שני 16 בספטמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גיל נחושתן
    7 ימים • 29.12.2015
    "הלב שלנו חזר לפעום"
    שבע שנים נאבקו ולאד ויוליה פוזניאנסקי למלא את בקשתו האחרונה של בנם ברוך, שנפטר מסרטן: למצוא אישה שתהרה מזרעו ותלד לו ילד לאחר מותו. במהלך החיפושים החליטו להביא בעצמם ילד לעולם, ובגיל 55 (!) ילדה יוליה את אריק. ואז, סוף-סוף פגשו את ליאת, והחלום התגשם: היא הפכה לאמא - והם זכו בנכדה מהבן שאיבדו. היום, כשהם הורים לאריק בן ה-4.5 וגם סבים לשירה בת החודש, הם מספרים על החיים שאחרי המוות
    אתי אברמוב

    אריק בן הארבע וחצי הוא ילד נבון וחייכן. מתעמל מחונן, שחדר הילדים שלו מלא חבלים, סולמות ומכשירי אימונים. חוץ מזה הוא גם דוד. לאחיינית שלו קוראים שירה, והיא רק בת חודש. תינוקת יפהפייה ואפורת עיניים שלא אוהבת מוצץ, ולדברי אמה, ליאת, כבר ניכר בה שהיא סקרנית.

     

    לא רק קרבת דם קושרת בין אריק ושירה, אלא גם טרגדיה שהפכה לשמחה גדולה: שניהם נולדו מתוך מוות של איש צעיר, ברוך פוזניאנסקי שמו. סטודנט מבטיח בטכניון שאהב לטייל ולרכוב על אופנועים, ובעיקר רצה לחיות ולהיות אבא. בשנת 2008, כשהיה בן 25 בלבד, הוא נפטר ממחלת הסרטן. לאחר מותו החליטה אמו יוליה להביא לעולם ילד נוסף, אח לברוך ז"ל, שאותו לא יכיר, ולאלי, בנם הבכור שלה ושל בעלה ולאד. בגיל 55 ילדה את אריק, אך בפניה ובפני ולאד בעלה עוד עמדה משימה מורכבת: לפני מותו השאיר בנם ברוך הנחיות מדויקות שקבעו מה ייעשה בזרע שנלקח מגופו, כמקובל, לפני תחילת הטיפולים, וביקש מפורשות שלאחר מותו ימצאו הוריו אישה שתלד את ילדו. בכך היה לאדם הראשון בעולם שהותיר אחריו צוואה ביולוגית מסודרת.

     

    יותר משבע שנים ואינספור קשיים הסתיימו החודש בשמחה גדולה, עם לידתה של שירה — שלושה קילו ו־200 גרם של אושר, שהפכו את ליאת לאם והביאו מזור ללב ההורים השכולים שהצליחו למלא את משאלתו האחרונה של בנם.

     

    בדירה חמימה באשקלון, ליאת, 37, עוטפת את בתה התינוקת ברכות וכמו כל אם צעירה, מנסה לפענח את מלמוליה. "בינתיים היא לא ישנה הרבה", היא מחייכת. "קשה לתאר את התחושה של להיות אמא, את החיבור המיידי שהרגשתי. זו אהבה נטו. אני כל הזמן מסתכלת עליה, כשהיא ישנה בא לי להעיר אותה".

     

    ברוך פוזניאנסקי. "האובדן לא נעשה קל עם השנים"
    ברוך פוזניאנסקי. "האובדן לא נעשה קל עם השנים"

     

    יותר מ־180 ק"מ משם, בביתם בכרמיאל, יושבים ולאד ויוליה, סבא וסבתא של שירה, ומתרגשים כמו ילדים קטנים. למרות שהבטיחו לעצמם להתאפק, "לא להתנפל על ליאת והמשפחה שלה", כדבריהם, נסעו כבר שלוש פעמים דרומה באותו השבוע, לבית אמה של ליאת, לראות את הנכדה החדשה.

