שלהי 2002 התארחה אפרת מישורי בתוכנית 'רק בישראל' והקריאה שיר שיהפוך לקאלט: "תמיד יש מישהו בבית. תמיד יש מישהו בבית. תמיד יש מישהו בבית. יעקב? יעקב? יעקב?" לימור התמוגגה. הקהל צחק. ומישורי, שכינתה את עצמה אז "הדוגמנית של השירה", הפכה לקוריוז של התרבות הערוץ שתיימית והוכיחה, כרגיל, שהיא לא שמה על אף אחד.

בסוף 2015 מישורי ויעקב, הוא האמן יעקב מישורי, כבר ארבע שנים לא חיים באותו בית. אחרי יותר מ־20 שנות נישואים, חלקן בחדרים נפרדים, הזוגיות של הצייר והמשוררת נחתמה רשמית לפני כשנה וחצי בבית הדין הרבני. מאז הם בנתק מוחלט. "אני ממש לא מתכוונת להפסיק להקריא את השיר הזה", היא מבהירה, "אבל מה שאני רואה עכשיו זה כמה שהוא שיר מחריד באמיתות שלו".

תסבירי.

"זה שיר שהוא דיוקן עצמי. הדיוקן של הבדידות שלי בתוך בית שמרוקן לגמרי מהכל. אני הרי מסיימת אותו במשפט 'אין כאן איש מלבדי'. אין כלום בבית הזה. זה חלל ריק. שומעים את ההדהוד. זה לא היה בית. לא היה שם חום, לא זוגיות, לא היו ארוחות שישי. הילד שלנו לא גר איתנו מאז שהיה בכיתה ח'. זו הייתה הצגה 24 שעות".

ואיפה את היית כל הזמן הזה?

"לא הייתי. לא הייתי. לא הייתי. כמו שיש אקטיביסט? אני הייתי פאסיביסט. את גדלה על ברכי תפיסת עולם חברתית מסוימת, ואומרים לך את בגירה, את רצית, את בחרת. אבל זה לא היה רצון שלי. זה היה רצון חברתי. הייתי מישהי שעשתה וי על טופס: נ' פלוס אחד. על חתונה, על לידה; רציתי בכל מאודי לתפוס גבר והתחתנתי אחרי היכרות של שלושה חודשים. הוא כאילו נתן לי בית. כאילו הציל אותי מהדימוי העצמי שלי. היום אני יודעת שכל הנראטיב הזה של הצלה זה משהו שצריך נורא להיזהר ממנו. אף אחד לא מציל אף אחד. מקסימום צולה. כמו כל מתבגרת, רציתי למרוד ולברוח מבית הוריי, ובסוף התחתנתי עם הסוהר. הוא החזיק את המפתחות לזהות שלי.

"החיים התנהלו לפי סולם יעקב. הוא היה עמוד השדרה שלי. הייתי בת ערובה של המלל שלו. מה סקסי ומתי אני סקסית. הכל היה לפי החוקים שלו. ובגלל הכריזמה שלו, נדמה לך שאין אמת אחרת חוץ מזו שלו. וכשרציתי להתרחק ממנו נבהלתי ונכנסתי עוד יותר עמוק. רק אחרי שיעקב עזב את הבית קרס איזה פרגוד. שם החיים התחילו. משאית דרכה עליי והייתי מחוצה מתחתיה ובא מנוף והרים אותה. רק שם התחלתי להבין מי אני. את מעוכה אבל יש מלא חיים".

מלא חיים זה אנדרסטייטמנט. חמש שעות עם מישורי זו רכבת הרים עם ווליומים רגשיים שמספיקים לחמישה חודשים. היא דומעת וצוחקת וכועסת ומתרגשת ומתבאסת ומעשנת בשרשרת. קופצת מנושא לנושא. מצטטת משיריה שלה ושל אחרים. דימויים צצים אצלה באשכולות. קל מאוד ללכת בתוכה לאיבוד. והכל נדחס לגוף קטן ולא שקט, שעדיין מתלבט איך למצוא את מקומו במציאות שאחרי המפץ הגדול. "אצלי יש לפני הספירה ואחרי הספירה", כמו שהיא אומרת. יותר מפעם אחת במהלך הפגישות היא מתחרטת, מבקשת לפרק ולהרכיב מחדש משפטים, ובכל זאת לדבר כי "יש דברים שהשתיקה לא יפה להם".

