עושים לנו טרור
להרבה אנשים היה מה לומר לי השבוע על חילופי האליטות בישראל. זה התחיל בראיון לרענן שקד בשבת שעברה והמשיך בעשרות ראיונות מצומצמים דרך הדואר האלקטרוני. אנשים לקחו ללב את השינויים שתיארתי ואת הטענות של רענן. בשורה התחתונה, לא כולם אוהבים את הרעיון שהציונות הדתית נכנסה למקומות שבהם ההתיישבות העובדת גימגמה. אולי כמוני הם לא הרגישו נוח עם זה שהשמאל הציוני שבנה את המדינה הפך לקול עמום.
תשכחו מהוויכוח אם אפשר או אי־אפשר להביא שלום. מה שמדאיג את המראיינים שלי מרחבי האינטרנט הוא איזה ישראל תהיה לנו מחר בבוקר. והאמת שזה מדאיג גם אותי.
חוק ההתיישנות בעיתונות לא מאפשר ויכוחים שנפרשים על פני שבתות. הסבלנות הישראלית קצרה, וגם אני לא הייתי מטריח אתכם אלמלא חקירת פעילי הטרור היהודי והבלגן האידיאולוגי שהתפרץ מיד אחריו.
אבל תחילה הסבר קצר: ישראל היא מדינה חילונית עם זרמים דתיים ולא להפך. אסור להתבלבל בזה. המרחק בין נהלל לאלקנה קצר משנדמה. ככל שהזמן עובר, הדמוגרפיה משתנה, מוקדי הכוח משתנים אבל הצורך לשמור על ישראל כמדינה ליברלית נשאר. בתוך התהליך הזה נוצרים גם מאבקים דרמטיים בין הזרם המרכזי בציונות הדתית לבין השוליים הקיצוניים. למה דווקא שם? כי השבט הזה שבו אני גדלתי (ועדיין מנהל איתו יחסים לא מחייבים בשבתות וחגים) הפך לגורם משפיע בצבא, בחינוך ובמוסדות המדינה. הציונות הדתית שאני מכיר היא חלק מהחילוניות של המדינה הזאת, למרות שהם דתיים. חלק מהליברליות הישראלית, למרות שהם ברובם שמרנים. יש הרבה מהדבש וגם מהעוקץ. החוכמה היא לקחת אחריות על שניהם.
כשקבוצות אחרות בחברה הישראלית התמוססו, הם נשארו מאוחדים סביב אידיאלים מסוימים. את הדת או החילוניות כל אחד פירש אחרת. מה שנותר משותף הוא הממלכתיות. ההכרה בכך שמדינת ישראל היא נס — חילוני או דתי — שמוסדות המדינה חשובים מספיק כדי שיכבדו אותם וישרתו בהם. שעדיין לא נגמר האתגר הציוני.
לכן האירועים השבוע סביב חקירת הטרור היהודי דרמטיים כל כך. תמצית הדרמה בהפגנה אחת: מצד אחד פעילי ימין חובשי כיפות, מולם ראש שב"כ חובש כיפה, ובאמצע מתבוססת הממלכתיות. הסיפור הוא לא המפגינים עם הכיפות, אלא הגיבוי שקיבלו. חברי מפלגת תקומה, השר אורי אריאל ובצלאל סמוטריץ', שטענו שצריך לסגור את החטיבה היהודית בשל החקירות. לצידם מכתבים של רבנים מוכרים, ובסוף גם עצומה של ראשי מועצות: יוסי דגן מהשומרון, יוחאי דמרי מהר חברון ודוידי פרל מגוש עציון, עם דרישה לעצור באופן מיידי את "פעילות העינויים של השב"כ". טענות שנשמעות בשנים האחרונות מכיוון הוועד נגד עינויים, שוברים שתיקה ושאר הארגונים שמספקים בדרך כלל תחמושת לתנועת ה־BDS.
אפשר רק לדמיין איך היו מתייחסים בימין לאנשי רוח ושלושה ראשי מועצות בישראל שהיו מפיצים לתקשורת מכתב פומבי עם טענות על עינויים קשים נגד חשודים פלסטינים בטרור שנתפסו אחרי דקירה, או ישראלים־ערבים שחשודים כמשתייכים לדאעש או לחיזבאללה.
אפשר רק לנסות להבין לאן זה הולך.
האמירות של סמוטריץ' ואורי אריאל נגד המחלקה היהודית היו כבר שיתוף פעולה מלא עם מטורפי הימין.