     

    "כשראיתי את הנכדה שלי הרגשתי שהלב שלי פועם מחדש", אומרת יוליה, ושום איפוק לא יכול להסתיר את עוצמת הרגשות בקולה. "מאז המוות של ברוך, הוא כאילו עצר. כשנולד אריק, הוא נתן לנו אוויר לנשימה וסיבה לחיות, אבל כשראיתי את שירה וידעתי שמילאנו את הבקשה של ברוך — הרגשתי כאילו שבע שנים לא היה לי לב, ופתאום הוא התחיל לפעום".

     

    פצע בלשון

     

    גם היום, יותר משבע שנים לאחר ששכלה את בנה, ליוליה עדיין קשה מאוד לדבר על הנסיבות שהובילו למותו. היא ובעלה עלו לישראל ממוסקבה בשנות ה־90 והשתקעו בכרמיאל עם שני בניהם, אלי שהיה בן 11 וברוך בן השש. יוליה התמקדה בעבודתה כמדריכת טיולים המתמחה בתיירות רוסית, ולאד עבד כמהנדס ושניהם הקדישו את מרצם להתבססות כלכלית. שני ילדים נראו להם אז מספיק למשפחה. כשניסו להרחיב את המשפחה בגיל 40, לא הצליחו, "אבל לא לקחנו את זה קשה", אומרת יוליה. בסיום התיכון התגייס ברוך ושירת ביחידה קרבית בחברון, וכשהשתחרר, נסע ככל בני גילו לטיול הגדול בהודו. עם חזרתו נרשם לטכניון ובספטמבר 2006, כשהסרטן היכה לראשונה, עבד כמלווה טיולים והמתין לפתיחת שנת הלימודים הראשונה. אף אחד לא דמיין את האסון המתקרב.

     

    יוליה עם הבן אריק והנכדה שירה
    יוליה עם הבן אריק והנכדה שירה

     

    "ישבתי על המחשב", סיפרה בעבר אמו ל"ידיעות אחרונות", "כשברוך בא וסיפר לי על פצע בלשון. חשבתי שזה משהו קטן, אפילו לא הרמתי את הראש. רק ביקשתי שיטפל בזה". חודש אחר כך הגיעה האבחנה שמדובר בסרטן. ברוך עבר כריתת לשון חלקית וטיפולים ונראה שהוא מתאושש. אביו ולאד מספר, כי בין אשפוז לאשפוז אפילו עשה רישיון על אופנוע כבד, ומעיל האופנוענים מעור, שקנה לעצמו אז, עדיין תלוי בחדרו שבקומה השנייה של הבית. את האופנוע שעליו חלם כבר לא הספיק לקנות. שנה וחצי נלחם ונראה היה שהוא בדרך להחלמה, אבל בתחילת 2008, אחרי טיול שעשה בהולנד עם פרויקט "יוצאים לחיים", הבחינה יוליה שבצילומים ששלח, ברוך מחזיק את הפה, ו"בחוש של אמא הבנתי שכואב לו", סיפרה.

     

    מיד בשובו לארץ הוא צלל לסבב טיפולים מתישים. בדיוק באותה עת התנהל בתקשורת מאבקם של בני משפחתו של עידן שניר, חייל בן 22 שנפטר מסרטן והותיר אחריו זרע, אבל לא הוראות מפורשות מה לעשות בו, והוריו הובילו מאבק מתוקשר באמצעות עו"ד אירית רוזנבלום, מנכ"לית ארגון "משפחה חדשה", ודרשו מהמדינה להתיר להם להשתמש בזרע לצורכי הולדה. יוליה וברוך צפו בכתבות והחליטו יחד להיפגש עם עו"ד רוזנבלום כדי למנוע כל ספק באשר לרצונו של ברוך.

     

    "ברוך צפה בכתבה ומאחר שלא יכול היה לדבר, אמא שלו דיברה", מספרת עו"ד רוזנבלום, המלווה את המשפחה מאז ועד היום ולמעשה אחראית למפגש של ההורים עם ליאת. "זו הייתה פגישה קשה מאוד מבחינה נפשית לכולם, כולל לי. הייתה תחושה שהוא לא יוצא מזה, אבל לא תיארתי לעצמי שכל כך מהר זה יקרה: ארבעה ימים אחרי שחתמנו על הצוואה הביולוגית, ברוך נפטר".

