חי את החלום

קשה לא להתאהב באושר מימון. החיוך הביישני, המבט העצוב בעיניים, העברית המשובחת, הידע הנרחב והיכולת לצטט פילוסופים וחכמי הלכה, הצניעות, הכנות, חוכמת החיים והאופטימיות שלו כובשים. קשה עוד יותר להאמין שמימון, שמככב בימים אלה בסדרה "להרוג את הסבתא" ב־yes, היה הומלס שחי ברחובות, שקע בדיכאון, סבל מהתקפי חרדה ואיבד את הקשר עם בנו היחיד. ואפשר בקלות להבין למה הוא כל כך צמא לאהבה.

עכשיו מימון, 48, מתחיל לזכות באהבה לה ייחל כל כך הרבה שנים. והכל בזכות מייל אחד ששלח בשיא ייאושו לחברו מהשירות הצבאי, הבמאי דוד אופק. מימון שהיה בנקודת השפל הגדולה בחייו מצא את הגאולה בדרך הכי לא צפויה. הוא הגשים את חלום הילדות שלו להפוך לשחקן וחידש את הקשר עם בנו. בפרמיירה של "להרוג את הסבתא" לא היה מאושר ממנו. הוא צעד על השטיח האדום לצד רמי הויברגר, אלי פיניש ומירי אלוני, ובעיקר לצד בנו, שסופסוף מצא סיבה להתגאות באביו.

"הדפוק ההוא מנתניה"

עכשיו, כשכבר מתחילים לזהות אותו ברחוב בזכות הסדרה, מימון, האיש שאיבד את התקווה בחייו ומצא אותה שוב — יכול להסתכל אחורה אל העבר שלו בהשלמה. גם לו קשה להאמין איך יצא מהרחוב ונכנס למסך הטלוויזיה. אין ספק שמהסיפור האישי שלו אפשר לעשות סדרת טלוויזיה שתעמוד בפני עצמה.

אני? משחק עם רמי הויברגר? מימון וצוות הסדרה

מימון, הרביעי בין חמישה אחים ואחיות, הילד הרגיש והחולמני, היה היחיד בבית שהוכה "נמרצות" בידי אבי המשפחה. "היו לי כנראה הפרעות קשב, אבל מי ידע על זה משהו בזמנו, אז הרביצו לי כל הזמן ואני ברחתי לספרים ולכתיבה", הוא מספר. "הייתי מדמיין את עצמי מחליף את השחקנים בסדרות הטלוויזיה שאהבתי ועושה חיקויים של מורים. השתמשתי בהומור, רציתי שיהיה כיף בחברתי, וכך ביטאתי את הרצון לקבל אהבה".

החלום לשחק מלווה אותו מאז שהוא זוכר את עצמו, אלא שהחיים דחקו אותו הצידה. "מגיל צעיר מאוד צרכתי המון תרבות — קולנוע, תיאטרון, ספרות ומוזיקה, אבל הייתי צריך להתפרנס ולא האמנתי שהחלום בר השגה. הייתי מתבונן בשחקנים וחושב שהם יחידי סגולה, בשעה שאני, הדפוק מנתניה, חסר כישורים".

בגיל 21, במסיבה בשפיים, התאהב במבט ראשון במי שלימים הייתה אשתו. אחרי שמונה שנים התחתנו, וכעבור כשנה, קצת אחרי שבנו היחיד נולד, התגרשו. "רציתי להיות בעל טוב, אז עבדתי במכירות והנחתי לחלום שלי, אבל לא הצלחתי — לא להיות שחקן ולא להיות בעל יעיל וטוב", הוא מספר. "האהבה בינינו הייתה מטורפת. כשהיה טוב, היה נהדר, אבל כשהיה רע, היה רע לתפארת, מה שהוביל לכך שהגירושים היו קשים מאוד. הם נתנו בי את אותותיהם כלכלית ורגשית. התרסקתי".

למטען שהביא מהבית היה כמובן חלק בהתרסקות. הילד שלא האמין בעצמו כי איש לא האמין בו, הפך לגבר שמרגיש שהעולם גדול עליו. מאבק ההישרדות הכלכלית היה קשה והוא התחיל להרגיש רדוף ובודד. מימון: "אנשים התחילו להתרחק ממני, פתאום הייתי לבד בעולם, החובות הלכו ותפחו, לא יכולתי לשלם שכר דירה, לא הייתה משפחה לפנות אליה, ומצאתי את עצמי ברחוב".

"חשבו שאני נרקומן"

כל יום הפך למלחמה. שלושת החודשים הראשונים שעשה כהומלס היו קשים מנשוא. "הייתי מתקלח בים, רץ לראיונות עבודה, מסתובב בקניון ומחפש שאריות אוכל בבתי הקפה, ומשתדל רק לעבור את היום". אז אימץ את הכובע איתו הוא מסתובב עד היום ואת הזקן, "כדי להתחבא מהבושה".

