חייו מעריץ בינו גבסו, ד"ר שקשוקה בשבילכם, רק שני דברים: אוכל טוב ואת אמו, טוני. והשניים היו תמיד קשורים זה בזה — בזכות הבישולים של אמא הוא למד לאהוב אוכל, בזכותה גם פתח את המסעדה המפורסמת שלו. "יש לה את האוכל הכי טעים בעולם כולו", הוא מתפייט. "לסעודה האחרונה שלי הייתי לוקח את הקוסקוס שלה, עם מפרום. אבל קודם הייתי לוקח את החריימה שלה, עם קצת לימון. אחרי זה אני יכול למות בשקט".
וזה אותו טעם כמו בילדות?
"כל החיים פחדתי שיבוא יום והיא תפסיק לבשל, לא ידעתי איך אוכל להמשיך לחיות. ופתאום, בשבועות האחרונים, משהו בטעם של האוכל שלה השתנה. היא איבדה את היד שלה. זה ממש מלחיץ אותי, זה גורם לי לרעידות. ביום שישי אכלתי את החריימה והטעם לא היה כמו פעם. אבל אני שותק כדי לא לפגוע בה".
אתה מפחד שיום אחד גם אתה תאבד את היד שלך?
"בטח, זה הפחד הכי גדול שלי בעולם. רוצה לשמוע סיפור?"
תמיד.
"אני אוהב לצוד תיירים תמימים פה ברחוב. אני מוציא להם טעימה של תפוח אדמה עם רוטב של חריימה, ואז הם נמשכים פנימה ומתיישבים. פעם נכנסה קבוצה של תיירים אמריקאים ובסוף הארוחה אמרתי להם כבדיחה, שאחר הצהריים אני הולך לאמא שלי ושהם מוזמנים. צחקנו, נתתי להם קינוח והם הלכו. ואז פתאום ברבע לחמש מתייצב במסעדה אחד מהם. הייתי בשוק, אבל כבר לא הייתה ברירה. נסענו לאמא שלי, ובדרך התקשרתי לאחותי טובה וביקשתי שתבוא, כי אני לא יודע אנגלית ומישהו צריך לתרגם. זו הייתה ארוחה משגעת".
ומה אמא אמרה?
"היא רגילה לשיגעונות שלי, אני כל הזמן מזמין אליה אנשים בלי להודיע לה. לפעמים אני רואה אנשים שמנים בקצה הרחוב, ואני גורר אותם למסעדה ומעמיס להם שולחן. זו המחלה שלי, להאכיל אנשים".
בגיל 63, לגבסו יש סדר יום קבוע: מבוקר ועד שעות הערב המאוחרות הוא במסעדה. כמעט בכל צהריים הוא יושב עם חברו הקרוב, השף רפי כהן, שמביא דגים וחומרי גלם טריים, והשניים מבשלים מהם ניסים ונפלאות. בימי שישי הוא אצל אמו ובשבתות בצהריים הוא מזמין חברים למנגל. במוצאי שבת הוא מבלה עם הילדים, ובראשון על הבוקר שוב מתייצב במסעדה. חו"ל? תשכחו מזה. חופשות מחלה? שום סיכוי. "בלילות אני לא ישן, כי אני מפנטז על אוכל", הוא מספר. "מה אני יכול עוד להמציא. אני יכול להכין פתאום, באמצע הלילה, סיר ענקי של קורקבנים. תמיד מוצאים מישהו שירצה לאכול".
הוא גר בבת־ים עם אשתו מזל ויש להם ארבע בנות ובן. "הכרתי אותה כשהייתי בן 15", הוא מחייך. "היה לי חבר שרצה להתחיל איתה וקבע איתה במסעדת טריפולי של ההורים שלי. אני עמדתי בצד וחתכתי שווארמה, דיברתי איתה והחבר ההוא זז הצידה. הוא לא היה רציני כמוני. היא התחילה לעבוד איתי והכל התגלגל מהר מאוד. הבכורה שלנו נולדה כשהייתי חייל, ואחר כך עברנו מדירה לדירה ביפו. הייתי כמו סאלח שבתי, לא אמרתי לאשתי לאן הולכים, רק אמרתי לה שתארוז כי צריך ללכת הלאה".
אין ארוחות ערב משפחתיות בימי שישי?