מישורי בגלגולה הנוכחי היא מפעל משוכלל לייצור משמעות, שהשירה היא רק חלק קטן ממנו. יוצרת סרטים. מטפחת הוצאה ספרים זעירה בשם 'אש קטנה 77'. עורכת טקסטים (או בשפתה, "אני דולה למילים של אחרים"). ועיקר גאוותה - מלמדת כתיבה ומארחת מפגשים עם יוצרות במסגרת סלון ספרותי, 'תיאטרון הטקסט הנודד', שהקימה בביתה בשכונת ביצרון. "ואפילו האוונגארד לא ימנע מאיתנו הפסקת קפה ועוגה", היא כותבת באתר, מדברת על המפגשים במונחים של "אירוע גופני", מעידה בהתרגשות ש"ממבצר זה הפך לבית ביאליק".

מאיה בז'רנו, רוני הלפרן, סיגל בן יאיר, תהילה חכימי ותהל פרוש הן חלק מהאורחות בסלון של מישורי. גם הקהל, לפחות עד היום, היה על טהרת הנשים. "שואלים אותי אם יש כניסה לגברים, וכמובן שיש, אבל זה משהו שנהיה מתוך אינרציה. כשיש רק נשים נוצרת דינמיקה אחרת, מאוד חזקה, ואינטימיות, כמו שקרה למשל בערב של סבינה מסג, שנכחה בו גם חוה אלברשטיין. יש משהו בפתיחות ובהעזה, בלדבר על דברים באופן חופשי, שמאוד שינה את האופי של המפגשים".

אחרי שנים גם חזרה לצייר. מי שהגיחה לעולם כמשוררת בשנות ה־90, שעמדה על במה במשקפי שמש ובגד ים והקריאה שירים על רקע מוזיקת טכנו הרבה לפני שצעירי תל־אביב גילו את ה'ספוקן וורד', מנסחת את עצמה מחדש בגיל 51. "אני רק עכשיו מבינה שאני אמנית. הרי הכותרת הזו הייתה תפוסה. לא חשבתי אז שאני יכולה להיות אמנית; מקסימום אשת האמן. ולא העזתי לצאת מהגדר ומההגדרה הזאת. אבל אני לא רק משוררת. אני אינטלקטואלית. ואני עדיין מרגישה שלא אמרתי כלום וכולי סוד וכולי סורגים וכולי פייה צרה".

רמז מוקדם לסורגים שעתידים להיפרץ אפשר למצוא בסיפור היפה והעצוב שזיכה את מישורי ב־2004 בתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ' ('ידיעת היבשת'). "היא תגלה את עצמה רק אם תתגרש", יודעת גיבורת הסיפור, בת דמותה של מישורי, לכודה בנישואיה ובאימהותה אבל פוחדת לעזוב, עד שהיא טובעת בבריכת הקיבוץ של בעלה.

ממש באותה בריכה, בקיבוץ בית גוברין, התחתן יעקב מישורי לפני כשנתיים עם העיתונאית ליסה פרץ. "אני לבשתי שמלה בצבע טורקיז בחתונה שלי, וגם ליסה", מישורי צוחקת. "די מדהים, לא?"

בערך באותה תקופה היא פירסמה את הספרון 'הבוהמה הביתית', "ניסיון נואש של אישה להיוולד בתוך צורה חדשה", כמו שכתבה אז, "ברגע של שבר בחיי הנישואים". ועכשיו מצטרף אליו ספר השירים החדש Thinkerbell (הוצאת הקיבוץ המאוחד) – שיושק ב'תולעת ספרים' בתל־אביב ב-19.1 עם פאנל דוברים על שירתה של מישורי; לא עניין מובן מאליו בשביל מי שהתנהלה תמיד באקס טריטוריה של עולם הספרות.

