהצמידו לה: הדבר הבא בקולנוע? או שמממשים אותו או שהופכים לסיפור אכזבה
    דני ספקטור

    בגיל 30 מורן רוזנבלט פתאום מצאה את עצמה עונה לטייטל "ההבטחה הגדולה של הקולנוע הישראלי", והיא לא ממש יודעת מה לעשות עם זה. רוזנבלט כבר זכתה בפרס אופיר כשחקנית הטובה ביותר, ובפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ירושלים, והפכה ליקירת המבקרים. קראו לה "הדבר הבא" והכתירו אותה בתור "הדבר הכי טוב על המסך הגדול". והיא? היא בכלל לא ידעה שהיא כזו.

     

     

    "אני לא אוהבת הבטחות", היא מבהירה. "אני מאוד שמחה מהפרגון ומהחשיפה שיש לי מול אנשים בתעשייה שלא הכירו אותי קודם, אבל מה אני אמורה לעשות עם כל התארים האלה? זה כיף שאומרים לי שעשיתי תפקיד נהדר, אבל מה זה אומר שאני 'הדבר הבא'? אני באמת לא יודעת איך להתייחס לטייטלים, קראתי שכתבו את זה עליי, אבל אף אחד לא צילצל ושאל: 'שלום, הגעתי לדבר הבא?'".

     

    בכל זאת, זכית בפרס אופיר כשחקנית השנה על הסרט "חתונה מנייר".

     

    "נכון, וזה מאוד החמיא לי. אבל הפרס הוא לא רק שלי, הוא של כל הצוות שעבד על הסרט. זה פרס של הבמאי, התסריטאי, המלבישה, והשחקנים שהיו איתי. לא עשיתי את זה לבד".

     

    תפקיד קשה. רוזנבלט בסרט "חתונה מנייר"
    תפקיד קשה. רוזנבלט בסרט "חתונה מנייר"

     

    תפסיקי עם זה. את זכית בפרס, את השחקנית. ניצחת את מרים זוהר.

     

    "אבל קיבלתי את זה על הדמות, והדמות היא לא אני אלא זו שבסרט. לפני הטקס ניסיתי לא לחשוב יותר מדי אם אני אזכה או לא, כי מה הסיכוי שלי בכלל מול שחקניות כאלה? בכל זאת הכנתי נאום קצת מבולבל מראש, ושכחתי להגיד הרבה דברים, ובסוף זכיתי והייתי צריכה לקרוא אותו. זאת סיטואציה שדמיינתי עוד כשלמדתי משחק, לפני שנים, לפני שבכלל קיבלתי את התפקיד הראשון. כל שחקן שלומד משחק מדמיין איך הוא מחזיק את הפסלון ואומר תודה לכל העולם ולמשפחה".

     

    נו, ואיפה שמת את הפסלון?

     

    "בספרייה שלי, גבוה. לא רציתי שהחתולה העיוורת שלי תוכל להגיע אליו, כי יש לפסלון הזה קצוות חדים".

     

    פתאום הכל השתבש

     

    היא לא באה ממצוקה ולא מקיפוח. לא סבלה מסטיגמות עדתיות וגם לא ממחסור. לרוזנבלט — תל אביבית מלידה ולסבית מוצהרת — הייתה "ילדות רגילה ומאושרת". הצגות בבית הספר, בגרות בפיזיקה ושירות צבאי. ואז היא החליטה שהיא רוצה להיות שחקנית, והכל השתבש. "הלכתי לבחינות בכל בתי הספר למשחק, ולא התקבלתי לאף אחד מהם", היא צוחקת. "הלכתי לניסן נתיב ונכשלתי, הלכתי ליורם לוינשטיין ונכשלתי, וגם לסמינר הקיבוצים...".

     

    ונכשלת.

     

    "נכון. אבל הבנתי אותם, כי באמת לא הייתי טובה. ידעתי שאני עדיין צריכה ללמוד, ולא באמת היה לי ניסיון, לכן עשיתי אודישנים לא טובים. אבל הכל היה לטובה כי בסופו של דבר בזכות הכישלונות האלה הגעתי לבית ספר 'הדרך' של איל כהן ורותי דייכס, שיותר התאים לי. בהתחלה למדתי תיאטרון, אחר כך משחק מול מצלמה, ומשם המשכתי לקורס כתיבה אצל מאור זגורי, עוד לפני שהוא היה זגורי אימפריה".

