היה גדול

1978, שכונת קרויצברג בברלין, השפיץ המזרחי של הצד המערבי בעיר המפולגת. מריאן גולד מגיע לשם בעיניים נוצצות בגלל שמועה שדיוויד בואי עומד להופיע במועדון קטן. "הערצתי אותו מאוד", מספר גולד, "ואתה לא מבין מה קרה בברלין סביב זה שהוא היה בעיר. אם אני זוכר נכון, הוא הגיע לטיפול גמילה, וכולם רצו לראות אותו, גם מהצד השני של החומה. מחוץ למועדון עמד איזה בחור ומכר תקליטים של כל מיני להקות אינדי. קניתי כמעט בלי לשים לב תקליט של להקה בריטית בשם Big In Japan".

גולד לא זכה - "למרבה הצער" - לפגוש את בואי באותו לילה, ואת התקליט שקנה זרק איפשהו בבית. שנה אחר כך כתב שיר על זוג אוהבים שמנסה להיגמל מהרואין. "שניהם מדמיינים איזה עולם טוב יהיה להם בלי זה", הוא מפרט. "אישונים רגילים, רגשות אמיתיים שלא תלויים בסם. פשוט יצא לי להכיר זוג כזה. זה היה הרקע ל־Big In Japan, ותראה מה זה גורל. כאן חשבתי ששם הלהקה מהתקליט שקניתי אז יתאים בדיוק לפזמון. ההנחה הייתה שאם כמו הזוג הזה, אתה לוזר בעולם שלך, זה לא אומר שלא תוכל להצליח בגדול במקום אחר. יפן הייתה אז יעד רחוק וכמעט בלתי נתפס במושגים מערביים. זה התלבש לי יופי על השיר. אתה יכול להיות קטן בארה"ב, קטן בבריטניה, אבל בכל זאת עדיין להיות גדול ביפן".

ולמה הכוונה בשורה 'האם אשאר כאן בגן החיות'?

"גן החיות בברלין היה אז מקום שבו נאספו כל מיני ג'אנקיז".

טעם טוב. אלפאוויל (מימין: גולד)

כשהשיר המושלם של אלפאוויל נחת ברדיו ב־1984, הוא התחרה בלהיט גדול אחר מאותה תקופה, Relax של פרנקי הולך להוליווד. בכך סגר גולד את המעגל שנפתח שש שנים קודם לכן. "מי עמד בפרונט של פרנקי? הולי ג'ונסון, שהיה גם זמר ובסיסט בלהקה ביג אין ג'פאן. זה לא מדהים?!"

גם ההצלחה של השיר הייתה מדהימה. תיארת לעצמך שזה יקרה?

"הגזמת, לא היה לי מושג שזה יגיע למעמד של מפלצת ממש. זה היה אחד השירים הראשונים שהלחנו. היו לנו כמה סינתיסייזרים ממש זולים, סיקוונסר ומכונת קצב. התחלנו לאלתר והלחן הגיע. אם היית אומר לי שיותר מ־30 שנה אחר כך אני אדבר עם עיתונאי מישראל על השיר הזה, הייתי חושב שאתה על סמי הזיה. זה לא היה מאותם רגעים שבהם אתה אומר לעצמך, 'וואו, עשינו פה חתיכת שיר'. מה שבא אחר כך היה לגמרי לא נורמלי".

¥ ¥ ¥ ¥ ¥

שנות ה־80 נגמרו מזמן, השיער הנפוח, הבגדים הבוהקים, העיניים המאופרות בכבדות - את כל אלה השאיר גולד מאחור, אבל בתור אייקון של העשור ההוא, גם בגיל 61 הוא מסתובב עם אלפאוויל ברחבי העולם. בחודש הבא יגיע לארץ לשתי הופעות בהיכל התרבות בתל־אביב (5 ו־6 בפברואר). הקהל הישראלי, שידוע בחיבתו לכוכבי עבר, לא נשאר אדיש. בתחילה הייתה אמורה אלפאוויל להופיע פעם אחת, אבל הכרטיסים אזלו במהירות ונקבע מופע שני.

"הופעתי בסינרמה בתל־אביב בסוף שנות ה־90", נזכר גולד, "והיה נהדר. הבנתי שמאז השתנו הרבה דברים בישראל, ושהמסעדות שלכם מצוינות. הקהל אצלכם מאוד אוהב את המוזיקה שלנו. אמרו לי שברדיו שלכם עדיין משמיעים את השירים של אלפאוויל. זה אומר שיש לכם טעם טוב. אני מאוד נרגש לחזור ולהופיע אצלכם".

יש עדיין משמעות מיוחדת לביקור של להקה גרמנית בישראל?