כמו כל דבר שעשתה בעבר, גם Thinkerbell לא דומה לשום דבר אחר. זה אוסף הגיגים שיריים קצרצרים, מילים ספורות בכל עמוד; כולם מתחברים לסיפור הגדול של השנים האחרונות. נראה שככל שמישורי עולה על גדותיה בחיים, ביום־יום, כך השירה שלה הופכת תמציתית ומינימליסטית יותר. יש כאן שירים בני שלוש מילים ("כבר לא בצורה") ויש ארוכים קצת יותר: "נו, אז תגידי לי, מה את רוצה לעשות עם החיים שלך? להתחיל אותם סופסוף".

בספר הקודם כתבת: "מרוב שיש לי דברים להגיד אני שותקת". זו הסיבה שהשירים זעירים כל כך?

"זו תקופה שבה נכתבת בארץ שירה יותר מימטית. יותר פשוטה. סבתא מדרובה, סבתא מעמולה. בשירה שלי אני מפסלת שתיקות. המילים באות להראות בעיקר את מה שלא יכול להיאמר. את המגבלות. הייתה המון מחשבה על המבנה, על הרווחים, על השתיקות. כל נקודה בספר במקום. הוא מין יהלום שחור כזה".

קל למצוא בו רמזים להתאבדות. "אני מכוונת קרוב לרכה, עוצמת עין אחת, ויורה". או "כל עוד ייחתכו השורות, נשמור על הוורידים".

"אני חיה את המוות והחיים באותה רמה. אני חיה בהתקפות; לא בתקופות. השינוי שעברתי הוא כמו לידה, והוא גם כאב נורא. אז מצד אחד, הגוף פתאום פרח, פשוט זהרתי, אחרי שלאורך שנים כיביתי את המיניות שלי. ומצד שני היה לי נורא קשה. זה מעבר בתודעה - מפסיביות לאקטיביות מאונס. כי אף אחד אחר לא יעשה. בהתחלה עוד הייתי רצה לחברות באמצע הלילה, כי את עדיין חושבת שמישהו ידאג לזה וידאג לזה. הייתי כמו ילדה שמסתובבת בין החדרים. לאט־לאט זה השתנה. יום אחד קמתי ופתחתי את החלון לבד. גם לא ידעתי מה זה ביטחון כלכלי. הוא עזב ואני נשארתי לשבת בתוך המסגרת הריקה, והייתי צריכה לשרוד. אלה היו שנתיים נורא קשות, אבל אז נמרוד הגיע".

נמרוד, בנם של הזוג מישורי, הוא פצע פעור אצל אמא שלו. מאז שהיה בן 14 גר מחוץ לבית. בחוות סוסים. חזר אליו רק לאחרונה, אחרי שנים של נתק. מישורי זהירה מאוד כשזה מגיע אליו. בספר היא כותבת, "ועדיין אינני יודעת מה לספר לבני: שאני אמו, או שאני אני".

"לא איבחנו אצלי דיכאון אחרי לידה. זה לא היה אז בטרמינולוגיה. אבל זה היה הירושימה. הייתי מצטיינת בחוג לתורת הספרות, והכל נקטע באבחה אחת מפחידה. ניתקתי את הקשר עם האוניברסיטה. ניתקתי קשר עם המשפחה. לא היו לי חברים. הייתי לבד עם הילד. אני לא יודעת איך שרדתי.

"טראומת הלידה שלי התעכבה למשך שנים ארוכות. כשנמרוד היה בן שבע פשוט התמוטטתי. קמתי יום אחד וכמו גרגור סמסא נזלתי על הרצפה. אז התחלתי פסיכואנליזה. הרגשתי מפלצת. שאני לא אמא טובה. ולא היה לי שום פתח להתלונן על המיחושים שלי. בכיתה ח' היה לנמרוד רע בבית הספר, בדיוק בתקופה שאני התפרקתי. בסוף הוצאנו אותו מבית הספר ואז הכל החריף. רציתי להגן עליו מפני עצמי, אבל זה לא היה עצמי. זה היה דימוי עצמי. התחושה שלי היום היא שהוא הופקר. היה שם רצף של טעויות מאוד קשות. וזה מאוד מתעתע, כי יש אבא ואמא אבל הם אינם. היום אני עסוקה לא בלהאשים את יעקב - אלא לבדוק איפה אני הייתי בכל הסיפור הזה. כלומר, איפה אני לא הייתי. בהיעדרות שלי. כאילו התעוורתי מרצון, הייתי שבויה באגדה שסופרה על ידי איש שמסרתי לו את המפתחות לרכב".

