"בעקבות 'הישרדות' התחילו לקרוא לי 'הערבייה'. ברור שזה מעליב"
על הגב יש לה קעקוע של פסוקים מספר תהילים בצורת צלב והיא אומרת "בעזרת השם", לובשת בגד ים זעיר ויש לה בן זוג יהודי. הודא נקאש המשתתפת הכי מהפכנית ב"הישרדות", מספרת בגילוי לב על החיים מחוץ למוסכמות וההתמודדות המשפחתית עם מחלתו הקשה של אחיה הקטן
כמעט מדי יום ביומו מגיעה הודא נקאש, 26, למחלקת השיקום בתל־השומר ויושבת ליד מיטתו של אחיה, נאג'י, בן 14 וחצי. "הוא שוכב במיטה, נושם בכוחות עצמו, העיניים שלו פקוחות, אבל הוא לא מדבר ולא מגיב", היא מתארת בקול חנוק. "אני אומרת לו, 'נאג'י, אתה חייב להתעורר, 'הישרדות' כבר באוויר, הרי כל כך חיכית לראות אותי בטלוויזיה', ואפילו זה לא עוזר. אני לוחצת את כף היד שלו ומתחננת שילחץ את שלי, והוא נשאר קפוא".
הטיפול באחיה אינו חדש להודא ("בערבית זה מתנה מאלוהים"), בתם הבכורה של מייסון, מורה למדעים, ואדיב, אדריכל המתמחה בשימור ערים. היא נולדה בנצרת, גדלה בחיפה ולאחרונה עברה לדירה שכורה בצהלה עם אחותה מונה (21, סטודנטית לאדריכלות באוניברסיטת תל־אביב). הודא הייתה בת 13 כשהתגלה שאחיה סובל ממחלה אוטואימונית הגורמת להתקפי פרכוסים.
"כשהוא קיבל את ההתקף הראשון הילדות שלי נמחקה", היא אומרת בגילוי לב. "הייתי חייבת להתבגר ומהר כדי לתמוך גם בו וגם בהורים. היו לנו שנים טובות, יחסית, שכיום אני זוכרת אותן בגעגועים. אמא שלי, בשלנית תותחית, אלופה בעלי גפן עם בשר ואורז. כמה נהניתי לעמוד לצידה ולעזור לה לגלגל".
היא לא הייתה בבית בלילה ההוא, לפני חודשיים וקצת, כשההתקף השלישי והחמור מכולם פקד את אחיה. "מאז שחזרתי מ'הישרדות' היו לי הרבה עניינים בתל־אביב, ובאחת אחרי חצות אחותי צילצלה אליי ואמרה, 'הודא, בואי לרמב"ם, נאג'י קיבל שטף דם במוח'. טסתי לשם, אבל כשהגעתי הוא כבר היה בחדר ניתוח, בסכנת חיים. זה היה לילה ארוך וקשה. בשלב מסוים הרופא יצא, הרים ידיים כאילו שהוא אומר, 'אין מה לעשות', והתחלתי לקלוט שאולי אשאר בלי אח".
על השתלשלות האירועים היא שמעה מבני משפחתה. "בחצות כולם שכבו לישון ופתאום נשמע רעש מהחדר של נאג'י. אבא ואחותי רצו אליו ומצאו אותו על הרצפה, מפרכס. אבא הזעיק את אחיו, שהוא רופא, ושניהם הרימו אותו בידיים עד למכונית. שני ההתקפים הקודמים פגעו לו באזורים שונים במוח, אבל הרופאים אמרו, 'חכו כמה ימים, תנו למוח להתאושש' ובאמת המצב שלו השתפר. גם עכשיו הרופאים אומרים שזה ייקח זמן, ובינתיים עוד לא קרה שום נס. הבית שלנו התרוקן. אמא עברה לגור ליד המיטה של נאג'י, אבא חי בין בית החולים למשרד וכולנו מקווים שיהיה בסדר, בעזרת השם".
