1

מי שלא מסוגל להכיל סתירות, מי שחייב לצאת תמיד עם שורה תחתונה, מי שמחפש תדיר דיכוטומיה בין ימין ושמאל וסבור שכל נושא חייב להיות נדון אך ורק לפי החלוקה הזו – מוזמן לדלג על קריאת מדור זה. שכן בשונה מהמקובל במחוזותינו, איני מבקש לייצר אמירה נחרצת, אלא לשרטט מסע אישי יותר בעקבות פענוח אירועי דומא, "חתונת השנאה" והשבר שעובר על הציונות הדתית, אותו מגזר שלא משנה מה יהיו עמדותיי ועד אנה אפליג בתפיסתי הדתית והלאומית – הוא לעולם יהיה ביתי. 

2

את המסע הזה חשוב לי לפתוח בהבהרה: כיוון שאני מאמין בכל לב שהציונות הדתית היא יורם כהן ורוני אלשיך ויוסי כהן ופרופ' ישראל אומן ועמנואל מורנו ז"ל ומנהלי בתי חולים ובכירים בפרקליטות ושופטים וכלכלנים ואנשים טובים וישרי דרך בכל תחומי הישראליות – אין לי שום פחד ושום בעיה לומר: אני מתבייש בכך שמהציונות הדתית יצאו גם אלה שרקדו ב"חתונת השנאה" ואלה ששרפו את משפחת דוואבשה. אני לא חש הכרח להבהיר שהם לא אני ושהם אינם מעידים על הכלל. זה כל כך מובן מאליו בעיניי, שזה לגמרי מיותר. ההבדלים בין אותו מיעוט מטורלל למיינסטרים ברורים מספיק כדי שאפשר יהיה לדון גם במכנה המשותף הזעום שישנו, מבלי להיתפס לפאניקה. בעיניי, המגזר הדתי יכול להרשות לעצמו פחות להסביר מדוע "הם אינם הוא", ויותר לברר מה בכל זאת הקשר בינו ובין הצעירים הללו, וגם אם הקשר רופף – לבדוק מה עליו לעשות בנידון. חשבון נפש קוראים לזה, ערך יהודי חשוב.

3

בתחילה, הקונספירטיבים אמרו שהבית בדומא נשרף בגלל קצר חשמלי. אחר כך הם הסבירו שאלה ערבים שאחראים להצתה, לאחר מכן דיברו על עינויי שב"כ ועל נשקים שהושתלו בחתונה, וכל זה על שום מה בא לעולם? כל הקמפיין הגאוני של חבורת בן־גביר, מה מקורו הנפשי ועל שום מה תפס הוא תאוצה כזו בדעת הקהל הימני? על שום הבושה וחוסר הרצון להאמין שידינו הן ששפכו את הדם הזה הוא הגיע, ומתוך ניסיון לא מודע להוכיח, בעיקר לעצמנו, שהתנהגות הימין הנורמטיבי לא מובילה לפשעים איומים כל כך. אבל כיוון שאני מאמין שהציבור הזה, המונה מאות אלפים, הוכיח את עצמו שוב ושוב כשומר חוק – כולל בהתנתקות, שעברה בשקט מופתי בכל פרמטר וללא סירובי פקודה ושפיכות דמים (היסטורית, רוב סירובי הפקודה עד היום היו משמאל) – אני לא מבין את החשש מביקורת עצמית, ולא מרגיש שאם מישהו יאמר שעל הציונות הדתית לעשות חשבון נפש, צריך לצלוב אותו ולעבור למגננה. אנחנו מספיק חזקים כדי להוקיע מתוכנו רעות חולות, מבלי שזה ימוטט את המבנה הדתי־לאומי כולו.

צילום מתוך "חתונת השנאה"

4

כאשר פרשן ביטחוני מ"הארץ" כתב בעבר שהוא חושש מכיפתו של ראש השב"כ ומההשפעה שתהיה לה על יחסו לטרור יהודי, נעלבתי. כאשר בטלוויזיה הכינו שקופית ובה קורות חייו של רוני אלשיך, ולצד קטגוריה של מקום מגוריו הוסיפו קטגוריה מוזרה שנקראה "מקום מגורים בעבר" כדי לציין שפעם, אוי לבושה, הוא התגורר בהתנחלות, חשתי שוב את העלבון הזה, את חוסר היכולת של חלקים בתקשורת להבין שהכיפות הללו הן חלק בישראליות, חלק מפואר בה, ומי שלא יקבל אותן ככזה יחזק בכך את אותו מיעוט מטורלל מהגבעות שמבקש להתבדל מהחברה הישראלית ולהקים לה חלופה משיחית כלשהי. מובן, אגב, שאותו פרשן שהטיל ספק באינטגריטי של ראש השב"כ הדתי, לא טרח להחמיא לו כעת על שהחזיר את הטלטולים ונהג בקשיחות שלא נהגו ראשי שב"כ לפניו בטרוריסטים היהודים, ומוביל בנחישות את החקירה. 

