"כשממציאים קונספירציה וקוראים לי רוצחת, אני אומרת לעצמי: נופר תתעלמי. אבל בעצם אני לא צריכה להתעלם, אני צריכה לחיות. לא מגיע לי שיקראו לי ככה"
הן היו שתי ילדות בנות 13 וחצי, שחלקו עט תכלת שבו קישטו את מחברותיהן. אבל אז נרצחה תאיר ראדה בשירותים של בית הספר, וחובבי הקונספירציות החלו להפנות אצבע מאשימה לעבר חברתה הטובה, נופר בן דוד. "אני מאוכזבת מפסק הדין השבוע", היא אומרת בראיון מיוחד. "העובדה ששופט אחד מתוך השלושה זיכה את זדורוב מאשמת הרצח מכבידה עליי. אני עוד לא יכולה לישון בשקט"
כשכותבים את השם שלה ב"גוגל" – נופר בן דוד – מציע מנוע החיפוש את ההשלמה "רוצחת". בתמונות בעמוד הפייסבוק שלה היא נראית כמו עוד בת 23 נאה וספורטיבית, עם חיוך גדול, אבל השבוע, לאחר דחיית ערעורו של רומן זדורוב על הרשעתו ברצח תאיר ראדה ז"ל, שוב היו כאלה ששלחו לה שם קריאות נאצה. "איך את ישנה בלילה?!?!?!", כתבו האנשים שהיא לא מכירה, "תתביישי".
כבר שנים שהיא חיה כך. כדור השלג מתגלגל מאז 2011, אז החלו להישמע בגלוי טענותיהם של חסידי הקונספירציה שלפיה זדורוב חף מפשע ומי שלמעשה ביצעו את הרצח הנורא, או לפחות יודעות את האמת ומסתירות אותה, הן חברותיה לכיתה. "היום הזה לא קל בכלל", כתבה בן דוד כמה שעות לאחר שהתפרסמה החלטת בית המשפט העליון. "התחושה שמלווה אותי כרגע זה שכלום לא סגור ואני לא יכולה ללכת לישון בשקט. אני רוצה שייעשה צדק, אני דורשת את זה בשביל השקט של כולנו. בשבילה".
ההחלטה להתראיין הייתה קשה. "אני פוחדת", הסבירה וביקשה להתייעץ עם משפחתה. היא נרגעה רק לאחר שאחותה הבכורה, נועה, ליוותה אותה בשיחה. לבן דוד יש סיבה לחשוש. החלטת בית המשפט ליבתה את אש תומכי זדורוב. קבוצת הפייסבוק "כל האמת על פרשת רצח תאיר ראדה ז"ל", מנתה ברביעי בערב 50,230 חברים. בחמישי בצהריים כבר היו בה 54 אלף חברים והמספרים המשיכו לעלות.
"אני מאוכזבת", היא מודה עכשיו. "העובדה ששופט אחד זיכה את זדרוב מאשמת הרצח מכבידה עליי. אני מרגישה שלא קיבלנו את כל התשובות, ולמרות שזדורוב הודה נשארו שאלות פתוחות בסיפור הזה. יש לי תחושה שאין על מי לסמוך שבאמת־באמת מצאו את הרוצח האמיתי של תאיר. אחרי פסק הדין של בית המשפט העליון אני לא מרגישה יותר בטוחה מאשר לפניו".
"הבנתי שאין גבול לרוע"
ב־6 בדצמבר 2006 נתגלתה גופתה של תאיר ראדה, בת 13 וחצי, מוטלת בתא בשירותי הבנות של בית הספר התיכון היחיד בעיר, "נופי גולן". ב־11 בדצמבר, כשבוע לאחר הרצח, עצרה המשטרה את רומן זדורוב, פועל בניין בן 29 שעבד בשיפוצים בבית הספר. לאחר שמונה ימי חקירה כינסה המשטרה מסיבת עיתונאים שבה הודיעה כי זדורוב הודה ברצח בפני מדובב ואף שיחזר את המעשה. למחרת הפרסום חזר בו זדורוב וטען כי הודה ברצח בלחץ החוקרים. מאז הורשע במחוזי, עירער לעליון, הורשע בשנית במחוזי, פנה שוב לעליון – עד שהשבוע דחה בית המשפט העליון ברוב של שני שופטים נגד אחד את הערעור, והותיר את פסק הדין המרשיע על כנו.