ומה מדד ייסורי המצפון?

"מאוד גדול. אבל אני משתחררת מזה לאט־לאט. בשלב ראשון חידשתי את הקשר עם המשפחה. עם אחותי, עם אמא שלי. ואז החלטתי שאני חייבת שנמרוד יגור בבית. זה התחיל מלבוא אליו לחווה. לנסות להכיר אותו. בהתחלה הוא אמר לי שהוא לא סומך עליי. בשלב מסוים שאלתי אותו, 'נמרודי, אתה בא הביתה?' והוא אמר 'אני בא'. ואני רואה שהוא פורח. הוא לומד, השתנה לו השיער, האהבה שלי אליו גדלה מיום ליום. אני קמה בבוקר כדי לאהוב אותו".

מאז הגירושים, היא מספרת, "אני מתחברת למקום של הלפני מישורי". הלפני מישורי הוא שם משפחתה מהבית, מטבריה: צדקה. "לראשונה ב'הבוהמה הביתית' הוצאתי את עצמי מהארון כאפרת צדקה. מבחינת כולם הייתי מישורי, שם עם איזה קליניות כזאת. הייתי חייבת להוציא החוצה את המוצא שלי, את העבר שלי, להתחבר לעצמי, כי ניתקתי קשר לגמרי. זה כמו קצות עצבים שמתחילים פתאום לירות נוירונים כאלה. ואני זוכרת הכל. אני ארון מגירות שקרסו אחת לתוך השנייה".

אמצעית בין חמש בנות ("משפחה לא קלה של גאונות אחת־אחת"). בת ליצחק צדקה, דוקטור לבלשנות יליד בגדד, ולרינה צדקה, מורה לספרות שהתגרשה מבעלה בערך כשמישורי ילדה את בנה. "אלה לא היו ממש נישואי אהבה. אני זוכרת מגיל צעיר מריבות. אחרי זה אמא שלי הייתה בת זוגו של המשורר בן־ציון תומר, אבל לא זכיתי לראות אותה בעשור הזה, שבו היא פרחה כאישה. כשנמרוד נולד התרחקנו. זו הייתה סגירת דלת מפלצתית על המשפחה. לא דיברנו עשור. היום אני מקבלת אותה ואוהבת אותה. היא ספגה ממני הרבה, ואני חייבת לה תודה מאוד גדולה".

כשאני מנסה לבסס סיפור חיים כרונולוגי, מישורי מתרגזת: "את כל הזמן שואלת אותי מתי זה התחיל ומתי זה התחיל. מתי התחיל הדבר המתחיל! אבל יש מיליון התחלות. לדעתי זה התחיל לפני שנולדתי. זו ההתחלה".

בואי ננסה בכל זאת.

"אמא שלי הייתה מרכזת צוות פיתוח תוכניות לימודים חדשות בספרות. כשהיא חיברה את 'חריזה עליזה' הייתי בת תשע. אחד התרגילים הראשונים היה לחבר חרוזים שיתקשרו לשמות ילדים מהכיתה או מהמשפחה. אני, שהיו לי ארבע אחיות, כתבתי עלינו את הטקסט הבא: 'עינב חשובה, מיכל עצובה, נועה שובבה, חגית לאכילה, ואני סתם רגילה. חבר של אמא שלי שראה את השיר שלי אמר לה שיש כאן יכולת מיוחדת של חריגה מהחרוז".

זה באמת מה שחשבת על עצמך? שאת סתם רגילה?