5

שוחחתי השבוע עם חברי רועי שרון, העיתונאי שחשף את סרטון החתונה. אמרתי לו שגם סרטון החתונה שלי לא מחמיא במיוחד, עם כל הטיקים שיש לי בחופה והאוכל העלוב שהובא מהישיבה התיכונית. שרון, העובד בחדשות 10, הוא מומחה לימין הקיצוני, ולא רק בגלל שהוא חטף מהם מכות בבית הכנסת בגבעת־זאב, באחד ממפגני האלימות המבישים שלהם. ניסיתי לאמוד איתו את העניין הכמותי. כמה הם, הטיפוסים הללו, וכמה מונה המעגל שתומך בהם. השורה התחתונה היא שאמנם יש כל מיני דרכים להסתכל על זה, אבל גם אם מדובר בעשרות בודדות של פורעי חוק, וגם אם הם לא נשמעים לשום רב, ובוודאי לא לשום מנהיג פוליטי (מועצת יש"ע היא עבורם גורם עוין) – תהיה זו טעות לפטור לחלוטין את הקשר שלהם עם הקיצונים האחרים, כאלה שאולי לא תומכים בשריפת משפחה בשנתה, אבל משמשים מדרגה נוספת עבור אלה שכן חוצים גם את הקו הזה. מה שאני מנסה לומר זה שאם יש משפחות בחברון, ויש רבות כאלה, שתמונתו של ברוך גולדשטיין תלויה בסלון ביתן, אז אי־אפשר שלא לקשור את המורשת שלהן לטרוריסטים מדומא; ואם לאותן משפחות יש חברים שבאים להתארח בבית שבו תלויה תמונתו של רוצח מתועב שרצח בפחדנות אנשים בעת תפילתם, הרי שהחרפה הזו והדם הזה שנשפך בדומא מתגלגלים גם לפתחם; כמו גם לפתחו של כל רב שיודע שבקהילתו יש מי שמחזיק בארון הספרים שלו את "תורת המלך", אותו ספר מתועב שמצדיק הריגת גויים, ולא פועל לנדותו.

סמוטריץ'. הרצח

אז נכון, לבוא ולהגיד שכל הציונות הדתית רצחה את משפחת דוואבשה בדומא זה לא רק מכוער, זה גם מטופש לגמרי, אבל גם להיבהל מלעשות חשבון נפש זה אידיוטי, כי אם באמת אין קשר בין הרוב המוחלט של הציונות הדתית לאותם פורעי חוק, מדוע יש להיבהל מלבקר אותם? מדוע צריך להמציא קונספירציות ולדבר על עינויים? מה יש להיבהל מלבדוק ברצינות איפה בכל זאת טעינו ואיך אפשר לעצור צעירים אחרים מלנשור ולנדוד למחוזות המפחידים הללו? ולמה כל דבר פה הופך לנשק שמזין את המאבק בין ימין ושמאל? למה כל הזמן צריך לקיים ויכוח בשאלה אם זה עשבים או ערוגות או זיבי, במקום להביט פנימה ולבדוק באמת במה אפשר להשתפר, מה אפשר לעשות אחרת? 

6

אני שואל את מזכ"ל שלום עכשיו, יריב אופנהיימר, אם לא נכון יותר דווקא לצמצם את ההאשמה. להימנע מהכללות. להתאפק ולא לגרוף פה סוג של הון פוליטי, ובמקום לומר "כולכם 'חתונת השנאה' וכולכם הרוצחים בדומא", לעזור דווקא לחלקים המתונים בציונות הדתית להוקיע את הקיצונים, לעזור לרוב המוחלט של הכיפות הסרוגות לשים טריז בינם ובין חולי הרוח ששרפו את בני משפחת דוואבשה. אופנהיימר לא הולך סחור־סחור. מבחינתו, הוא מסביר, "הכיבוש" אשם ברצח. זו השורה התחתונה שלו. וכיוון שהכיבוש גורם לכל העוולות וגם לעוול הזה, וכיוון שלדידו הכיבוש הוא מה שמשחית אותנו, אז כל מי שתומך בכיבוש, כהגדרתו, בעצם נושא באשמה (מסוימת) גם על מעשי הקיצונים.