מאבקו של זדורוב על חפותו לווה בתשומת לב תקשורתית רבה וענני הוויכוח הציבורי וחוסר הוודאות סירבו להתפזר למרות כל ההליכים המשפטיים. חובבי הקונספירציה שמפנים את האצבע כלפי בן דוד וחברות נוספות מונים את סימני השאלה, שחלקם מבוססים על עובדות, חלקם על חצאי אמיתות וחלקם על כך ש"מישהו כבר כתב את זה בטוקבק מתישהו": מדוע ההערכה הראשונית של המשטרה הייתה שמה שהוביל לרצח היה אלימות בין בני נוער? האם בן דוד הובילה חרם על ראדה לפני מותה (טענה שבן דוד מכחישה בתוקף)? מדוע נמצאו בתא השירותים טביעות נעל במידה קטנה? ולמי שייכות השערות שנמצאו על הגופה?
עיקר האש מופנית כלפי התלמידות שהיו בשירותי הבנות בצהרי היום סמוך לשעת הרצח והעידו על כך במשטרה. אחת מהן סיפרה ששמעה מאחד התאים שחותכים נייר טואלט, שנייה העידה ששמעה קול של בת מאחד התאים אומר שהתא תפוס, ובן דוד סיפרה שראתה שם ילדה שלא הכירה. אף אחת מהן לא ראתה דם, לא ראתה גופה. למעשה, עד שנודע שתאיר נעדרת הסתיים כבר יום הלימודים וכל חבריה לספסל הלימודים בכיתה ח' כבר היו בבתים.
בן דוד הייתה אז גם בבית, למדה עם שתי חברות למבחן בספרות. "פתאום מישהו אמר שתאיר נעלמה. עזבנו הכל ויצאנו לרחוב לחפש אותה, בין השיחים, במרכז המסחרי. בתמימות של ילדות בנות 13 היינו בטוחות שנמצא אותה. ואז הגיעו הבשורות הנוראיות שהיא נרצחה. יש לי אחיין בן 13 ואני מסתכלת עליו ואומרת לעצמי, 'בגילו נרצחה חברה טובה שלי', איך יכול ילד כזה קטן לקלוט דבר איום כל כך?"
מאז, אומרת בן דוד, אין יום שהיא לא חושבת על חברתה. "לא היה לי זמן להתאבל על תאיר, לא היה לי זמן לעכל את הזוועה שעברה. מיד לאחר הרצח העדתי במשטרה על מה שראיתי ואז החלו ההתקפות עליי ועל חברה נוספת שהעידה. כשהתחילו הדיבורים האלה נכנסנו למגננה, היינו עסוקות בלהסביר שזה לא אנחנו שרצחנו את תאיר. שלא עשינו שום דבר רע. נתתי עדות במשטרה כדי לעזור להגיע לרוצח, אבל אנשים ברשתות החברתיות לא מפסיקים לדבר ולא משנה שעברו כבר תשע שנים מאז.
"הפייסבוק גועש. יש שם קבוצה שברור לה שזדורוב חף מפשע. הרצון שלהם לעשות צדק מבורך בעיניי, אבל הדרך שלהם היא נוראית. הם מנסים בכל דרך להפיל את הרצח על מישהו אחר. לפעמים אני מסתכלת על דף הפייסבוק שלהם ואני אומרת, כל הכבוד על האומץ שלהם ועל ההתעקשות, אבל הם משקרים כשהם קוראים לי רוצחת. הם נותנים את הפרטים האישיים שלי ואף אחד לא עוצר את זה. זאת לא הדרך להגיע לאמת.