     

    כך הפך ברוך פוזניאנסקי לאדם הראשון בארץ שהותיר צוואה ביולוגית שקובעת מפורשות מה ייעשה בזרעו לאחר מותו (ראו מסגרת). עד אז אמנם נלקח מאנשים חולים חומר גנטי, זרע או ביציות, אבל איש מהם לא הותיר לבני משפחתו הוראות או הרשאה להשתמש בהם אחרי המוות, וכל הדיונים המשפטיים שהתנהלו בארץ, לגבי הולדה מאדם מת, התבססו על ניחוש מושכל באשר לכוונת המנוח או המנוחה. אלא שגם עם צוואה מפורשת, כדי להשתמש בזרעו של ברוך, צריך היה לקבל את אישור בית המשפט, ובתנאי שתהיה אישה ספציפית שתבקש להרות מהזרע. כך יצאה יוליה למסע חיפושים אחרי "האחת". "לאף אחת לא אמרתי 'לא'", היא אומרת. "את כולן קיבלתי בברכה. היה לי רק תנאי אחד: שזה יקרה בהפריה, כי היו לי 13 מבחנות, ולא רציתי לבזבז זרע על הזרעות. IVF זה הכי בטוח". הדרישה הזו, היא אומרת, הרחיקה מועמדות פוטנציאליות. "הגיע זוג לסביות צעירות, שלא הבינו למה הן צריכות טרטור של הפריה, עם הורמונים וזריקות. גם בנות 40 לא ששו לעניין, חשבו שילך להן בקלות בלי הורמונים. אני רציתי בנות 25, אבל כאלו לא באו".

     

    צילום: יובל חן
    צילום: יובל חן

     

    בסופו של דבר נמצאה מישהי. "לבחורה הראשונה שהסכימה לעבור איתנו את התהליך היה הכי קשה", נזכרת יוליה, "כי המדינה התנגדה בתוקף. אני זוכרת שהגיעה מישהי מהפרקליטות שניסתה להתנגד במלוא כוחה, בטענה שלא מוסרי להביא לעולם ילד בלי אבא. למי שמדבר על מוסריות, אני לא מקשיבה. ומי האבא של ילד מבנק הזרע — צנצנת? מבחנה? פה האבא קיים. גם לי לא היה אבא ביולוגי. אותי גידל אב חורג והלוואי על כולם כזה אבא. בסוף קיבלנו אישור להתחיל בטיפולים. אבל ב־19 ביולי 2010, יום ההולדת של ברוך, אותה בחורה התקשרה ואמרה שיש לה מישהו ושהיא פורשת".

     

    התאכזבת?

     

    "מה פתאום התאכזבתי", מתרגזת יוליה מהשאלה שנראית לה טיפשית. "את מבינה שאני איבדתי בן? אם מספרים לי משהו שלאדם רגיל כואב, לי זה כבר לא כואב".

     

    הלב שלי נשבר

     

    והכאב לא הפסיק ללוות את יוליה וולאד. לאחר מותו של ברוך הגיע לארץ אלי, בנם הבכור, ממקום מושבו בעמק הסיליקון בקליפורניה. אך בתום שנתיים של מגורים בכרמיאל, כשנולדו לו ולאשתו תאומים, החליט לשוב לארה"ב. "כששמעתי שהוא עוזב, הלב שלי נשבר", מספרת יוליה. "כל הזמן שמחתי שהנה, כלתי תלד תאומים ואני אטפל בהם, אבל אם הם עוזבים, מה אעשה עם החיים? באותו הרגע אמרתי לולאד שאנחנו צריכים להביא ילד משלנו, והוא זרם איתי".

     

    כשהגיעה להפריה כבר מלאו לה 54, הגיל הגבולי שלאחריו אסור על פי החוק לעשות הפריות בישראל. "הרופא שאל אם אני מבינה שזה סיכון, ועניתי שבכל לידה יש סיכון. שבועיים אחר כך התקשרו ואמרו: את בהיריון".

     

    איך היה להיות בהיריון בגיל 45?

     

    "מאוד כיף. הרגשתי צעירה. הייתה לי בטן מצומצמת כזו. לאנשים קרובים סיפרנו, האחרים חשבו שסתם השמנתי".