"בואי נגיד שאם הייתי דוד אבידן לא הייתי כותבת ככה. כנראה שאני לא אוהבת את עצמי מאוד. יש כאן משהו שמאוד אופייני לי: גם הפגנת יכולת וגם זלזול בה, או תחושה שאסור לבלוט. להגיד דברים נורא חכמים ולבטל אותם. התחבאות כזאת שמאוד אופיינית לנשים. לא לגדול יותר מדי. לא לבלוט. אז במשך שנים, מרוב שהיו לי דברים לומר שתקתי".

בשנתיים האחרונות מצאה בית אצל הקולנוענית דנה גולדברג (במאית הסרט 'אליס'). יחד איתה כתבה וביימה מישורי את הסרט הקצר V, שהוצג בפסטיבל חיפה לפני שנה וחצי - מונולוג של אישה פגועה המדברת על גבר. יחד איתה יצאה בהדרגה מהתהום.

"הגבר הבא שלי יהיה אישה", כתבה מישורי בשיר כבר בסוף שנות ה־90, אבל גם היום חשוב לה להדגיש: "אני לא רואה את עצמי כלסבית. זה נראה לי קטן עליי. כשהייתי נשואה טרייה ובהיריון קראתי את הספר 'ילוד אישה' של אדריאן ריץ' והוא חולל בי מהפכה. העובדה שריץ' הפכה ללסבית אחרי שנפרדה מבעלה הפחידה אותי. הייתי ממש מבועתת מהמסלול הזה. אני זוכרת שאמרתי לחברים, 'אז אני לסבית תיאורטית'. זה נורא קסם לי".

איך בכל זאת דנה נכנסה לתמונה?

"אני זוכרת שמישהי אמרה לי, את חייבת אישה. את חייבת משהו רך. ובכלל לא עניינה אותי זוגיות, בטח שלא כל הרפליקה הזאת של החיזור. זה כבר היה שרוף. פגשתי את דנה במסיבה. היא הייתה בטוחה שאני לסבית. אחרי זה התכתבנו קצת, ורק שנה אחר כך נוצר הקשר מחדש. אני זוכרת שהיא באה אליי ונעמדה פה בדלת והסתכלה עליי בצורה אחרת. ישר השפלתי את המבט במבוכה, ונתקעתי על הציצים שלה. נורא התביישתי. הכנתי פירה, ישבנו ודיברנו, ומתוך חופש של כמו חברות כתבתי לה ישר 'התאהבתי בך'. זו הייתה תקופה שהייתי עם ראש מאוד למטה, והיא כל כך ליוותה וליטפה ועטפה".

איך זה שינה את ההסתכלות שלך על עצמך, על מיניות?

"פתאום גיליתי שאני נורא ביישנית. כל הליברליזם הזה, החופש המדומה הזה - להיות מישהי שגם מבריקה וגם לא מתרגשת מזיונים - בשבילי זה לא עובד ככה. עצם המילה הזאת, 'להזדיין', מגעילה אותי. בעיניי, ליברליות של נשים זה לא להיכנס למיטה. פעם הייתי הולכת עם כל הציצי בחוץ. לא הייתי מודעת למבט של אחרים עליי. לא הבנתי בכלל שהגוף הוא יותר ממערך כפתורים או זוג פטמות. דווקא עכשיו אני מרגישה עדינה וביישנית ורכה. כיף לנו יחד, זה נורא מרגש. ואני לא צריכה חגורת בטן", היא צוחקת.

ובכל זאת את מרגישה שעוד לא התחלת לחיות?

"מתתי הרבה מיתות, אבל לא ממש חייתי עדיין. גיל 51 זה לא גיל 24 ואני אומרת, איזה באסה - דווקא עכשיו, כשאני יותר מחוברת לנשיות שלי, למיניות שלי, לכל הגוף המדהים הזה והג'וסיות הזאת - ביזבזתי חצי מחיי בתוך מה? מחוך?! זה נורא מדכא לחשוב על זה. אז מה אני אגיד, שטעיתי? הרי כל החיים זו טעות אחת גדולה". •