"בהחלט. אתה לא יכול להפריד את ההיסטוריה וגם לא צריך. כגרמני, עבורי ביקור בישראל תמיד מאוד משמעותי. אני חושב ברגעים כאלה על העבר האפל, הנורא, ואומר לעצמי, 'זה פשוט נהדר שאנחנו יכולים לבוא לישראל ולנגן פה'. אני גם מאוד שמח לראות ישראלים שמגיעים לבלות בגרמניה, ויש כאלה שבאים להופעות שלנו. אני חושב שלכל בני הדור שלי, היחסים עם ישראל הם מאוד מיוחדים ואני בטח האחרון לומר שבין המדינות יש ידידות נפלאה. נדמה לי שהישראלים רואים את זה לבד".

כמוזיקאי מתחיל בברלין של סוף שנות ה־70, גולד נמשך לפוליטיקה והסתובב בחוגי השמאל הרדיקלי. "הייתי סוג של קומוניסט ובאמת האמנתי שאפשר לעשות מהפכה בעזרת אמנות ומוזיקה", הוא צוחק. "גרתי בדירה קטנה וצפופה יחד עם עוד כמה אנשים שחשבו כמוני, ציירים, פסלים וכל מיני אמנים. שם פגשתי את ברנרד לויד ופרנק מרטנס. הקלטנו יחד כמה שירים בשביל להשתעשע ואחר כך אמרנו, 'למה שלא נופיע איתם מול החבר'ה שלנו?' למרבה ההפתעה, הם אהבו את זה. התחלנו לחרוש את המועדונים בברלין עם הצליל הסינתיסייזרי שלנו והגדרנו את עצמנו כלהקת ניו־ווייב".

Big In Japan היה יריית הפתיחה הרשמית. ההצלחה הייתה מסחררת, אבל בעשור שהתאפיין בלא מעט אמנים של להיט אחד, ההמשך לא היה ברור מאליו. למזלם של גולד וחבריו אלבום הבכורה שלהם, Forever Young, הוליד עוד להיט בינוני The Jet Set ושני להיטים ענקיים: Sounds Like a Melody והבלדה שנושאת את שם האלבום.

"כמו 'ביג אין ג'פאן', גם 'פוראבר יאנג', הוא שיר שלכאורה יכול להיראות אופטימי", אומר גולד, "אבל אם מעט מתעמקים במילים, מיד מבינים שזה לא ככה. קודם כל, זה כמובן חלום בלתי מושג להיות צעיר לנצח, פנטזיה די מגוחכת שמסתירה כל מיני פחדים שיש לנו מהזדקנות. חוץ מזה, כתבנו את השיר בעיצומה של המלחמה הקרה ואני שואל שם 'האם אתה עומד להטיל את הפצצה או לא?' המילים נכתבו אחרי שכבר היה לנו את הלחן ופשוט שבתי אל שורות מסרטים שאני מכיר כדי לשזור בטקסט, להתכתב איתם.

"במקור Forever Young גם היה אמור להיות שם ההרכב שלנו. בסוף בחרנו - וטוב שכך - באלפאוויל, על שם הסרט של גודאר שאני מאוד אוהב. סרט שהיה דיסטופי מספיק, אלגנטי מספיק ומסתורי מספיק כדי להפוך לשם ההרכב שלנו".

ההצלחה של השירים שהוצאתם אחרי 'ביג אין ג'פאן' כבר הפתיעה אותך פחות?

"להפך, הרבה יותר. לא חשבתי שיש לי עוד להיטים כאלה ביד. רק אחרי 'פוראבר יאנג' הבנתי משהו חשוב: כל מה שאני צריך לעשות זה, סליחה על הקלישאה, ללכת עם ההרגשה שלי. לא עניין אותי הכסף, גם לא ההצלחה עצמה, אלא אם אני מאמין לעצמי כשאני שר. הרבה צעירים שואלים אותי איך אפשר לכתוב שירים כאלה, וזה מה שאני עונה להם. אין דרך אחרת".

ולא נהנית מההצלחה עצמה, מההערצה, מהפרסום?

"לא מהמרכיבים האלה. זה דווקא היה מעצבן. פתאום אנשים הכירו אותי ולא יכולתי ללכת לשום מקום. ממש לא אהבתי את זה. אני זוכר שהיו הופעות שאחריהן לקח לנו שעות להגיע למלון, כי המשטרה לא רצתה להסתכן ורצתה שלא נצא מאזור הבמה עד שהקהל התפזר לגמרי. אתה יודע כמה זה משעמם לחכות ככה שעות? חוץ מזה, מעריצות היו עוקבות אחריי, תקופה מסוימת הייתי קצת בלחץ מכל זה. למזלי לא היו סמארטפונים, כי אז היו עוצרים אותי לסלפי כל שנייה".