     

    ולאד דווקא זוכר שלא כל הסביבה פירגנה. "בקבוצת התמיכה להורים שכולי סרטן שאליה השתייכנו אז, אנשי המקצוע אמרו לי לא לדבר על ההיריון במפגש, כי זה שובר את האווירה. אנשים באים לבכות ולקבל תמיכה ולא לשמוע בשורות משמחות", הוא אומר. "אז עמדתי במסדרון וסיפרתי לאנשים, כאילו בסוד. היה שם עוד זוג בהיריון, ולברית כן באו שני זוגות מהקבוצה ומאוד שמחו בשבילנו".

     

    ב־28 במארס 2011 ילדה יוליה בניתוח קיסרי. "קראנו לו אריאל, אריק, כדי שאוכל לקרוא לו ארינקה, כמו שלברוך קראתי בורינקה. זה נשמע דומה", היא אומרת.

     

    איך היו התגובות ברחוב?

     

    "האמת? לא היה אכפת לי. רק לקרובים ביותר סיפרנו והם מאוד התפלאו. הם ידעו על המאבק שלנו להביא ילד מברוך, אז כשאריק נולד, הרבה לא הבינו. חשבו שלקחתי פונדקאית והבאתי ילד מהזרע של ברוך".

     

    ואיך זה לגדל פעוט בגיל קרוב ל־06?

     

    "בהתחלה חשבו בגן שאני הסבתא, אבל הייתי מוכנה לזה. לפעמים אני מסבירה ולפעמים לא. פיזית אני צעירה מגילי ומתרוצצת כל היום, אז אין דבר בעולם שאני לא יכולה לעשות. בן זקונים זה משהו אחר לגמרי. את כבר לא רצה אחרי הקריירה ולא רודפת אחרי הכסף — זה אושר נקי. את יודעת ליהנות מכל רגע בהנקה, למשל".

     

    "ההולדה של אריק", מוסיף ולאד, "לא הייתה רציונלית בכלל. זה היה פתרון לשאלה של המלט, להיות או לא להיות".

     

    תסביר.

     

    "היום יש את שירה, אבל בכלל לא היה מובן מאליו שזה יקרה, שייצא ילד מהזרע של ברוך. היו הרבה קשיים וחשבתי שאמות לפני שאזכה לראות ממנו נכד. לעומת זאת, אשתי", הוא מחייך אל יוליה באהבה, "צעירה ויפה, ולא היה לי ספק שהיא תצליח ללדת לנו עוד ילד, אח לברוך ואלי".

     

    גם ולאד, שעזב את עבודתו כמהנדס ועבר לתחום הדרכת התיירות הרוסית, מודה שהאבהות לאריק שונה ממה שהכיר. "בזמנו דאגתי לפרנסה, לא ראיתי את הילדים. היום אני נהנה מכל רגע שאני איתו. תענוג גדול. הרי בשביל מה אתה חי? אני זוכר שבאמצע ההיריון פתאום חשבתי שאולי לא יאמינו שאריק זה הילד שלנו. אז באמצע חודש שמיני הושבתי את יוליה בחצר, הרמתי לה את החולצה שיראו את הבטן ועשיתי לה חמישה צילומים — שיראו שהיא באמת הייתה בהיריון".

     

    אבל בתוך המסע להבאתו של אריק לעולם, בני הזוג לא שכחו את צוואתו של בנם וחיפשו אישה אחרת, שאיתה יוכלו לגשת לבית המשפט ולהתחיל את התהליך מחדש. לזמן מה אפילו נראה שהם בדרך הנכונה. "פגשנו חלום של בחורה", אומרת יוליה. "הגיעה אלינו עם מתנה, הייתה כימיה מיידית, אפילו בהליך המשפטי עמדת המדינה כבר הייתה מרוככת כי בזמן שחלף דברים השתנו, נולדו ילדים מצוואות ביולוגיות שהיה להן תוקף פחות מזו שלנו. באמת בסוף נתנו אישור, אבל אז הבחורה לא הצליחה להרות. גם זה נמשך שנתיים או שלוש כי לא התייאשתי. בסופו של דבר הבנתי שהיא לא רוצה להמשיך איתנו והתחלתי להיפגש עם בחורות אחרות".

     

    מכל החיפושים, מה את יכולה להגיד על הפונות?