     

    התפקיד המשמעותי הראשון הגיע מוקדם מהצפוי. "הסוכנת התקשרה ושאלה אם אני יודעת ערבית. אמרתי לה שלא, אז היא שאלה אם אני יכולה ללמוד ואמרתי שכן. הלכתי לאודישן של הסרט 'אודם' שביים יהונתן סגל, ולשמחתי התקבלתי. זה היה התפקיד הראשון שלי".

     

    והוא יצר חתיכת שערורייה.

     

    "באמת? אני כבר לא זוכרת".

     

    אז נזכיר לה — הבמאי יהונתן סגל ("אסקימו לימון") יצר סרט ובו סיפורן של שתי נשים פלסטיניות בלונדון, שנזכרות במפגשים שהיו להן בעבר עם חיילים ישראליים. ואיך נגיד את זה בעדינות? אם הסרט היה יוצא היום השערורייה הייתה הרבה יותר גדולה. גם אז היו מי שזעקו נגד הסרט, בראשם יאיר לפיד, שטען כי הסרט השווה בין הכיבוש לשואה. בקרן הקולנוע איימו לשלול מהסרט את המענק בסך מאות אלפי השקלים שקיבל מהמדינה, התעוררה מהומה גדולה, והיו גם מי שדרשו לאסור על הקרנת הסרט. "עכשיו נזכרתי", רוזנבלט צוחקת. "אני חייבת להגיד לך שאני לא רואה למה מישהו ראה דברים פוליטיים בסרט הזה. הוא היה מאוד אישי. חוץ מזה, אני לא הייתי בתוך העניינים האלה של השערורייה. באתי, הצטלמתי, ואחר כך הלכתי הביתה. לא התעסקתי ברעשים מסביב".

     

    אל תהיי תמימה. זה סרט פוליטי עם אמירה פוליטית מאוד נחרצת. וזה בסדר גמור, רק אי־אפשר להתעלם מזה.

     

    "מסר פוליטי זה דבר סובייקטיבי כי שני צופים ירגישו אחרת בסוף הסרט. מבחינתי הוא דיבר על איך שאנחנו זוכרים טראומות ואיך המוח שלנו הוא משהו שיכול להתל בנו. אני לא חושבת שהייתה פה אמירה כללית על החיילים הישראלים ועל הפלסטינים. זאת לא הייתה הכוונה".

     

    והייתה עוד סיבה בזכותה היא קיבלה את התפקיד — הסצנות הפרובוקטיביות. הבמאי סגל התקשה למצוא שחקניות ערביות שיסכימו להיכנס לנעלי הדמות שחווה אלימות מינית קשה. "אחת הסצנות הקשות ביותר בסרט היא סצנה שבה אני עוברת הפלה", היא מגלה. "זה קרה ביום הצילומים השני, שהיה היום השני שלי בכלל בתעשייה הזאת. החליטו שעושים צילום סגור — רק השחקנית השנייה, אני, הצלם והבמאי שגם החזיק את הבום. זה היה מאוד חשוף, מאוד רגשי, מאוד אינטימי. ואז, כשנגמרה הסצנה, אני מסתכלת הצידה ורואה שכל שאר העובדים עומדים ליד המוניטור ומסתכלים על הכל. זה היה קצת מביך".

     

    ואיך ההורים הגיבו בהקרנת הבכורה של הסרט? הרבה סצנות פרובוקטיביות יש לך שם.

     

    "זה היה מביך מאוד. הכנתי אותם לפני, הם ידעו על מה הסרט, ושיהיו שם סצנות קשות, אבל עדיין בחרתי לא לשבת איתם באותה שורה".

     

    משם היא המשיכה לתפקיד ראשי נוסף בסרט "שבלולים בגשם" ועוד תפקיד ב"מקום בגן עדן", ושוב תפקיד ראשי ב"תפוחים מן המדבר". "יש לי גם מחשבות על חו"ל, אבל עוד נראה".