"לא, לא ככה גדלתי. כמו שהיה עם אבא ואמא שלי, ככה אני גם עם הילדים שלי. אני הייתי במסעדה ודאגתי לפרנסה. אני קצת מתחרט שלא הייתי איתם יותר כשהם היו קטנים, אבל לא הייתה שום דרך אחרת. כשהייתי בן 13 לקחתי את המושכות של הבית ולא היה מצב שאני פתאום אעזוב ואלך, כי הכל היה מתמוטט. לפעמים כשהייתי הולך לבת ולחתן שלי, הרגשתי פתאום בבית יותר מכל מקום אחר, כי היה קידוש ונטילת ידיים ותחושה חמה. זה לא היה לי בבית, אבל גם אני גדלתי בסדר".
אסון אחרי התפילה
ב־17 באוקטובר, בשיאה של עוד שבת מתוחה בגל הטרור הנוכחי, חווה גבסו טרגדיה אישית, שעליה הוא מדבר כאן לראשונה. שוטרים, שהוזעקו לזירת אירוע בבת־ים, מצאו שם פצוע מדקירות. כמה שניות אחר כך רץ לעברם שחר ממן בן ה־34, החתן של גבסו, כשהוא מניף שני סכינים. אחד השוטרים שעמד בסמוך וניסה לשווא לעצרו ירה בו למוות, יש הטוענים כי פעל כך מחשש שמדובר במחבל שהגיע לבצע את זממו במתפללים. המשפחה טוענת כי היה אפשר להסתפק בירייה ברגל ולהשאיר בחיים את ממן, אב לשלושה ילדים.
"הייתי בבית ופתאום קיבלתי טלפון מחבר ששואל אותי אם הכל בסדר", נזכר גבסו. "אמרתי לו שכן, והוא ניתק מיד. התחילה לי תחושה לא טובה, אבל לא ידעתי מה קרה. אחר כך הבת שלי טלי התקשרה ואמרה שירו בשחר, בעלה של הבת שלי סיון. אני פחדן — כשקורה אסון אני קודם כל מסתגר בחדר שלי ולא נותן לאף אחד להיכנס. אי־אפשר לדבר איתי. אז הסתגרתי וקיבלתי עדכונים מכל מי שהלך לבית החולים. בסוף הודיעו לי שהוא נפטר. לא ידעתי מה לעשות, מה אני אגיד לסיון? איך אני ארגיע אותה? זה היה קשה מאוד".
להלוויה הלכת?
"כן, אבל לא התקרבתי. עמדתי במרחק 30־40 מטר. קשה לי עם דברים כאלה. גם כשהבת שלי טלי אושפזה בבית חולים לאחר שנדרסה כשהייתה בת שנתיים, נשארתי בחוץ. הסתובבתי סביב הבניין חסר אונים".
בימים הראשונים התקשה גבסו להבין מה בדיוק קרה עם חתנו. מאז דיבר עם אנשים שהיו בזירה ובנה תמונה של ההתרחשויות לפי הבנתו. "שחר חזר בתשובה לפני כמה שנים והיה מעריץ את הרב שלו. מבחינתו, הוא כמו אלוהים. הוא הזמין את הרב אליו הביתה, כדי שיעשה אצלו את השבת, והם הלכו לבית הכנסת. בבית הכנסת הציעו לו לשתות אלכוהול. שחר נדר לא לשתות אחרי שהיו לו בעיות בעבר עם אלכוהול, אבל שם, בלהט האמונה, שתה עוד ועוד, ואז התחיל ויכוח על דת עם אחד הנוכחים שחזר בשאלה. הוויכוח כנראה לא נרגע גם כשחזרו הביתה. השכנים הזמינו משטרה ובינתיים שחר לקח סכין ורץ החוצה. מכאן יש כמה גרסאות. השוטר אומר שהוא פחד על החיים שלו וירה, אבל יש שכנים שאומרים ששחר בכלל לא רץ לכיוון השוטר, ויש כאלה שאומרים ששחר היה באפיסת כוחות ונשען על הרב ופחדו שהוא עומד לדקור אותו".
אבל בינו, מי לוקח סכין ורץ החוצה?
"אתה צודק, השאלה הזאת מטרידה אותי כבר כמה חודשים. לך תדע מה עבר לו בראש באותו הרגע, אבל אני בטוח שהוא לא התכוון לדקור אף אחד".