     

    "תתפלאי לשמוע כמה בחורות יפות, חכמות ומסודרות פגשתי. לא הבנתי מה הבעיה שלהן. מה היא רוצה שהיא לא מוצאת לה גבר? הן לא חשבו על כסף, כי הרי אין פה קצבה משום גורם וגם לא מחויבות מצידנו, כי שירה לא נחשבת יורשת שלנו. הבעיה העיקרית הייתה שלא כולן לקחו את העניין ברצינות. כשהבינו שמדובר בהליך משפטי ארוך, אמרו, 'אני לא יכולה לחכות. אני רוצה עכשיו'. חשבו שזה מהיום למחר. מישהי אמרה לי, חצי שנה לא מתאים לי. את מבינה, 40 שנה היא ביזבזה ועכשיו חצי שנה היא לא יכולה לחכות? הייתה אחת שמאוד רצינו, אבל בסוף היה לה גבר מבוגר שהיה מוכן לעשות לה ילד, והיא העדיפה אבא חי. מישהי אחרת אמרה שהיא לא רוצה לעשות ברית מילה ושאלה אם אכפת לנו. אמרתי לה שהילד עוד לא נוצר והיא כבר מדברת על ברית. בעקבות הפגישה שלנו היא הבינה שעבורה עדיף בנק הזרע. אם נעלבתי? לא. הלב שלי גם ככה שבור וקרוע, את רוצה שאני אתרגש ממפלות קטנות כאלה? גם הלידה של אריק נתנה לנו מרווח נשימה לגבי הילד מברוך. זה החזיר אותי לחיים. היה לי בשביל מה לקום בבוקר. היה לי ילד שהעסיק אותי, שלא אחשוב כל הזמן על האובדן".

     

    הפגישה הגורלית

     

    ואז, בינואר לפני שלוש שנים, בבית קפה בנתניה, התרחשה הפגישה הגורלית. יוליה וולאד הגיעו מכרמיאל, מצוידים כתמיד באלבום התמונות של ברוך. ליאת הגיעה מבית אחותה בכפר־יונה. "ראיתי בחורה יפה, רזה, במעיל אדום. התחלנו לדבר", אומרת יוליה. "אני סיפרתי על ברוך, היא סיפרה על עצמה".

     

    ליאת, גגנת ממעלה אדומים, סיפרה לבני הזוג שגדלה בבית־שמש במשפחה מרוקאית גדולה — הצעירה מבין שישה ילדים, ארבע בנות ושני בנים. אביה נפטר ואמה, שעברה לאשקלון, כבר דאגה לבתה היפהפייה, שמלאו לה אז 33 ועדיין לא מצאה זוגיות. "ראית מולך אנשים שאיבדו את הבן שלהם, ואת לא יודעת איך להתנהג, כי זה לא תהליך רגיל", מספרת ליאת על הפגישה. "לי לא הייתה היסטוריה איתו אז לא הייתי מעורבת רגשית, ובשורה התחתונה באתי בשביל להביא לעולם ילד שיהיה לו אבא. אני זוכרת שולאד הזכיר לי את אבא שלי — אוהב ילדים, פנים שמקרינות טוב לב — ושהיה לי חשוב מאוד להבין שברוך רצה בזה בעצמו. אם הוא לא היה כותב בכתב ידו, מרצונו, שהוא רוצה המשכיות, לא הייתי משתמשת בזרע שלו".

     

    כששמעת שהוא נפטר מסרטן, לא חששת שאולי זה תורשתי?

     

    "לא ישבתי עם הרופאים שלו. כן קראתי באינטרנט והבנתי שזה סרטן נדיר ולא תורשתי ולא התעמקתי בזה. הרבה אנשים מתחתנים, יולדים ילדים ואז חולים בסרטן, אז מה נגיד?"

     

    מהפגישה הזו, אומרת ליאת, יצאו עם ההבנה שהכיוון חיובי, וחודשיים אחריה, בפורים 2013, חתמו על חוזה שאיתו הלכו לבית המשפט. ליאת מספרת בגילוי לב כי הבחירה שלה בהולדה מתרומת זרע נבעה גם מסיבה רפואית: היא לא מצאה בן זוג, והתבשרה שגיל הבלות החל אצלה כבר בתחילת שנות ה־30 לחייה ושאם היא רוצה ילדים, עליה למהר. "הרופא אפילו זימן את יוליה וולאד ואמר להם שהסיכוי שלי להרות קלוש".