בעזרת השם?
"למה לא? אני ערבייה נוצרייה ומאמינה באלוהים. בערבית הוא 'יא ראב'. תמיד האמנתי, ובהונדורס האמונה שלי התחזקה".
בכיתה א' היא התחילה ללמוד קרוא וכתוב בשלוש שפות - ערבית, עברית ואנגלית, צפתה בסרטי דיסני בעברית וחלמה להיות עורכת דין או פסיכולוגית. "רק בתיכון התחיל ליפול לי האסימון שעם הגובה שלי, 1.78 מ' ועוד כמה מילימטרים, אני יכולה להיות דוגמנית. אין לי מושג כמה אני שוקלת, אבל כולם אמרו שיש לי גוף טוב".
זה מקובל שערבייה נוצרייה עוסקת בדוגמנות?
"אני באה ממשפחה מאוד ליברלית ופתוחה, שהיא שונה מאוד מהדרך שבה ערבים נתפסים במדינה. הבית מסורתי, אבל כל צורת החינוך שלי הייתה מתקדמת. אילו נולדתי במשפחה אחרת אז כיום כבר הייתי אמורה להיות נשואה עם ילדים, וטוב שזה לא קרה. אני מודה להורים שלי שתומכים בי ונותנים לי את חופש הבחירה".
כששיתפה את הוריה במחשבות על קריירת דוגמנות, הם לא יצאו מגדרם מרוב שמחה. "הם חשבו שזה סתם חלום שיעבור לי עם השנים וביקשו שקודם אסיים את התיכון. למדתי בנצרת והייתי תלמידה בסדר, לא הכי מצטיינת ולא הכי גרועה. במתמטיקה עשיתי רק שלוש יחידות, וגם זה בקושי, אבל הצלחתי בביולוגיה, אנגלית ותקשורת. בסוף התיכון עבדתי בחנות בגדים, שיפרתי את הפסיכומטרי ולמדתי לתואר ראשון בארכיאולוגיה וגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה. רציתי להתמחות בתיירות, כדי שיהיה לי מקצוע ביד כשאפסיק לדגמן".
המחשבה על התנדבות לשירות צבאי לא עברה לך בראש?
"אפילו לא לרגע. אנחנו לא מתגייסים. לא חייבים. את סבתא וסבא שלי גירשו מאיקרית עם קום המדינה. בהתחלה אמרו להם, 'זה רק לכמה ימים, צריך לעשות משהו בכפר' וכשהם חזרו הכל היה אבנים. השאירו רק את הכנסייה. יש לי את כל הסיבות לכעוס על המדינה, אבל לא חונכתי לשנאה ובשבילי כל בן אדם הוא קודם כל בן אדם. בחיים לא נתקלתי בגזענות, רק בעקבות "הישרדות" התחילו לקרוא לי 'הערבייה'. ברור שזה מעליב".
תני בראש
בגיל 20 היא בישרה להוריה שחיידק הדוגמנות לא עבר לה. "הם אמרו לי, 'סבבה, אנחנו איתך. משני צדדייך ומאחורייך' והתנצלו על כך שהם רחוקים מעולם הזוהר ולא מכירים בו אף אחד. פניתי למעצב חיפאי ששלח אותי לסוכנות מקומית, עשיתי תצוגות, הצטלמתי בשמלות כלה ושמלות ערב של מעצבים מהצפון, ולפני שלוש שנים חתמתי בסוכנות DEVOTIONAL של דויד ישעיהו ויאנה גור. למזלי למדתי באוניברסיטה רק שלוש פעמים בשבוע. נסעתי לתל־אביב ברכבת. בזכותם התחלתי להצטלם לכל הגדולים - קום איל פו, דורין פרנקפורט, טובל'ה ונעמה חסין, עשיתי תצוגה לקסטרו, דיגמנתי בשבוע האופנה וכיום אני הפרזנטורית של טורקיז".