"היו לי ציפיות שהמדינה תסייע לי, אבל ברווחה לא נותנים לך לעבור אפילו את סף השומר", הוא מספר. "אני זוכר פקידה שאמרה לי, 'אתה כבר ממילא ברחוב, אז עוד יום, עוד יומיים, מה זה משנה?' מי שלא חי ברחוב לא מבין כמה כל יום כזה קשה".

מדי פעם אגר מספיק כסף כדי לגשת למכבסה ולכבס את בגדיו, מדי פעם התפנק במקלחת במקווה, "אבל זה בתשלום, ולא תמיד היה לי במה לשלם. לכן קרה שזרקו אותי משם, חשבו שאני נרקומן".

בסופו של דבר מצא עבודה במכירות והצליח לעלות מחדש על המסלול. לכאורה, הוא מדגיש. מימון נדד בין דירות בערים שונות, והמשיך להילחם בכל כוחו על הקשר עם בנו. "כאב לי לקחת אותו אליי, לחורבות שחייתי בהן, אבל הייתי אבא נוכח, גם כשחייתי ברחוב. תמיד דאגתי שהבן יידע שאבא שלו פה ואבא שלו אוהב אותו, גם אם היינו נפגשים ויושבים על ספסל בגן ציבורי".

האהבה לבנו, הוא אומר, היא שעזרה לי ברגעי השבירה. "חייתי בבדידות איומה, שנעשתה ממש בלתי נסבלת בשבתות ובחגים, כשראיתי סביבי משפחות. אני מבין שגרמתי למשפחתי לנטוש אותי, אבל קשה לי לקבל את זה. אחיי, חלקם אנשי צבא, רצו לחשל אותי. הם חשבו שאם יעזרו לי, אהיה תלותי, ולכן הפנו לי עורף כשביקשתי עזרה. באחת השיחות הטחתי בהם אשמה: 'מה עשיתי? לא רצחתי, לא אנסתי. יגאל עמיר רצח ראש ממשלה ומשפחתו מחבקת אותו, למה אתם לא מסוגלים לחבק אותי'.

"ברגעים כאלה היו לי הבזקי מחשבה לגמור את החיים, אבל הם חלפו כלעומת שבאו. איזה מסר הייתי מעביר בכך לבני? איזה מודל הייתי מציג לו? יכולתי לברוח ממנו, זה הכי קל, אבל נשארתי, גם כדי שיהיה לו אבא לבוא אליו בטענות".

אחרי חמש שנים של קיום עצמי בכבוד, מימון שוב מצא את עצמו ברחוב. הוא ישן בבתי ספר, ניסה את הגן הציבורי ("אבל אחרי אחד הלילות, כשהתעוררתי רטוב ומסריח אחרי שנערים שיכורים השתינו עליי, המשכתי הלאה"), מצא זולה על חוף הים.

לא להיות אוכל חינם

בחיפושיו אחר אוכל הגיע לבית תמחוי חרדי, והחל גם להתנדב במקום, "כדי לא להיות אוכל חינם. הייתי כלבויניק, עושה מה שצריך, מגיש לכל אחד את המנה שלו עם סיפור או בדיחה". בזכות חבריו החדשים האלה הכיר בעל מכולת והחל לעבוד אצלו. "שם גם התחזקה האמונה שלי. ראיתי את הצדדים היפים של הדת. הבנתי שאני צריך להתחיל לאהוב את עצמי, להודות לאל על זה שאני חי, על זה שהוא משמר אותי. אני לא מסוגל למלא תרי"ג מצוות, האיסורים קשים לי, אבל אני מדבר עם אלוהים באופן ישיר, בלי תיווך, ומשתדל גם להניח תפילין".

הפרנסה הצנועה שהתחיל לייצר אפשרה למימון לשכור לעצמו מחסן, "בלי שירותים ומקלחת, עם חולדות בגודל של חתולים. אבל מסתדרים. מקלחות במקוואות, שירותים בקופת חולים". במחסן החליט לכתוב את סערות חייו ונפשו. מאז, כבר שלוש שנים, הוא כותב. "כשאסיים, אחשוב מה לעשות עם. אולי אעבד את זה לסרט, אולי להצגת יחיד", הוא אומר בחיוך.