מאז האסון משהו בגבסו השתנה. הוא מנסה לשהות יותר עם בתו והוא מודאג מאוד. "הכי כואב לי על הילדים. אם אחד מהם יבוא וישאל אותי: 'איפה אבא?' אני אמות. ילד אחד כבר שואל למה השוטר הרג אותו ואומר: 'מה, לא יהיה לי אף פעם אבא יותר?' זה קורע את הלב שלי".
ומה אתה עונה לו?
"אני לא עונה, אני בורח. מה תענה לילד? גם אם יש לי יום טוב מאוד, אני נכנס לאוטו עם חיוך, ואז נזכר באירוע הזה וכל השמחה נעלמת".
יש בך כעס על השוטרים?
"כשמזמינים משטרה, מצפים מהם לעשות סדר ולא להרוג את הנוכחים. בשביל מה יש להם אקדחי טייזר? בשביל מה יש להם אזיקים? מדובר בסך הכל בבחור שיכור עם סכין. גם אם הוא ניסה לדקור מישהו, היה אפשר לנטרל אותו בירייה לרגל או בדרך אחרת. היו כאלה שכתבו באינטרנט שהוא היה עבריין, ואני מבין אנשים שחושבים שלא הגיוני שאדם ירוץ סתם ככה עם סכין. אבל חבר'ה, אל תשפטו אדם ברגע חולשתו. הוא היה האבא הכי מדהים שהכרתי והוא גם נתן לי הרבה כבוד. בכל שבת הייתי הולך אליו, הוא קיבל אותי יפה, צחקנו והתבדחנו וראיתי כמה הוא אוהב את הבת שלי ואת הילדים שלו". ועדיין, די מובן למה לאנשים קשה לראות בו אדם נורמטיבי אחרי סיטואציה כזאת.
"זה פשוט חוסר מזל! בדיוק כשהוא יצא הייתה שם משטרה, וזה היה באמצע תקופת הטרור. בשבעה הגיעו המון אנשים שסיפרו כמה שהוא היה אדם טוב, שהוא תרם המון. להגיד עליו שהוא עבריין? זה שטויות במיץ עגבניות. אני לא יודע מה הוא עשה לפני שהכרתי אותו וזה גם לא מעניין אותי, אבל אני יודע שמאז שהוא עם הבת שלי הוא בטוח אדם טוב. אני גם מספיק חכם כדי להסתכל על אדם ולראות אם הוא אכזרי או מרושע, וכשראיתי אותו ידעתי בדיוק מי הבן אדם. הוא היה מלאך שאהב לעשות טוב, יחד הלכנו לבשל לחיילים בשטח ויש לו המון תעודות הוקרה".
מהמחלקה לחקירות שוטרים נמסר: "מבדיקת מח"ש עולה כי המנוח רץ לעבר השוטר והפצוע שהיה בזירה כשהוא חמוש בשתי סכינים, צועק דבר מה ולא נענה לקריאות לעצור. לאחר שהגיע סמוך מאוד אליהם, ירה בו השוטר ירייה בודדת על מנת לנטרלו. לאחר בחינת נסיבות המקרה הוחלט כי הירי אינו מגלה חשד לביצוע עבירה פלילית, ועל כן אין מקום לפתוח בחקירת מח"ש. יובהר כי על אף שהאירוע התרחש במהלך ימים עמוסים באירועים ביטחוניים, לא היה בשום שלב חשד לאירוע ביטחוני. עם זאת, לשוטרים יש סמכות לפתוח באש על פי הכללים המקובלים גם באירועים בעלי היבט פלילי – ולא רק ביטחוני - על מנת לנטרל סכנה קרובה לשלומם או לשלומו של אדם אחר, ככל שהם מזהים סכנת חיים. וכך אירע לכאורה במקרה זה".
המחברת הסודית
חיילי צה"ל תמיד היו הדבר היחיד שיכול להוציא אותו מהמסעדה. "באמצע מלחמת לבנון השנייה פתאום התחשק לי ללכת ולבשל לחיילים", הוא נזכר. "לקחתי את כל המשפחה ואת כל הצוות ונסענו לבסיס אחד, שם האכלנו את החיילים מתשע בבוקר ועד שתיים בלילה. הם פשוט טרפו את האוכל, ומאז אני עושה את זה כמעט בכל שבוע, נוסע ברחבי הארץ ומפנק אותם".