     

    ובכל זאת הם המשיכו איתך.

     

    "ברור שיוליה הייתה מעדיפה מישהי בת 22, אבל אלה לא באות. נשים מתעוררות בגיל 40 כשצצה בעיה, ויוליה וולאד הבינו והסכימו לנסות איתי. מה גם שההסכם אמר שאני אנסה שנתיים עם מחצית מכמות הזרע שלהם, ואם לא ילך — זכותם להמשיך הלאה".

     

    סבב הטיפולים הראשון לא צלח. "התאכזבתי, אבל הייתי מוכנה לזה", אומרת ליאת. "בחדר שבו היו שואבים את הביציות להפריה היו וילונות והרופאים היו עוברים בין כולן, וכל פעם שמעתי אותם אומרים: שאבנו לך 20 ביציות, עשר ביציות. אצלי היו פותחים את הווילון ואומרים: שאבנו ביצית אחת. אבל יש לי חברת ילדות שמצבה היה קשה משלי, היא עברה יותר סבבים וילדה שני ילדים, והייתה לה תשובה לכל שאלה שלי. היא אמרה לי: בסוף לא צריך יותר מאחת. היא עודדה אותי".

     

    שלגייה בהיריון

     

    מועד החזרת העוברים השנייה נקבע לפורים 2014, בדיוק שנה מיום חתימת החוזה. כגננת, עמדה ליאת בפני דילמה: "פורים זה חג של ילדים וחשבתי: איך לא אגיע? אז קניתי במיוחד תחפושת לא מסובכת, של שלגייה, עם קשת ואיפור פשוט, והתלבשתי במונית חזרה מהטיפול. בסוף התברר שדווקא בפעם הזו נכנסתי להיריון. שבועיים אחרי, כשראיתי את התוצאות באינטרנט, לא הבנתי והתקשרתי להדסה. הייתי כל כך מבולבלת שהאחות ביקשה: צלמי את המסך ותשלחי לי בווטסאפ. כשהתקשרתי שוב, כולן צעקו לי: מזל טוב, את בהיריון!"

     

    למי היה הטלפון הראשון?

     

    "קודם כל לאמא שלי ואחר כך ליוליה, שאמרה לי: תשמרי על עצמך, ושמעתי בקול שלה שהיא מאוד התרגשה. כשהתברר שזו בת — כמעט קפצתי לתקרה מרוב אושר. לא האמנתי. לברוך אין בנות במשפחה, ולנו יש יותר נכדים בנים. אז מה הסיכוי?"

     

    "כשליאת סיפרה לי על ההיריון, הייתי מאוד שמחה", אומרת יוליה באיפוק המאפיין אותה. "לא מיהרתי לפרסם את זה, כמו שלא מיהרתי לפרסם את ההיריון שלי עם אריק. עד השליש האחרון לא סיפרנו לאף אחד. לא צריך. בלי עין הרע. אני זוכרת שנפגשנו וראיתי ישר שיצאה לה הבטן ומאוד התרגשתי. אני חושבת שליטפתי לה את הבטן, אם היא נתנה לי. בכל זאת, זו לא הבת שלי, אפילו לא כלתי. לא נידנדתי לה, לא נתתי עצות. בשביל מה היא צריכה אותי?"

     

    ליאת, מצידה, זוכרת הרבה חששות. "אני זוכרת המון פחדים, רגעים של בכי, של מה עשיתי, מה יגידו. הרי אני גננת, והורים רואים אותי עם בטן ויודעים שאני לא נשואה. בהתחלה באמת היה קצת מביך, אבל אליי לא הפנו שאלות. כשהבנתי שזו שיחת היום — סיפרתי לגננות אחרות ולסייעת, והן כבר העבירו את המידע".