איך הגיבו בבית למראה תמונות שלך בביקיני?
"בכיף, אמרו שהן יפות. גם לחוף הים אני הולכת בביקיני ולא סתם, זעיר. אסור שיראו עליי סימני שיזוף ולכן, כמה שבגד הים יותר קטן זה יותר טוב, אבל ב"הישרדות" החלטתי ללכת הפוך על הפוך. כולן לבשו בקיני ודווקא אני לבשתי בגד ים שלם".
למה החלטת לצאת להונדורס?
"מהרבה סיבות. אני מעריצה את התוכנית הזאת, ראיתי אותה מהעונה הראשונה. המשימות הפיזיות קרצו לי בגלל שאני מתאמנת ואני חזקה. וכמובן שפריים־טיים בטלוויזיה זה משהו שלא מסרבים לו. אמרתי כן בלי לחשוב פעמיים. הגעתי לפגישה בהכרזה, 'אני רוצה לצאת ל'הישרדות' כדי לזכות במיליון' וזה עשה את העבודה, אבל כשחזרתי הביתה חששתי לספר לאמא שהתקבלתי. אני הבכורה, היא רגילה שאני עוזרת לה, היא חרדתית ולא ידעתי איך היא תגיב על טיסה למקום מבודד שבו לא נוכל להיות בקשר. להפתעתי, אמא שמחה מאוד. היא אמרה, 'מה שעושה לך טוב עושה גם לי טוב' ואבא אמר, 'אם בחרו אותך מתוך אלפים, אז לכי על זה ותני בראש'. לחברות שלי לא סיפרתי. פשוט נעלמתי. אחרי כמה ימים של שקט הן צילצלו לאחותי לשאול איפה אני וגילו עד כמה אני רחוקה".
היא לקחה לדרך את שלושת הפריטים היקרים ביותר לליבה: שרשרת צלב ("אני לא עונדת אותה ביומיום, אבל חייבת אותה לנסיעות"), הברית החדשה וספר תהילים. "כולם נגנבים מהשילוב הזה, אבל בשבילי הוא הכי טבעי. אנחנו מאמינים גם בברית הישנה ואני לא זזה בלי תהילים בתיק. הפרק האהוב עליי במיוחד מתחיל במילים 'מזמור לדוד, אדוני רועי, לא אחסר'. איך שהגעתי לאי חטפתי שוק נוראי. ממה? מהכל. מצאתי את עצמי ישנה על האדמה, פאקינג אדמה קשה, עם יתושים שכל הזמן עוקצים אותי, בקור אימים, בלי סוודר ושמיכה, עם חבורת אנשים שאני לא מכירה, ועל המקום רציתי לפרוש. הביתה! גם הגעגועים למשפחה הרגו אותי".
אז מה עשית?
"התחלתי להתפלל. אמרתי שבע פעמים את הפרק מתהילים. אני יודעת אותו בעל פה. קיעקעתי את שתי השורות הראשונות שלו על הגב, בצורת צלב, באנגלית. 'לורד איז מיי שפרד'. עשיתי את זה שבועיים לפני הנסיעה לאי. אמא שלי חשבה שהלכתי למקעקע בחיפה כדי לסדר משהו בקעקוע שעל הזרוע ופתאום חזרתי הביתה עם תחבושת בגב. היא התחילה לצעוק, 'למה? למה את מקלקלת את הגוף שלך?' אבל בעיניי זה לא נקרא לקלקל, זה משהו ייחודי. את מכירה עוד מישהו עם קעקוע כזה?"
מה ביקשת מאלוהים?
"אמרתי לו, 'התפללתי אליך שאצליח להתקבל ל'הישרדות' ואתה מילאת את בקשתי. אם הבאת אותי עד לכאן, אז תדאג שיהיה לי טוב. אני אפרוש רק כשאקבל ממך סימן. אתה תחליט'. ולא הגיעו ממנו סימנים".