ואיך התגובות?
"מדהימות, חיילים גם באים אליי למסעדה. גם ההורים באים ואומרים שיש להם ילד בצנחנים או בגבעתי ושהם שמעו שבאתי אליהם, או שהם מבקשים שאבוא. גם בני גנץ היה אצלי אתמול, גם אותו האכלתי".
גבסו עצמו, שמעולם לא סיים את לימודיו בבית הספר, ניסה בשעתו להתחמק מהצבא, עד שנתפס על ידי המשטרה הצבאית. "כשהלכתי לצבא אלה היו הימים הכי קשים בחיים שלי. לא הסכמתי לעזוב את המסעדה, כי מי ינהל אותה? אז במשך קרוב לשנה התחמקתי עד שלקחו אותי בכוח. בטירונות הייתי בדיכאון ענק. היה מ"מ שדאג לי ורשם לי 24 שעות של 'חופשת מסעדה'. רצתי ליפו, עבדתי וחזרתי בדיוק בזמן לבסיס. אחר כך התחשבו בי קצת יותר, הבינו כמה זה חשוב לי".
רגעים קשים אחרים היו לו עם עסקי החלפנות שניהל בצעירותו — שבסופם ישב בכלא כשנה על עבירות מטבע חוץ. "הטעות הגדולה שלי הייתה צורת החיים כחלפן כספים, שפגעה בי והכניסה אותי לכלא", הוא אומר. "הצטרפתי לעסקים של אבא שלי, וכבר כשהייתי ילד גילגלתי מאות אלפי דולרים בחודש. התחברתי לחבורות פשע שהגיעו להחליף אצלי כספים. שמרתי להם על הכסף ולא חשבתי שאני עושה איזה פשע בעצמי. הם סמכו עליי, ידעו שאם שמים אצלי כסף מקבלים אותו בחזרה, והוציאו לי שם של שר האוצר של העולם התחתון. הסתבכתי עם החוק. בדיעבד, הייתי צריך להיות חכם יותר. זה הרג אותי שישבתי בכלא, אני לא אדם כזה. היום אני מפחד להחזיק אפילו מאה דולר בכיס. אחרי שהשתחררתי הייתה לי מחברת עם שמות כל האנשים שהיו חייבים לי כסף, חובות של מיליונים, ופשוט זרקתי אותה לים. העדפתי ללכת לשקשוקה במקום להסתבך במלחמות. החלטתי בגיל 42 להתחיל את החיים שלי מחדש".
המשטרה בטח הייתה שמחה לשים יד על המחברת הזאת.
"הם לא היו מבינים ממנה שום דבר. הייתה לי שפה סודית שרק אני הבנתי — במקום זהב כתבתי 'דוג', וכשהיה צריך לכתוב 200 אלף, פשוט כתבתי 200 ועוד כל מיני דברים. הייתה לי פעם חבילת זהב שהחבאתי מעל למסעדה של ההורים שלי, וכל שבוע הוספתי לשם עוד קצת. יום אחד באתי לקחת אותה, ופתאום ראיתי שם שתי שקיות גדולות — אחת של זהב ואחת של סמים. הלב שלי נפל לתחתונים, מה אם באותו רגע שוטרים היו עוקבים אחריי? כל החיים שלי היו נגמרים".
אתה מצטער שלא סיימת בית ספר?
"כן, אבל אני גם גאה בזה שלמרות שאין לי בגרות הגעתי למשהו בחיים. לפני כשנתיים קיבלתי פנייה ממישהי לבוא להרצות באוניברסיטה על החיים שלי. אמרתי לה שתעזוב אותי משטויות, כי אני לא יודע לדבר ובטח שלא לסטודנטים. אז היא הסבירה שהיא רוצה להראות להם שגם ממקומות קשים אפשר להצליח בחיים. לאט־לאט היא שיכנעה אותי, ובסוף מצאתי את עצמי מרצה באוניברסיטת תל־אביב. פעם ראשונה בחיים דרכתי שם והתרגשתי עד דמעות".