"כשהייתי בצבא הייתי נכנסת לעיתים יותר תכופות לדף הפייסבוק הנורא הזה ומגיבה, עד שהבנתי שעל כל אדם שהייתי משתיקה, קם אחד אחר שתוקף וכבר לא היו לי כוחות נפשיים להתמודד עם זה. לא משנה מה נגיד, תמיד יהיה מי שיתפוס אותנו במילה ויפרש לא נכון.
"בתקופה שהגבתי לפוסטים שנכתבו עליי היה בחור אחד מהקבוצה הזו שהאמין לי ונוצר בינינו קשר פייסבוקי. דיברנו הרבה בפרטי על החיים וכו' ואיכשהו יצא שהייתי בתפקיד פיקודי ולא היה לי זמן ופחות ופחות שמרתי על קשר. הוא נפגע כנראה ולקח שיחה שהייתה לנו, מחק דברים שאמרתי והכניס אמירות משלו, שנתנו כיוון רע לדברים שלי. זה שבר אותי לרסיסים. הבנתי שאין גבול לרוע.
"לפני כמה זמן הייתי בראיון עבודה והיה שם מבחן אמינות. כשהאחראי זיהה אותי, הוא יצא עליי ואמר, את נופר בן דוד מהמקרה בקצרין? את הרי מסתירה דברים. הייתי בהלם. מה בסך הכל עשיתי? סיפרתי מה שראיתי כמו שכל אחד היה עושה וזהו, ומכאן נהיה סיפור שגם אנשים שלא מכירים אותי שמים עליי תווית".
אחרי הדברים האלו, שנאמרים בשטף שקשה לה לעצור, היא משתתקת. בפוסט שפירסמה השבוע כתבה, "אותם אנשים, משמיצים, יש להם הרבה מזל שהם נפלו על בנות כמונו עם חוסן נפשי מטורף. כי סביר להניח שבנות אחרות כבר מזמן היו לוקחות את זה למקום אובדני". אחותה מסבירה שלא קל לה, "נופר היא ילדה רגישה וחרדתית. אני מעבירה איתה לא מעט לילות לחוצים. לפייסבוק יש כוח מטורף".
אחרי הפסקה קצרה חוזרת בן דוד לשיחה. "כשקוראים לי רוצחת, אני אומרת לעצמי, 'נופר, תתעלמי'. אבל בעצם אני לא צריכה להתעלם, אני צריכה לחיות. לא מגיע לי שיקראו לי ככה".
ציפית שפסק הדין ישים סוף לאמירות כאלו?
"העובדה שיש אדם שיושב בכלא לא עושה אותי רגועה. גם אם הוא היה מזוכה, אני לא יודעת איך הייתי ישנה בלילה כשהייתי מבינה שבעצם אין קצה חוט ולא יודעים מיהו הרוצח האמיתי של תאיר. אני מניחה שאילו זדורוב היה מזוכה היו פותחים את התיק והכל היה מתחיל מחדש והייתי צריכה לעבור הכל שוב".
אילנה ראדה עדיין לא מאמינה שזדורוב הוא הרוצח.
"מותר לה לחשוב ככה. כל עוד יש סימני שאלה בעניין הזה, יש בעיה לומר בוודאות שהוא הרוצח".
איזה סימן שאלה מעסיק אותך?
"אם הוא באמת הרוצח, למה הוא עשה את זה? אין שום סיבה לרצוח את תאיר, היא לא הייתה ילדה מתגרה. לתחושתי הוא לא הרוצח. לי ולחברות שלי יש תחושה שהרוצח מסתובב חופשי איפשהו. אני עוד לא יכולה לישון בשקט".