היא שובצה בשבט הוראקן, "הכחולים", שכלל את שמעון אמסלם, רוסלנה, טילטיל, עומר רוזן, יהודה שושן, בן־יהב נבט, לירון רביבו וליסה שורקין - ומהרגע הראשון לא התחברה עם אף אחד. "בפרקים הראשונים רואים אותי עומדת בצד ומתבודדת", היא מספרת. "זה היה מרוב הלם והוא גבר כשההדחה הראשונה הייתה בשבט שלנו. סיכמתי עם כמה מהחברים שנדיח את שושן ופתאום מודיעים שבן־יהב מודח. מאז ומתמיד הייתי אחת שלא נותנת אמון בכל אחד, אבל כשגיליתי ששינו את הדברים מאחורי הגב שלי ושאני בכלל לא מעודכנת, הייתי הרוסה. למה שיקרתם לי? זה השפיע מאוד על הווייב שלי וממש כיבה אותי. הפכתי לעוד יותר מנותקת. חשבו שאני עושה את זה בגלל שאני סנובית, וזה בדיוק ההפך. פשוט לא יכולתי להרגיש שאני חלק מהמשפחה. התפללתי שידיחו אותי, אבל תודה לאל, זה לא קרה".
מצבה השתפר כשבתהליך משא ומתן בין השבטים היא עברה לשבט השני, קויופה, ודנה ברגר עברה להוראקן. "בשבט שלי החליטו להוציא אותי כיוון שהייתי המשתתפת שהם הכי פחות התחברו אליה ואני מודה שזה העליב אותי. למרות שגם אני לא אהבתי אותם, זה לא נעים לקבל את זה ישר בפרצוף. אבל ברגע שעברתי לקויופה הרגשתי בבית. היו שם אנרגיות טובות, אולי מפני שהחבר'ה שם יותר צעירים, נפתחתי אליהם והחלטתי לפתוח דף חדש. התחברתי הכי חזק לרון שובל, הוא מצחיק לאללה, יש לו יציאות־על. פעם, ביום חופש, אחרי שניצחנו במשימת חסינות, ישבנו ביחד ורון אמר, 'אם אראה עכשיו את התמונה של הבן שלי אני קופץ בנג'י בלי חבל'. הוא היה רציני, הוא התגעגע נורא, אבל אותי זה קרע מצחוק".
חשוב לה להבהיר שהמשימות הפיזיות היו הרבה יותר קשות מכפי שהן מצטיירות על המסך. "לדוגמה, המשימה עם הגלשנים. כשהסבירו לי איך לעשות את זה התחלתי לרעוד מפחד. הצופים שיושבים מול הטלוויזיה, רגל על רגל, ואוכלים משהו נחמד בזמן שאנחנו גוועים מרעב, לא מעלים בדעתם מה משקלו של הגלשן. מרוב רעב ותשישות ועצבים כל דבר היה לי כבד, אפילו הדגל. והלחץ היה היסטרי. כבר לא ראיתי בעיניים, רק רציתי לעשות את זה מפני שאם לא ננצח מישהו יודח. בעבר, כשראיתי 'הישרדות' בטלוויזיה, גם אני שיחררתי רעל וצעקתי, 'נו, יאללה, למה אתם מתפדלאים?' כיום אני לא צריכה להיזכר ביתושים ואיך גירד לי בכל הגוף. כשאני מסתכלת על הרגליים שלי, שעדיין מכוסות בצלקות, אני רואה 'הישרדות'. ואני גאה בעצמי על כל יום שעבר בשלום".
מה אכלת שם?
"אורז. בישלנו אותו בסיר על המדורה. פעם דייסתי ופעם יבש, גרגיר־גרגיר. אהבתי יותר את הדייסתי מפני שהוא יותר מילא לי את הקיבה. עד היום אני לא מסוגלת לאכול קוקוס, אפילו לא לראות אותו, אבל אני מתגעגעת לטעם של קני הסוכר. כשנטרפתי מרעב פינטזתי על האוכל של אמא וסידרתי בדמיון את רשימת המטעמים שהיא תכין לי כשאחזור".