סלפי עם בובות
כשאנחנו יושבים אצלו במסעדה ביפו, עוברים שם תיירים וגם מקומיים, ערבים ויהודים, שאוכלים יחדיו כאילו אין גל טרור בחוץ. שלוש בובות קרטון בדמותו, בגודל טבעי, ניצבות בחוץ. "כולם רוצים להצטלם איתי והבובות פותרות קצת את הבעיה. כשהשתתפתי ב'רויאל שף' התרגשתי הרבה ובכיתי. פחדתי שלא יקבלו את זה טוב בארץ, אבל מאז כל הזמן באים אליי אנשים ואומרים לי שאוהבים אותי".
בימי שישי צפוף שם, השקשוקה זורמת כמים וארוחת הטעימות, שהמציא גבסו, נחטפת. "עשיתי עכשיו ארוחה שבה אני מרוויח קצת פחות, אבל היא הרבה יותר משתלמת לסועד, שמקבל גם סלטים, גם שווארמה, גם שקשוקה, גם תבשילים, גם מפרום, גם מרק עוף, גם לימונדה וקינוח ועוד פינוקים, במחיר של סלט במסעדה אחרת בתל־אביב. יש לי הרבה מחשבות על העתיד — אולי מסעדה טריפוליטאית טבעונית".
החלום שלו הוא לנהל מסעדה שכל בני המשפחה שלו עובדים בה יחד. כמו שההורים העבירו לו את האהבה למסעדה ולאוכל, גם הוא ניסה להעביר את זה הלאה, אבל "המשפחה שלי לא אוהבת את זה כמוני. היא לא מתלהבת מהמסעדה. זה קצת קשה לי".
מותר להם לרצות לעשות דברים אחרים.
"זה עסק משפחתי, כזה הוא היה מאז שאני ילד קטן. וזה הפחד שלי, שלא יהיה מי שימשיך אותי. עד לפני שנתיים־שלוש ניסיתי להכריח את הילדים שלי. זה היה עם הרבה עצבים. צעקתי עליהם, אמרתי שהם לא נורמלים, שבנינו מסעדה גדולה עם שם. אני קצת מרחם עליהם לפעמים, כי אם אתה עוסק במשהו שאתה לא נהנה ממנו, זה פחות טוב".
אתה חושש ממה שיקרה למסעדה ביום שאחרי?
"בטח, בגלל זה אני לא יוצא אף פעם לחופש. אני מסיים גם לבנות עכשיו בית מול המסעדה, כדי להיות עוד יותר קרוב אליה. מבחינתי המסעדה תהיה קיימת עד סוף החיים שלי. אני אמנם לא נראה כזה, אבל אני אדם מאוד מחושב. בתקופות הטובות אני שומר כסף בצד, שיהיה לנו גם לתקופות של מבצעים צבאיים ומתיחות ביטחונית. שלא יהיה מצב פתאום שאצטרך לסגור. היום, בפעם הראשונה בחיים, הייתה לי שיחה טובה וארוכה עם הבן שלי, אבי. יצאתי ממנה מבסוט ממש. הוא אמר לי שאולי הוא בכל זאת רוצה להיכנס לתחום, והבטחתי לו שאני אלמד אותו הכל".
תגיד לי בינו, מה יהיה עם המשקל?
"אני מפחד להיבדק אצל רופא, כי אני מפחד שהוא יגיד שאסור לי לאכול. אני בטוח במאה אחוז שאם אוריד במשקל, אהיה כל כך עצוב ומדוכא, שעדיף שאהיה כבר שמח כמו שאני. ברור לך שאני לא נהנה מהמשקל הזה, אבל בפני אוכל טוב אני לא יכול לעמוד".
אוכל זה הכל בחיים?
"אפשר להגיד ש־80 אחוז מהחיים שלי זה אוכל. אם אתה רוצה לעשות לי את היום, תגיד שאנחנו נוסעים לחבר שלי בבית התימני בבאר־שבע, או לטעום משהו בקריית־שמונה. כשרפי כהן מתקשר אליי ואומר שהגיע אליו איזה דג מיוחד, אני עוזב הכל ובא. הוא מאוד מזכיר לי אותי באהבה הגדולה לאוכל. פעם היינו שלושה, עם שאול אברון, אבל מאז שהוא מת נשארנו שנינו".
יש משהו שלא תאכל אף פעם?
"חזיר לא אכלתי וגם לא אוכל. גבינות לא אכלתי, כי טריפוליטאים לא אוכלים גבינה. אבל חוץ מזה אני באמת אוכל הכל, בעיקר ראשים של דגים או חיות. אני אוהב לאכול את הראש". •