"תאיר חלמה להתפרסם"
"תקופה ארוכה אחרי הרצח פחדתי להיכנס לשירותים", היא אומרת לאט. "שירותים הם מבחינתי לא מקום שבו עושים את הצרכים אלא מקום שנגמרים בו החיים. וזו לא הייתה רק התחושה שלי. הרי כבר למחרת הרצח הלימודים המשיכו, ואנחנו, הבנות מהכיתה, היינו הולכות לשירותים בבית הספר ומשאירות דלת פתוחה. היום התגברתי על הפחדים האלו, ובמקום כמו קניון, שיש הרבה אנשים, אני כבר לא פוחדת להיכנס לשירותים, אבל עדיין כשאני לבד בשירותים וחשוך בחוץ, מיד עולה לי התמונה של תאיר".
גם היום בן דוד זוכרת את הנערה הלא־מזוהה שראתה אז, ביום הרצח. "נכנסתי לשירותים להתפנות והייתה שם בחורה שלא הכרתי. הסתכלתי עליה, כמו שבנות עושות תמיד. לא חשדתי בה אבל היא הייתה פרצוף לא מוכר והמבט שלי נתקע עליה. לא חשבתי שזה לא הגיוני כי 'נופי גולן' הוא בית ספר ענק ולא מכירים את כולם. אבל אני זוכרת שחזרתי באותו יום מבית הספר ואמרתי לאמא שלי שראיתי ילדה מוזרה בשירותים. היא נראתה לי כזאת בגלל שנכנסה לתא השירותים אבל לא עשתה כלום, לא הורידה את המים וזה היה משונה.
"חודש־חודשיים אחרי הרצח, כשלא ראיתי את הילדה הזו שוב, התחילו לעלות לי שאלות, מי היא ואיפה היא. כנראה משהו הרגיש לי משונה וחשבתי שצריך לספר את זה למישהו. העדתי במשטרה שראיתי באותו יום בשירותים בחורה לא מוכרת, תיארתי מה שזכרתי וביקשתי שימצאו אותה".
היו כאלה שטענו שמשום שאבא שלך היה במשטרה עשו לך הקלות.
"אבא שלי הוא איש משטרה שיצא לפנסיה לפני עשר שנים, עוד לפני הרצח. הוא תמיד אמר שחייבים להילחם בשחיתות, גם בזו שיש במשטרה. הוא איש של צדק, אבל לא היה לו שום קשר למערכות המשפט. תמיד כשהזכירו את השם שלי אמרו שאבא שלי שוטר, לא הבנתי מה הקשר. סיפרתי במשטרה מה ראיתי בשירותים, לא הייתי עדה לרצח, אלא למישהי שעוררה בי חשד לאחר הרצח. אבא כאב יחד איתי את מה שעבר עליי בהשתלחויות ברשת".
בן דוד מתגוררת אצל קרובי משפחתה במרכז הארץ, מתעקשת שלא יצוין שם היישוב מחשש לביטחונה, לומדת לפסיכומטרי וממלצרת. לאחר שלוש שנים כמ"כית במודיעין היא חוסכת כסף לטיול הגדול לדרום אמריקה. כשתחזור, היא רוצה ללמוד ספורט וניהול ולפתוח סטודיו לריקוד. היא יודעת שיש מי שחושבים שברחה מקצרין בגלל סיפור הרצח. "זו עוד אחת מהעלילות שמדביקים לי, אבל קצרין היא הבית שלי, הוריי גרים שם ושם נמצא הלב שלי", היא מכריזה.
בסוף השבוע תגיע לקצרין לחגוג יום הולדת לאחת מחברותיה לכיתה ב"נופי גולן". בעוד כשבועיים תחזור שוב לעיר הולדתה לחנוכת בית הכנסת שיישא את שמה של תאיר. משפחת ראדה ביקשה את סיוע הציבור בתרומות שיאפשרו את השלמת בנייתו. שמואל, אביה של תאיר, חולה במחלה ממארת ו"אנחנו מאוד־מאוד רוצים שהוא יזכה לראות את בית הכנסת", אמרה האם אילנה. "זו משאלת הלב שלו ושלי כאחד".