אני מנסה לשקף לו את מה שעולה מדבריו: כל אנשי הימין בישראל, כל המחנה הלאומי, ולמעשה כל מי שחושב אחרת ממנו, אשמים במעשיהם של כמה נערים חולי רוח. איזה היגיון יש בכך? אבל אופנהיימר בשלו. אני מכבד אותו, אבל לא מכבד את עמדתו. היא גורפת, מכלילה וחלולה. אם אני סבור שאי־אפשר לפנות את הגדה, כי יש סבירות גבוהה מאוד שחמאס או דאעש ישתלטו על האזור ויירו משם בכל עת שיחפצו טילים על מרכז הארץ, אז אני הופך בהכרח לתומך בטרור יהודי? זה כמו לטעון שכל אנשי השמאל אחראים לכל מקרה בגידה, או בכלל לחבר בין כל אדם פרטי לקבוצת ההתייחסות שלו, במקום להכיר בכך שיש לכל קבוצה שוליים סהרוריים, ולצד בדיקת מקורות ההשראה שלהם צריך להכיר גם בעצמאותם החולנית.

אומר זאת כך: דווקא בגלל שאני בעד שהציונות הדתית תערוך חשבון נפש, אני גם מתנגד נחרץ כל כך לשיימינג: רוצחי נהג המונית דרק רוט לא ייצגו שום פלג בחברה הישראלית, גם האחריות על האחים קורידו לא מתגלגלת אל איש, ואם יש יהודים בודדים שמבצעים פעולות טרור, אי־אפשר לבוא לכמיליון דתיים ולהאשימם בכך. 

7

את ח"כ בצלאל סמוטריץ' אני שואל מדוע יש כוכבית לצד הגינויים שלו. האם הוא לא מבין שבעת הזו אי־אפשר ללכת "ליד"? האם הוא מסוגל לראות שגם אם לכל אמירה שלו בנפרד יש מקום, וגם אם דבריו מוצאים מהקשרם לא אחת – כשהוא אומר שהאירוע בדומא אינו טרור וכשהוא מטיל ספק בחוקיות של שב"כ, המסר שעובר מדבריו הוא שהוא לא מבועת מספיק מהעובדה שיהודים רצחו משפחה בשנתה? וזה מצג שווא, כי הרצח מחליא גם אותו. באמת. סמוטריץ' הוא בחור חכם. הוא גם בחור ישר. אבל בעוד גדעון לוי מתנגד לחקירה בטלטולים ולמעצרים מינהליים גם של פלסטינים וגם של יהודים (אני אגב בעד לטלטל את כולם), סמוטריץ' מתעורר רק כשמדובר ביהודים – ושום הסבר שהוא נותן לא גורם לי להשתכנע בכך שמשהו פגום במצפן הפנימי שלו.

כשאני שואל אותו מהי הציונות הדתית בעיניו, איתמר בן־גביר או ראש השב"כ, הוא לא מוכן לומר שראש השב"כ. הוא מסביר לי שהיופי של הציונות הדתית הוא שיש בה מקום להרבה דעות. שהיא ורסטילית. קשה לי לשמוע את זה. בעיניי, בנצי גופשטיין ובן־גביר אינם חלק מהציונות הדתית, בוודאי לא זו שעליה גדלתי – של הרב קוק ושל השילוב בין תורה לעבודה, בין תורה לדרך ארץ. בן־גביר וגופשטיין, אגב, מעולם לא הצביעו לבית היהודי (הפלג שלהם תמיד רץ באיזו מסגרת הזויה תורנית, וכמעט תמיד לא הצליח לעבור את אחוז החסימה), ואינני משוכנע שהם תופסים עצמם כ"דתיים לאומיים". אז מדוע סמוטריץ' לא מסוגל להתנער מהם? חבר שלי, בחור דתי שמשרת בצבא בתפקיד בכיר ובזמן שנותר לו אוהד את הפועל תל־אביב, אומר לי שזה מזכיר לו קצת את ההתנהלות של הנהלת קבוצתו נגד האולטראס או של בית"ר נגד לה פמיליה. ההנהלות מגנות באופן רפה, מנסות להרגיע, אבל לא באמת מעזות ללכת עד הסוף. יש בהן איזה פחד, איזה מחסום מלעקור את השורשים הרעים הללו, אולי מחשש שהם יפסידו גם את תמיכתם.