קופי ופייסט
מאז עליית הסדרה היא מנסה להסתגל לטוקבקיסטים. "כותבים לי 'יימח שמך וזכרך' וגם 'עוכרת ישראל'. ולמה יורדים עליי? בגלל הקטע שבו ליסה ואני ניהלנו שיחה. היא שאלה אותי, 'איך תתנהגי אם תהיי זומבי (מודחת מהמשחק, אבל עדיין לא נשלחת הביתה - ס"ש)? תשנאי אותנו? תכעסי עלינו?' ואני, שהבנתי ממנה שאני מועמדת להדחה, עניתי, 'אני כבר שונאת אתכם!' אז מישהו הסיק שאני ערבייה ששונאת יהודים. איך אשכנע את כל הרעים שאני לא שונאת יהודים?"
אולי תתאהבי ביהודי?
"איך ניחשת? אני מאוהבת כבר ארבעה חודשים וזו הפעם הראשונה שיש לי קשר רציני עם יהודי. היו לי כל מיני מערכות יחסים, עם ערבים, אמריקאים מחו"ל, לא משנה מה היה. אבל אני לא מוכנה להסגיר את שמו ולספר עליו בגלל שחשוב לי לשמור על הפרטיות שלי".
איך אתם מסתדרים כזוג מעורב?
"מצוין. הוא מסתכל עליי כעל בן אדם, לא כעל ערבייה ולא כעל נוצרייה, וברוך השם יש על מה להסתכל. גם לי יש על מה להסתכל. הוא לא דוגמן, אבל חתיך".
איך הורייך יגיבו אם תתחתני עם יהודי?
"אני אתחתן איתו או שהם יתחתנו איתו? אני בטוחה שהם ייתנו לי ברכה. כרגע עוד מוקדם לי לחשוב על זה. אני רוצה להגיע כמה שיותר רחוק בדוגמנות, גם בחו"ל, להתפתח במשחק, וכשהקריירה הזאת תדעך לעבוד בתיירות או במשהו שקשור בתזונה ובריאות. מצד שני, כדאי ללדת בגיל צעיר. כמה ילדים? כמה שאלוהים יחליט, העיקר שיהיו בריאים. לדוד שלי יש תאומות זהות וגם אני רוצה תאומים זהים, קופי ופייסט".
יהיה שלום בארצנו?
"הוא חייב לבוא. אני לא מתעניינת בפוליטיקה, אבל המצב ישתנה כשאנשים ייצאו מהקופסה שלהם ויפסיקו לתייג. בישראל מתייגים ערבים ואתיופים ורוסים, למרות שאנחנו בין המדינות היחידות בעולם שיש בהן מכל המינים והצבעים. כואב לי שאנחנו לא מצליחים להסתדר. תתחילו לחבק ותראו כמה טוב זה יעשה".
מה תעשי אם תזכי במיליון?
"קודם שיבוא המיליון, אחר כך נדבר".
הכי–הכי באי
האדם שהכי התחברתי אליו: "רון שובל".
האדם שהכי לא התחברתי אליו: "לירון רביבו".
הרגע הכי מפחיד: "לפני אחת המשימות נפלתי על עצם הזנב ופחדתי שלא אוכל ללכת יותר".
הרגע הכי מצחיק: "כשקיבלתי את הכרבולית שלי. כבר יש רמיקס ביוטיוב".
הכי חתיכה: "טיטי".
הכי נשמה: "דנה ברגר".
הכי אגואיסט: "זה כמובן רק במסגרת התוכנית, שבה כל אחד חושב על עצמו. מתלבטת בין עומר רוזן ליהודה שושן. כיום כולנו חברים טובים".
