כמעט בכל מאבק בפרופיל גבוה, אפשר למצוא את ספיר סלוצקר־עמראן. לוחמת אמיתית למען צדק, שוויון, חופש ביטוי וזכויות יסוד. סלוצקר־עמראן הייתה השנה ממובילות המאבק למען יונתן היילו — צעיר שנשפט ל־20 שנה בכלא אחרי שהרג את האיש שאנס אותו פעמיים בעבר; הובילה מאבקים למען חופש הביטוי; הייתה דומיננטית מאוד במאבק הדיור הציבורי; ועסקה לא מעט באלימות שוטרים נגד אזרחים.

במסגרת תפקידה הנוכחי, ספיר היא רכזת פרויקט Docorights (פרויקט ליווי מפגינים ותמיכה בהם באמצעות תיעוד מצולם, הכשרות לפעילים ופעילות ועוד) באגודה לזכויות האזרח. "אני מניחה שבמדינה דמוקרטית אמיתית, שבה החוקים הם דמוקרטיים והלך הרוח דמוקרטי, היה צריך פחות מאיתנו באופן משמעותי", היא אומרת עליה ועל חבריה למאבקים החברתיים. "המאבק לדיור ציבורי הוא לא אם צריך לבנות דירות גדולות או לא לפנות מבתים. זה מאבק על זכות יסוד על קורת גג נאותה ומכבדת. זכות לחיים בכבוד. גם אצל יונתן, זה מאבק על זכות לחיים בכבוד. גם חופש הביטוי הוא כזה".

סלוצקר־עמראן, בניגוד לאסטרטגים רבים מאחורי הקלעים, לא מאמינה בהכרח במאבק מתרפס, חייכני ומושיט יד. "אני מאמינה שצריך להיכנס למצב של התקפה במקום התגוננות", היא אומרת. "בכל המקרים צריך להיאבק יותר, לצעוק, להפגין, ללכת לכל מקום שאפשר. גם באופן אישי, אני לא חושבת שאני צריכה להצטדק כי אני אומרת דברים שלאנשים לא נוח לשמוע. ככלל, חשוב לי במיוחד נושא איחוד המאבקים: לגרום לזה שאוכלוסיות מוחלשות תפעלנה ביחד, מתוך תפיסה פוליטית שמאבק משותף על זכויות הוא מאבק מתוך שאיפה לחברה צודקת".