עד שזה יקרה, החליט מימון לפנות לפני כשנה לדוד אופק, "שהיה איתי בגדוד בצבא לפני 30 שנה ומאז הערצתי אותו על היצירות שעשה". המייל המנומס הוביל לפגישה, שהובילה להגשמת החלום הישן. אופק שילב את מימון בסדרה "להרוג את הסבתא" (המשודרת בימי ראשון ביס דרמה) שאותה יצר ביחד עם יוסי מדמוני, סאטירה חברתית על ישראל 2015, שבה הכל עומד למכירה. מימון מגלם את חנניה, אחד האחים במשפחת זליג, שבה סבתא עליזה (מירי אלוני) מסרבת למכור את אדמתה, לחלק את הכסף בין ילדיה ולהגשים את חלומות ההתעשרות שלהם.

"יצאתי בהרגשה איומה מהאודישן", הוא מספר. "חשבתי שהנה קיבלתי הזדמנות וחירבנתי אותה, אני הרי רגיל לחבוט בעצמי. אבל אז בא זימון לעוד אודישן ואחר כך לעוד אחד. אלא שהתשובה התעכבה. בסוף, כשהגיע הטלפון המיוחל, נלחצתי נורא. צפו לי מחשבות על זה שלא למדתי משחק, ואיך אשחק לצד ענקים כמו רמי הויברגר ומירי אלוני. אבל החלטתי ליהנות מההזדמנות. היה קסם באוויר. התייעצתי כשהרגשתי צורך, הבנתי את הקווים המקבילים בין סיפור חיי לסיפור של חנניה, ועפתי. הייתי על ענן".

אחת הסצנות הייתה משמעותית במיוחד. "כשהתכוננתי לקראתה, בכיתי כמו מטורף. חנניה בא לבקש מחילה מאמו כשהיא גוססת והכל התערבב לי. הרגשתי שאני מדבר עם אמא שלי, שאנחנו סוף־סוף עושים את השיחה שצריכה להיעשות. למזלי, עד הצילומים הדמעות שלי נגמרו".

גם המכות שחוטף חנניה עשו למימון פלאשבקים לעברו, גם הדפוס המשפחתי שלפיו כשהאחים האחרים מגיעים לבית האמא פותחים לכבודם שולחן, ואילו כשהוא מגיע, שולחים אותו להוציא את הסיר מהמקרר. אין בו מרירות או כעס כשהוא מתאר את החוויות האלה, אבל כבר שלוש שנים שאין לו קשר עם משפחתו. ועם זאת, הוא אומר, "סלחתי".

איך?

"המטען יישאר. משפחה זה לא רק לאכול קוסקוס בשבת. ציפיתי לעזרה והפנו לי עורף. אבל אני בא ממקום מבין, מפויס, לא מנסה לבוא חשבון עם אנשים. מחלתי, ואני מקווה שימחלו לי. אני אוהב את המשפחה שלי מאוד. לדעתי, לעת זקנתו אבי עשה הכל כדי לפצות אותי על הילדות. הוא אהב את בני יותר מכל נכד אחר, וברור לי שלו היה בחיים, לא הייתי מגיע לרחוב. הוא היה שומר עליי. אבל הייתי צריך לעבור את הדרך שעברתי, והיום אני מקווה שנצליח לחזור לקשר, שהם יראו אותי בסדרה ויהיו גאים בי. לשאת כעס ומרירות זה מתכון בטוח למוות. כשמוותרים עליהם נפתח חלל לתקווה, לאנרגיות טובות".

מלבד זאת, מימון חולם על עבודות נוספות במשחק. "חייתי 15 שנים בשולי החברה, והבדידות מחרפנת. לך תהיה יצירתי כשאתה אוסף שקל לשקל כדי לקנות לעצמך קצת אוכל. אני לא רוצה יאכטות ודירת פאר. החיים הוכיחו לי שאני חזק. גם ברגעים הכי קשים לא הסתבכתי עם החוק ולא אושפזתי בבית משוגעים. תמיד האמנתי שאני אוטוטו חוזר לחיים הנורמליים. לא הייתה אופציה אחרת מבחינתי. אני לא מביט אחורה בזעם, אלא בקבלה. אני רק רוצה להמשיך לשחק, ללמוד, להתפתח ואהבה. קודם כל אהבה".

וכנראה שאהבה שהכי חשובה לו, היא זו שהוא זוכה לה מבנו. "לאורך השנים", הוא אומר, "נוצר בינינו ריחוק. כל אחד מאיתנו ניסה לחסוך לאחר עוגמת נפש ונפגשנו פחות, אבל עכשיו הוא מגיע אליי עם האופנוע שלו כשהוא יכול, ואנחנו מדברים כל הזמן בווטסאפ. אני מקווה שאגיע למקום של יציבות כלכלית ואוכל לפנות את הזמן כדי להתקרב אליו מחדש". ולפי הדרך שהדברים בחייו של מיימון מסתדרים בזמן האחרון, אפשר להאמין לו שזה יקרה. •