תם אך לא נשלם

קרלי ריי ג'פסן | Emotion

* ירים את ידו מי שחשב שקרלי ריי ג'פסן היא יותר מסיפור של להיט אחד. אבל הזמרת הקנדית השתחררה מהיסטריית Call Me Maybe בדרך הטובה ביותר לכוכבת פופ: עוד ועוד שירים מוצלחים ומידבקים. Emotion, אלבומה השלישי של ג'פסן, הציג השנה את I Really Like You הממכר ו־All That, שכאילו שועתק מהאייטיז. קולה של ג'פסן הבשיל והמכלול הוא פופ איכותי ובעיקר בוגר בהרבה מזה ששולט בדרך כלל במצעדים. בהתאם, האלבום זכה לביקורות נלהבות ואוזכר במספר מצעדי סיכום שנה נחשבים. עכשיו נסו להתקשר אליה, נראה לאן תגיעו.

El Vy | Return to The Moon

* לצלוח שנה בלי אלבום של דה נשיונל זו לא משימה פשוטה. מי שלא עומד בגעגועים לבריטון העמוק והמרגש של הסולן מאט ברנינגר יכול למצוא אותו ב־El Vy, פרויקט צד שרקם עם ברנט קנופף מהרכב האינדי המשובח מנומנה. Return to The Moon, פרי שיתוף הפעולה הזה, עוטף את קולו של ברנינגר בהפקה פחות קודרת מזו שהוא רגיל אליה. התוצאה מרעננת, משמחת ולפרקים, כמו בשיר הנושא, האלבום, ממש סוחפת: כאילו הנשיונל השתעשעו קצת באולפן אחרי שלקחו סמים מרימים. את הדאון ברנינגר שומר כנראה לאלבום הבא של הנשיונל, וגם אותו נקבל בשמחה.

סינגפור סלינג | Psych Fuck

* איסלנד היא כוכב לכת אחר. הריחוק העצום, נופי הירח המדהימים, התרבות המקומית (פמיניזם שולתתת!) ובעיקר התחושה החזקה של התושבים שהם חייבים לעשות הכל אחרת. מכאן הסצנה המוזיקלית יוצאת הדופן שהתפתחה שם, כדוגמת ביורק, סיגור רוס, מומ או אף.אם בלפסט. על סינגפור סלינג אין לי הרבה מידע פרט למה שחשוב: הסולן שלהם הוא גם ברמן, והם עושים כבר שנים מוזיקה שאני מאוד אוהב. מין שו־גייז אפל ומונוטוני, בין ג'יזס אנד מארי צ'יין, ולוווט אנדרגראונד וסואיסייד. אם תאהבו את 'סייק פאק', וחסר לכם שלא, יש עוד שבעה אלבומים מאותו חומר.

גז קומבס | Matador

* סופרגראס הבריטית הייתה להקה מיוחדת, שהצליחה לרקוח המנוני רוקנרול קליטים וחכמים עם פלפל בתחת וחיוך על השפתיים. חמש שנים מאז פירוקה והיא בהחלט חסרה בנוף. אלבום הסולו השני של גז קומבס, הסולן שלה, אינו מנסה להתחרות במורשת המפוארת של הלהקה, אבל מכיל את הנשמה היתרה שאפיינה גם אותה. 'מטאדור' מופק לעילא, מתוזמר ברגישות וקומבס נשמע במיטבו בשירים כמו Detroit ו־The English Ruse. לא בכדי זכה האלבום במועמדות לפרס המרקיורי היוקרתי. אם כך תמשיך קריירת הסולו שלו, אולי אפשר לחכות עם בקשות האיחוד (טוב, לא צריך להגזים).

Kamasi Washington | The Epic

* ג'אז! זה המקום לכל הדעות הקדומות: מלא אלתורים מסובכים, ונגנים שמתלהבים ממשהו לא ברור, ואנשים מסביב - כולם עם זקן הפוך - שמנגנים לעצמם על בס דמיוני. ורק אנחנו העאמות יוצאים בתחושה חזקה של "אנחנו לא מבינים בזה כלום". נדמה לי שבדיוק עבורם, בטח עבורי, נועד האלבום של קמאסי וושינגטון; הדיוטות שאוהבים את 'מיי פייבוריט ת'ינגס' של ג'ון קולטריין, אולי משהו של צ'ארלי פארקר ומיילס דיוויס, ומפחדים להמשיך. וושינגטון, נגן סקסופון שכבר התחבר לשמות לוהטים (קנדריק לאמאר, פליינג לוטוס), בשלוש שעות של ג'אז נורא יפה, מחוזק בתזמורת עצומה, בווקאלס איכותיים ובמרכיבים של סול, גוספל ופאנק. תענוג.

Mbongwana Star | From Kinshasa

* בואו לא נתחסד. כמעט אף אחד מאיתנו לא יודע כלום על אפריקה והזוועות שעוברות על תושביה. אולי פעם בשנה, במהלך דיווח חדשותי על פליטים - ובפעם השנייה, כשנבוא לשדוד משהו מהאוצרות המוזיקליים של היבשת. אז הנה אחד כזה, מבונגוואנה סטאר, הרכב מקינשאסה, בירת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. ואיזו מוזיקה! תקשיבו ל־Malukayi ותגידו אם אי פעם שמעתם דבר כזה, ביט כל כך ממכר ומין אלקטרוניקה מהפנטת. או Kala, טכנו־רוק שיעיף כל תחת לבן ומכווץ. דוגמה אחת קטנה מתוך אלפים שלעולם לא נכיר. ההפסד כולו שלנו.

U.S. Girls | Half Free

* מאחורי השם מסתתרת למעשה בחורה אחת: מייגן רמי, יוצרת אמריקאית שהוציאה ב־2015 אלבום בכורה בלייבל הבריטי הנחשב 4AD. לפרקים היא נשמעת כמו מחווה משוכללת למיטב האמנים בקטלוג שלו - למשל קוקטו טווינס. רובו של Half Free נמצא על הספקטרום הזה של האינדי, ורמי עושה שם עבודה מצוינת, אבל הטוב ביותר בשירי האלבום הוא דווקא Sed Knife, התפרצות דיסטורשן מפתיעה, בריאה ומנענעת. קל לזהות שהוא שייך לתקופה מוקדמת יותר של רמי. אמנם נוכחותו כאן רחוקה מלהיות אורגנית, אבל היא כל כך מענגת.

LNRDCROY | Much Less Normal

* המוזיקה האלקטרונית מזמן השתלטה על פופ המצעדים, אבל באופן כרוני, עדיין לא קל למצוא אלבומים אלקטרוניים פר־סה טובים להאזנה. אולי זה היעדר הקול האנושי. אולי ריבוי המיקסטייפים והסטים הפונקציונליים מסביב. ואולי בגלל האקלים הקלאברי, שמוכוון יותר מכל מקום אחר לקטע האחד המנצח. לנארד קמבל, מסצנת ה־DIY הצנועה של ונקובר הוא דוגמה הפוכה. אלקטרוניקה לאונג'ית יפה, מהורהרת, פה ושם ביט אבל שום דבר לא תובעני, בלא יומרה ועומס. בערכי 2015, האלבום הזה יישמע מעט מיושן - לנו הקשישים הוא הזכיר את השלווה של בורדז אוף קנדה והאלגנטיות של לארי הרד.