רבים מבני מחזורה של תאיר יהיו בחנוכת בית הכנסת. "אנחנו קבוצה של חברים שיש בינינו קשר חזק. יחד עברנו רצח של חברה שלנו, אנחנו ממשיכים לדבר על מה שעברנו ועל החברה שאיבדנו, אנחנו מחזקים אחד את השני ושורדים בזכות החיבור המיוחד הזה", מסבירה בן דוד.
את בקשר עם ההורים של תאיר?
"עם אילנה אני לא בקשר, אני מרגישה שהיא לא מעוניינת שנהיה איתה בקשר. לשמואל אני והחברות ניגשות בכל אזכרה ומדברות איתו".
החברים בקצרין לא ששו השבוע לדבר על פסק הדין של שופטי העליון. "אני מעדיף לשמור לעצמי את המחשבות שלי על ההרשעה של רומן זדרוב", אומר אביב תותיה, אחד החברים. "הנושא נמצא בדיבור בינינו כל השנים מאז הרצח. יש בנות מהשכבה שעדיין עוברות מסע הכפשה מטורף ואנחנו מחזקים אותן כמה שאפשר. אנחנו עסוקים בהנצחתה של תאיר, מגיעים לאזכרות וליום עיון לזכרה שנערך פעם בשנה בבית הספר ומדברים לא מעט על תאיר כאדם בוגר.
"היום אני מבין איזו ילדה מיוחדת היא הייתה, כמה היא הבינה דברים עמוקים על החיים, למשל על החשיבות של נתינה לאחרים. אני הייתי אז ילד שמתעסק בשטויות והיא הייתה פעילה חברתית, שהתנדבה ועזרה. אז זה נראה לי נורא מרובע, והיום אני מבין שזו הייתה מרובעות מאוד מיוחדת". תותיה השתחרר מהשירות הצבאי וחזר להתגורר בקצרין. "אני לא חושש מזה שאולי הרוצח האמיתי לא נתפס. בעיניי קצרין היא מקום נהדר שטוב ביותר לגדל בו ילדים".
את נופר בן דוד מלווה דמותה של תאיר כצל. "אני חושבת על תאיר כמעט מדי יום וחולמת עליה בלילה", היא אומרת. "אני חולמת שהיא מבקשת ממני שלא אצמיד 'זיכרונה לברכה' לשם שלה. לפעמים כשאני רואה אותה בחלומות אני קופצת עליה בשמחה וקוראת לה תאיר, והיא מתקנת אותי ואומרת ששמה חיה. כמה הייתי רוצה שהיא תהיה כאן בחיים. אני כל כך מתגעגעת אליה.
"היא הייתה מהמקובלים, מלכת הכיתה כזאת ואני הייתי די חנונית וכשהיינו קטנות לא הייתה בינינו אינטראקציה. ואז בכיתה ז' הכניסו ילדים משלוש כיתות שונות לכיתה שלנו והיחסים בינינו מאוד התעצמו. תאיר ואני היינו חברות טובות. עד היום אני יכולה לשמוע אותה מבקשת ממני את העט הנדיר (במלעיל), ככה קראה לעט התכלת שלי שאיתו אהבה לעשות כותרות במחברת שלה.
"לפעמים אני עוצמת עיניים ומנסה לדמיין איך היא הייתה נראית היום ומה היא הייתה עושה. נראה לי שבצבא הייתה מד"סית, או תפקיד פיזי, מגניב כזה. היא הייתה כל כך יפה, כל כך בולטת וכל כך מוכשרת. החלום שלה היה להיות מפורסמת והיא התפרסמה בגלל שנרצחה וזה כל כך כואב. אני בטוחה שאילו הייתה בחיים היא הייתה שחקנית נהדרת".