     

    בסופו של דבר, ב־1 בדצמבר, הגיעה שירה לעולם. "שירה זו תפילה", מסבירה ליאת את הבחירה, "ואני מרגישה שהתפללתי לנס — והנס קרה. לא היו הרבה ביציות, לא היה הרבה צ'אנס, ובכל זאת זכיתי בהיריון נוח ותקין, לידה שהייתה בכיף, כאילו מישהו הוציא אותה מתחת לשולחן ואמר לי: 'היי, תכירי'. מאוד עניין אותי לפגוש אותה וכשראיתי אותה בפעם הראשונה, הייתי בשוק. רציתי להגיד לה: 'אני מכירה אותך מאז שהיית שמונה תאים'".

     

    על מורכבות הסיטואציה שבה היא נמצאת למדה כבר בבית החולים, כשרצתה לרשום את בתה במשרד הפנים. "בבית החולים יש רישום למשרד הפנים ורציתי שיכתבו את שם האב, אבל הפקידה אמרה לי: את רווקה, ואז התחיל דיאלוג כזה, שבטח עוד יחזור על עצמו, עם הסיפור כולו ומה קרה לאבא של התינוקת. גם כשולאד ויוליה באו לבקר בבית החולים לא נתנו להם להיכנס לתינוקייה כי כאילו אין להם מעמד. ואז כבר סיפרתי לכולם וקיבלנו יחס מיוחד. כולם שאלו שאלות ומאוד התעניינו".

     

    כשליאת נשאלת מה תספר לשירה הקטנה על אביה, היא מהססת מעט. "אני לא יכולה לספר לה עליו ספציפית", היא אומרת לבסוף, "כי לא הכרתי אותו. אני אספר לה למה בחרתי בו. לא הייתי בוחרת במישהו שלא הרשים אותי. אני גם חושבת שאשים תמונה שלו בבית ואציג את זה בצורה הכי טבעית. מגיל אפס אגיד לה: הנה אבא. בהמשך אתייעץ עם פסיכולוג ילדים לגבי הדרך הנכונה. ולאד ויוליה יוכלו לענות לה על שאלות ולספר עליו והיא תכיר אותו גם דרכם. כשרציתי ילד מתורם ידוע, חשבתי שזה יכול להיות חיובי שיש עוד זוג שאוהב את שירה, עוד משפחה לילד. כשהיא תגדל היא תלך אליהם לקיץ, הם יבואו, יתארחו אצלנו.

     

    "כל הנושא של ברוך הוא כואב ולא קל", היא מוסיפה לאחר שתיקה מהורהרת. "אני רואה איך ולאד ויוליה מסתכלים על שירה, כמה זה ממלא אותם בדמעות, איך הם מתרגשים שהאצבעות שלה ארוכות כמו שלו. אבל אני חייבת להרחיק את עצמי מזה, כי אני לא רוצה שהולדת בתי תהיה מקושרת לקטע הטרגי".

     

    עלית לקבר שלו?

     

    "לא. באופן כללי אני לא אוהבת בתי עלמין וגם לא הולכים לקבר בהיריון. אם זה יהיה חשוב לבת שלי, אני אלך".

     

    אם היית פוגשת את ברוך החי, את חושבת שהיה קורה ביניכם משהו?

     

    "תמיד אהבתי את המראה האשכנזי — בלונדיני, משקפיים, נו, חנונים. תמיד במשפחה צחקו עליי בגלל זה. על ברוך חשבתי שהוא נראה נחמד, אהבתי שבקליפ שראיתי הוא מצטייר כאדם שמח, חברותי, פתוח, עם הרבה חוש הומור. נראה שהוא היה מוקף חברים ואהב את המשפחה. אחרי שנכנסתי להיריון גיליתי ששירתנו באותו בסיס, בהפרש של חמש שנים".

     

    יוצא לך לדמיין מה הוא היה אומר לו פגש את שירה?

     

    "אני חושבת על זה הרבה. מה הוא היה חושב, איפה הוא נמצא, אולי יש איזה עולם מקביל שבו הוא רואה אותה. אילו יכולתי להגיד לו משהו, זה היה שהצלחנו ליצור דבר מדהים — חיים חדשים – והיא כזו מתוקה. לפעמים אני לא מאמינה שעשיתי את זה. אף פעם לא אהבתי להיות שונה. מפליא שעשיתי את זה בסוף".