     

    עירום, סקס, אלימות מינית. יש לך קווים אדומים? משהו שלא תהיי מוכנה לעשות מול מצלמה?

     

    "אין משהו ספציפי. אני לא מאמינה שיש דרך אחרת. ברגע שאני הולכת על משהו, אני הולכת עד הסוף ומאוד חשובה לי האמינות. הדרך היחידה להשיג אמינות היא ללכת עד הסוף. עד היום לא נתקלתי במשהו בתסריט שהרגיש לי לא נכון, או שזו סתם גחמה של הבמאי למשהו סקסי או פרובוקטיבי שלא לצורך. אם מספרים סיפור על זוג, הגיוני שגם נראה אותם שוכבים במיטה. זה חלק מהיומיום".

     

    "זה היה מפחיד"

     

    רוזנבלט לא מתחמקת מתפקידים קשים. נעה בין נערה פלסטינית לאישה חרדית, נכנסת לדמות של צעירה שנלחמת על הזוגיות שלה, ורגע אחר כך קופצת למיטה של יהודה לוי בסדרה "איש חשוב מאוד". החל מהיום תוכלו למצוא אותה בבתי הקולנוע בדמות מאתגרת אולי יותר מכל אלה שגילמה עד היום — חגית, צעירה עם לקות שכלית קלה העובדת במפעל לנייר טואלט וחולמת להתחתן. זה קורה ב"חתונה מנייר" של הבמאי ניצן גלעדי. בסרט היא נדרשת להיכנס לנעליה של דמות עם לא מעט שכבות שמתקלפות לאט לאט, ככל שהסרט מתקדם. "עבדתי הרבה כדי להבין איפה הדמות הזאת צריכה להיות", היא נזכרת. "בהתחלה נפגשנו עם אנשים שיש להם לקויות, שדיברו איתנו וסיפרו לנו בשמחה ופתיחות על חיי היומיום שלהם. נפגשתי גם עם קבוצת שחקנים של אקי"ם שיש להם תיאטרון עם מגוון מוגבלויות, והלכתי כל שבוע להיות איתם בחזרות ולמדתי מהם הרבה מאוד".

     

    זו דמות לא פשוטה. ברגע אפשר להגחיך אותה, או לפספס את הדקויות.

     

    "עבדתי עליה קשה, כדי לא לפספס. שלחתי לבמאי סרטוני וידיאו שלי מדברת בתור הדמות, כדי שנמצא ביחד את הפיזיות ואת המקום שלה. זה היה מפחיד, אני לא אשקר, אבל אני מרוצה מהתוצאה. בהקרנות המוקדמות היו אנשים שהופתעו לגלות שאני לא עם לקות שכלית באמת, והיו גם אנשים שעובדים עם אנשים שיש להם לקויות ואמרו שהצלחנו לתפוס את זה טוב מאוד".

     

    בחייה האישיים היא משתדלת שלא לעורר יותר מדי שערוריות. הולכת לאודישנים, מדי פעם מצליחה ומדי פעם נכשלת. לא תראו אותה בהשקות וגם לא במדורי רכילות. למרות סדרת התפקידים שעשתה עד היום, לרוב האנשים היא עדיין אלמונית. יש שיגידו שזו הדרך הכי טובה לשמור על השפיות במקצוע ששואב אותך לתוך 15 דקות תהילה והתרסקות קשה, ויש מי שיגידו שהיא לא מנצלת את המומנטום. בכל מקרה — היא מנסה. "אני הולכת להרבה אודישנים, ולא תמיד הולך לי", היא מודה. "אבל לפחות אני מנסה. אני משתפרת מפעם לפעם, זה לא מקצוע קל במיוחד. אבל אני מסתכלת קדימה, יודעת שזה מה שאני רוצה לעשות כל החיים".

     

    על בת זוג וחיי האהבה מתעקשת באדיקות שלא לדבר — "אני ממש אשמח שלא נתייחס לחיים האישיים שלי", מבהירה.

     

    טוב, המינימום הנדרש. יש אהבה?

     

    "סורי, גם לא במשפט. אני באמת לא רוצה לדבר על החיים שלי". •

     

     

    הסרט "חתונה מנייר" עולה היום בבתי הקולנוע

     


    פרסום ראשון: 23.12.15 , 20:06