חקירה זה לא פיקניק
סרטון החתונה הוא רק דוגמה קטנה לטירוף שמתחולל שם. יהודים שמתנהגים כמו אנשי חמאס דוקרים תמונה של תינוק. כל הנהון או קריצת עין, כל חצי אמירה שאולי יש צדק בקונספריציות שהם מפתחים נגד המדינה והשב"כ, מעודדת אותם.
מי שחוקר את החשודים בטרור היהודי הם אנשי אגף החקירות ולא רכזי החטיבה היהודית. יש בשב"כ הפרדה בין רכזי מודיעין לחוקרים (שרוב זמנם מוקדש לטרור ערבי). אין חקירות ספונטניות. מאז חוק השב"כ הכול מתועד ומתבצע תחת פיקוח משפטי צמוד. חקירה היא לא פיקניק, אבל גם לא השבי הסורי.
ובכלל מה ההבדל בין עלילות משמאל לעלילות מימין? לפחות ישי מנוחין, שמנהל את הוועד נגד עינויים (והופיע כמטרה בקמפיין השתולים של אם תרצו), פועל בעקביות. כבר שנים הוא מפיץ סיפורים על חקירות נוראות של פלסטינים. מגזים ומקבל לפרסומיו במה ברחבי העולם. מי שפועל עכשיו נגד השב"כ צריך לבקש ממנו סליחה גדולה. אי־אפשר להסביר איפה היו כל אלה מימין שתוקפים את השב"כ עד היום. איך הפכו פתאום לפעילי זכויות אדם שלא מאמינים למדינה.
בניגוד אליהם, אני לא צריך לבקש סליחה ממנוחין. בעיניי הוא יריב אידיאולוגי שמכפיש את ישראל בדיוק כמוהם.
הטרור הערבי הוא אויב מוכר. נכון, אנחנו משלמים מחיר כבד במלחמה נגדו, אבל הוא לא מסכן את הקיום שלנו כחברה. הטרור היהודי מערער את היסודות של התנועה הציונית. זה לא רק הרצח של חפים מפשע, הנזק האדיר שהם עושים להרבה אנשים טובים מהציונות הדתית והכתם המוסרי שמכתים את כולם. זו גם פגיעה אסטרטגית במאבק בטרור. בניגוד לקמפיין של הפוסט ממלכתיים, אנחנו מדינת חוק. הנורמות שיווצרו היום יקבעו לגבי מחר ללא הבדלי דת גזע ומין.
דממה מטרידה
היו נורות אזהרה לאורך הדרך. מי שבחר להתעלם מהן, יש לו אחריות. ההתייחסות לקציני המינהל האזרחי כבוגדים בעלוני שבת, ההפגנות והקריאות נגד אלופי פיקוד מרכז ושר הביטחון, ועכשיו נגד השב"כ. באיזשהו מקום הפכו הגבעות לחזות הכל. המאחזים לחשובים מהמדינה. יחס גלותי. הרוב נותרו במקום הנכון, אבל הממלכתיות שהתמוססה בשוליים פגעה גם במרכז.
את תוצרי השבר אפשר היה לראות השבוע במערכת הפוליטית, והוא עמוק משנדמה. במשך כמה ימים נוצרה שתיקה רועמת במפלגות הימין. שב"כ מורכב היום מישראלים מכל מיני סוגים, חלקם מהציונות הדתית. הדממה הטרידה אותם. גם אותי. ביום שני פירסמתי טור נגד המתקפה הבוטה על החטיבה היהודית. קיבלתי שני מסרונים מפוליטיקאים מימין. "חשוב מאוד", הם כתבו. "חשוב שאתם תדברו", עניתי. אבל חלק מהקמפיינרים והתומכים במחאה נגד שב"כ הם פוקדים בכירים, מומחים לרעש. הם לא חזרו אליי. כך נראית פחדנות פוליטית.
הראשון שהעז לפתוח את הפה מימין היה נפתלי בנט. נדמה שבתקופה האחרונה הוא עובר שינוי ומבין את הנזק האסטרטגי של קנאים בהיסטוריה. את הנזק שהם מחוללים לציונות הדתית. אולי צבר מספיק משקל כדי לגלות את האחריות שמתלווה להנהגה. בנט נתן גיבוי לשב"כ בלי לגמגם. שעתיים לאחר מכן העז גם ראש הממשלה ללכת בעקבותיו.
זו מנהיגות על תנאי. בתנאי שמישהו אחר יהיה ראשון ויחטוף את האש. יום למחרת כבר יצאה מועצת יש"ע בהודעת תמיכה. קשה להאמין שבישראל צריך אומץ כדי לתמוך בשב"כ. קו עבר בין הממלכתיים לפוסט ממלכתיים. אסור לטשטש אותו. לפעמים קווים הם הכרח.
לפנייה לכתב/ת 