     

    לנשק שלוש פעמים

     

    בסלון בית משפחת פוזניאנסקי תמונה גדולה של ברוך משקיפה על המתרחש. "אריק שאל כמה פעמים על התמונה וקיבל תשובה שזה אחיו הגדול", אומר ולאד. "גם כששירה נולדה סיפרנו לו ברמה שמתאימה לגילו. הוא לא מבין מה זה אחיינית. גם לאדם בוגר מאוד קשה להבין את מערכת היחסים במשפחה שלנו — הנכד הגדול שלנו בן תשע, אריאל שלנו בן ארבע וחצי והם דומים, גם הם מתייחסים לעצמם כאחים. עד ששירה נולדה, אריק כל הזמן אמר: אני עצוב כי אין לנו אח קטן בבית כמו לכל הילדים בגן. כשהיא נולדה, אמרתי לו: הנה, גם לך יש אחות קטנה".

     

    אתם לא צעירים. אתם חוששים ממצב שבו תלכו חלילה לעולמכם כשאריק עדיין צעיר?

     

    יוליה: "כשהוא נולד, אלי, הבכור שלנו, אמר לנו מעצמו שאם יקרה לנו משהו, הוא ייקח את אריק. הסדרנו את זה בצוואה משלנו. אבל אני לא מתייחסת למספרים. איבדתי ילד בן 25. מי יכול להאמין שבגיל כזה מתים, ומייקל דאגלס, שחלה בסרטן, כבר בן יותר מ־70? מי יכול לדעת מראש משהו בחיים האלה?"

     

    האובדן הפך אתכם להורים חרדתיים לאריק?

     

    ולאד: "לא חרדתיים, כי זה לא פייר להפיל על אריק את כל הפחדים שלנו, אבל בהחלט פחות בטוחים בעצמנו כמו לפני שברוך חלה. פעם חשבנו שאנחנו מאושרים והכל יוצא לנו טוב, שזה רק עניין של השקעה ועבודה קשה. עכשיו אנחנו יודעים שלא כל דבר תלוי בנו. אבל אנחנו מנסים לקחת הכל בפרופורציות. אריק הוא ילד שובב, נופל, מקבל מכה פה ושם. התרופה הרצינית שלי היא לנשק שלוש פעמים, לעשות פו וזה עובר".

     

    מה תספרו לו על אחיו הגדול ברוך?

     

    יוליה: "על כל מה שהוא היה. גבר־גבר, שנון, חכם. אני מניחה שכשאריק יגדל, וגם כששירה תגדל, הסיפורים על ברוך יבואו לבד. אם נדבר על אוכל ואני אגיד מה ברוך אהב לאכול, או אספר לו על זה שהוא היה בצבא, גיבור".

     

    הלכתם כבר לקבר של ברוך לספר לו על שירה?

     

    "אנחנו לא הולכים יחד לקבר של ברוך. זה פצע מדמם. אבל כן, הייתי אצלו בקבר. סיפרתי לו".

     

    "בשנים הראשונות הלכתי שלוש־ארבע פעמים בשבוע", אומר ולאד. "עכשיו, אולי פעם בחודש. בשבילי ברוך נמצא בבית הזה, לא שם. כשאני נכנס לחדר שלו אני מרגיש שם משהו".

     

    "אני אפילו לא נכנסת לחדר שלו, לא רואה תמונות", אומרת יוליה. "אנחנו כמעט לא מדברים עליו. האובדן לא נהיה קל יותר עם השנים. ברוך היה צריך להביא ילדים בגיל הזה ולא אנחנו. בכל יום כשאני עוצמת עיניים לפני השינה, בבוקר לפני שאני מתעוררת, אני חושבת לעצמי: איך אפשר לחיות כשאיבדתי אותו. כשהייתי בהיריון עם אריק וגם עכשיו, כששירה נולדה, קיוויתי שאחד מהם יהיה דומה לברוך. עם אריק זה לא קרה ועם שירה קשה לדעת. אולי המחשבה הזו, להחזיר את ברוך דרך הילדים, היא דבר שלא יקרה בחיים. כנראה אי־אפשר להחזיר ילדים". •

     

     

     


    פרסום ראשון: 29.12.15 , 23:00