8

יש לי בני משפחה שמתגוררים באותן התנחלויות מבודדות. חלקם נראים דומים לנוער הגבעות, עם הפאות והדעות וכל זה. אני אוהב אותם מאוד, אבל קשה לי לשמוע את עמדתם בנושאים רבים, ממש כואב לי בגוף לפעמים (מניח שגם להם קשה לשמוע אותי). עם השנים למדתי שהדרך היחידה להתמודד עם העניין היא לא לפתח עימם דיונים פוליטיים, ממש אף מילה, אחרת ייפער בינינו קרע וייווצר נתק משפחתי שאי־אפשר יהיה לאחות. המתח הזה, בין מחלוקת עמוקה לקרבה משפחתית, הוא חלק מחיי. זה נכון גם במובן רחב יותר מד' האמות של משפחתי הגרעינית: הרי לכאורה, ואולי גם לא לכאורה, ח"כ סמוטריץ' מייצג את כל מה שרע בציונות הדתית. הוא מחזיק בסט ערכים שמאיים על כל מה שאני מאמין בו. אני לא יכול לשאת את עמדותיו כלפי הקהילה הלהט"בית, אני לא מסוגל לשאת את העיסוק האובססיבי שלו בכל מיני גבעות שכוחות אל, אני לא מוצא שום מכנה משותף עם תפיסת העולם החרד"לית שלו, עם סוג הדבקות הדתית וההחמרה ההלכתית שלו ושל חבריו — החמרה שהיא, בעיניי, בפרשנות שהוא וחבריו נותנים לה, פולשנית ופוגעת במרחב הפרטי של האדם. אם חברי הכנסת רחל עזריה, אלעזר שטרן ועליזה לביא הם כל מה שאני מאמין שיהדות ליברלית צריכה להיות, הרי סמוטריץ' מייצג את ההפך.

אז למה בכל זאת הצבעתי לבית היהודי? אני הרי קרוב בדעותיי לאלה של לפיד הרבה יותר מלאלה של בנט, ואם היה פרטנר פלסטיני (דבר שלהערכת רבים לא צפוי לקרות בעשורים הקרובים), הייתי תומך גם במתווה קלינטון. אז מדוע אני מצביע תמיד בסוף למפלגת הציונות הדתית? התשובה היא, כנראה, משום שאבא שלי הצביע למפד"ל ומשום שלוותר לסמוטריץ' על המפלגה הזו, שהיא הכור שממנו נחצבתי, ולתת לו אותה במתנה, מרגיש לי כמו לוותר על המגזר שלי לקיצונים. 

9

אבל אחרי שאמרנו זאת, נאמר עוד דבר, ואוכל רק לקוות שהוא יהיה מספיק מובן, שכן אני מכיר בקושי שיש לעיתים להסביר באופן מילולי דברים אמוציונליים: באחד מלילות ההצבעה הארוכים בכנסת, קראו לחברי הכנסת להצביע. סמוטריץ' היה מחוץ לאולם והחל לרוץ פנימה כדי לא לפספס את ההצבעה. כל קול קובע ביחסי הכוחות בכנסת. בשלב מסוים קלטה המצלמה את סמוטריץ' רץ במהירות פנימה, וברגע אחד במהלך הריצה, כשהוא חושש שלא יספיק להגיע למקומו, מוריד את כיפתו מהראש, מחזיק בה בידו ומגביר מאוד את המהירות לספרינט של ממש.

עכשיו תראו, כן? הרגע הזה, שבו סמוטריץ' רץ עם הכיפה ביד, יכול להישמע לכם חסר ערך וחסר חשיבות, אבל כשאני צפיתי בו עבר בי רטט משונה בגוף. זה היה כמו להריח את ריח התבשיל שאהבת בילדותך, כמו לשמוע פתאום שיר שזורק אותך בשנייה לטירונות. אתם מבינים, זה לא משנה כמה רחוק אהיה מסמוטריץ', שנינו היינו הילדים הללו שרצו במגרש הכדורסל עם הכיפה ביד, שנינו בנים של רבנים, שנינו גדלנו באותו מקום, ולא משנה כמה נהיה רחוקים בהשקפתנו וכמה נבוז זה לעמדותיו של זה, לעולם נרגיש כנראה איזה צורך עז להתווכח, כאילו יותר מכל – מה שחשוב לכל אחד מאיתנו זה להוכיח דווקא לשני שהצדק עימו. 

10

היה פובליציסט בעיתון "הצופה", שבמשך שלושה עשורים כתב את אותו מאמר בכל שבוע, כל פעם בוורסיה אחרת. השורה התחתונה תמיד הייתה זהה: הציונות הדתית בפרשת דרכים. אבל היופי במאמר הרפטטיבי שהוא כתב שוב ושוב היה שהוא צדק. הציונות הדתית באמת בפרשת דרכים. תמיד. וזה מה שיפה בה, שהיא תמיד בפרשת דרכים והיא חזקה מספיק כדי להתמודד עם זה ולערוך, כשצריך, גם חשבון נפש אמיתי, נוקב ואכזרי לפרקים. היא חזקה, הציונות הדתית, אבל יש בכל זאת דבר אחד שעשוי לעצור אותה מלהתנער באמת מהקיצונים שבתוכה: הטפות מוסר מכלילות ומכוערות שיבואו אליה מבחוץ. שבת שלום.