יש כאלה שלא יודעים להתמודד עם ההצלחה.

"אני ידעתי מצוין. ברור לך שהיו מסביב סמים וכל השטויות האלה, אלכוהול ובחורות בהישג יד וכל מה שתרצה. אם הייתי נכנע לכל הדברים האלה, הדרך לגיהינום הייתה קצרה. לא איבדתי את זה. אני די עם רגליים על הקרקע. את כל התמהיל של רוק, סמים ואלכוהול כבר עשינו הרבה לפני ההצלחה. תמיד ראיתי בעצמי איש משפחה".

אולי ננסה "איש משפחות?" אמרת פעם שיש לך שמונה ילדים מארבע נשים.

(צוחק) "אם אמרתי, זה כנראה נכון, לא? זה עדיין לא אומר שאני לא איש משפחה".

¥ ¥ ¥ ¥ ¥

שנתיים אחרי הבום של האלבום הראשון, הוציאה אלפאוויל אלבום נוסף. הוא כלל שיר בשם Jerusalem, שעשה בארץ עניין בגלל שמו, והניב להיט אחד, Dance with Me. וזהו, בכך סיימה הלהקה את תפקידה בהיסטוריה של הפופ. אירופה כבר לא רקדה לצלילי אלפאוויל. עם זאת ההרכב מעולם לא התפרק. שני שותפיו המקוריים של גולד פרשו עם השנים (ועדיין חולקים עימו תמלוגים שמנים על הלהיטים ההם), נגנים באו והלכו, והוא המשיך להוציא אלבומים תחת שם הלהקה - האחרון שבהם ב־2010, לא משהו ששמעתם עליו או אותו. "לא לקחתי קשה את מה שקרה לנו", אומר גולד, "אלא כאתגר". לא באמת חשבתי שנשייט משיא לשיא, אחרי מה שקרה בתחילת הדרך. אבל בסופו של דבר כבר עברו 30 שנה, ואלפאוויל עדיין קיימת. בעיניי, זו הצלחה גדולה. בגרמניה מכרנו טוב את שאר האלבומים".

אבל עדיין לא גירדתם את ההצלחה של הלהיטים מהאלבום הראשון.

"אבל גם לא היינו אף פעם מחוץ לביזנס, תזכור את זה בבקשה. נורא מצחיק אותי שעיתונאים לפעמים כותבים שאנחנו בקאמבק. איזה קאמבק אם אנחנו פעילים כל הזמן? בכלל, זה די מדהים שאנחנו אחראים לשניים מהלהיטים הגדולים בתולדות המוזיקה, אז מה יש לי להתלונן? בסופו של דבר יש לנו את העבודה הכי כיפית בעולם, אלא אם אתה נותן לכל מיני שדים להשתלט עליך. אתה כותב שירים, אנשים אוהבים אותם, מגיעים להופעות, אתה מטייל בעולם. מה רע לי בחיים? אתה חושב שאני בא לישראל בשביל כסף? יש לי מספיק. אני בא כי כיף לי".

והאייטיז עדיין רצים חזק מוזיקלית. איך אתה מסביר את זה?

"זה נורא מעניין. זו תופעה כלל עולמית, שכמובן עושה לי טוב. זה קצת מוזר, כי אני זוכר שכבר בסוף האייטיז אנשים התגעגעו לתחילת העשור. אני חושב שזה קורה בעיקר בגלל שהמוזיקה בשנים האלה הייתה מאוד שמחה, עם סטייל מאוד מאופיין וממוקד, שקל להתגעגע אליו, חוץ מזה יצאו מאותה תקופה כמה הרכבים עם צליל מאוד ייחודי. דפש מוד, למשל, וכן, גם אנחנו".

אתם נחשבים לחביבי הקהילה הגאה.

"מצוין. זה קהל צבעוני ואני מאוד אוהב אותו. כנראה שיש כמה היבטים במוזיקה שלנו שמדברים אל גייז ובכלל יש משהו באייטיז, התלבושות והאיפור, שמאוד מתכתב עם הסגנון של הקהילה הגאה. בהופעות אני רואה קהל מכל הסוגים, נשים בנות 60 שרוקדות ליד הבמה וגם צעירים שגילו אותנו ביוטיוב".

במבט על תולדות הפופ, איפה תמקם את אלפאוויל על הקו שבין מודרן טוקינג לביטלס?

(צחוק גדול). "מודרן טוקינג? מודרן טוקינג?! מאיפה הבאת אותם? נו באמת, אין לנו שום דבר עם המוזיקה הזאת. הביטלס זה בסדר גמור".

razs@yedioth.co.il