המנצח
דניאל אורן נחשב כיום לאחד המנצחים החשובים בעולם: ברזומה שלו עבודה עם גדולים כמו פאברוטי ודומינגו. אבל סיפור חייו מסעיר לא פחות מכל אופרה: סבו היה ערבי שהציל יהודים, הוא עצמו חובש כיפה וחי בשלום עם כל הניגודים בזהותו. ויש לו מסר נוקב למירי רגב: "אפילו בשואה ליהודים היה חשוב שיהיו תיאטרון ומוזיקה קלאסית, אז משם את רוצה לקצץ?"
זה לא פשוט להיות אחד המנצחים הישראלים המצליחים בעולם, וגם לנסות להסביר בכל שנייה מי אתה ומאיפה באת. אז אחת ולתמיד, המנצח דניאל אורן מבקש לעשות סדר בהיסטוריה המשפחתית שלו ובשלל הגרסאות שלה שנפוצות ברחבי האינטרנט: "סבא שלי, מוחמד סיקסיק, היה ערבי", הוא מספר. "אבל הוא היה יותר טוב מהרבה יהודים שחיו באותם שנים ואני מאוד גאה בו. בתור חייל בצבא העות'מאני הוא היה זה שנתן לאבשלום פיינברג, מראשי ניל"י, להימלט אחרי שתפסו אותו. הוא עשה כאילו לא ראה אותו ונתן לו לברוח. הוא גם הציל את מאיר דיזנגוף מרצח. הערבים עמדו לרצוח את ראש העיר בעדלאידע, וסבא ידע מזה והודיע לו לא ללכת לשם. בזמן מאורעות תרפ"ט הוא הכניס לחנויות שלו ביפו יותר ממאה יהודים וסגר את התריסים, וככה הציל אותם עד שהפורעים הערבים הסתלקו".
אחרי שסיקסיק התחתן עם שושנה, השניים הגיעו להסכם — היא תישאר יהודייה, והוא יישאר ערבי. אביו נולד כבר כיהודי, וגם דניאל. "אם אבא היה בוחר להיות ערבי, אמא לא הייתה מתחתנת איתו. היא הייתה מוכנה רק ליהודי, כך שלא ממש הייתה לו ברירה", מחייך אורן. "אבל אני גאה מאד בשם הזה, סיקסיק, ואני גאה בעובדה שהיה לי סבא ערבי. גם אם יהיה כתוב לי סיקסיק בתעודת הזהות אני אשמח, אבל זה עלול לעורר בעיות בשדה התעופה. אם יראו שם ערבי יקחו אותי הצידה ויתחילו לתחקר, אז עדיף להשאר עם אורן".
סבא זכה לראות את הקריירה שלך?
"הוא היה זה שהביא לי את כלי הנגינה הראשון שלי, וביקש ממני לנגן לו את התקווה. בשידור הראשון של הטלוויזיה הישראלית, בקונצרט של לאונרד ברנשטיין בירושלים שבו שרתי, סבא כבר היה חולה מאוד אבל הוא לא עצם עין עד שסיימתי לשיר. זה היה סבא, אחד האנשים הכי גדולים שהיו כאן".
לא עם של זמרים
בעולם המוזיקה הקלאסית, אורן הוא סוג של מסי. התגלה כבר בגיל צעיר, פרץ בענק לקריירה בינלאומית והיום נחשב לאחד המנצחים החשובים בעולם. באופרה הישראלית הוא משמש כמנצח הבית, זכה בפרסים בינלאומיים רבים, ניצח בבתי האופרה והאולמות הנחשבים בעולם, עבד עם פבארוטי, דומינגו וזפירלי, מקבל מאות הצעות מכל רחבי תבל מדי שנה. וכל הטוב הזה קורה למנצח ישראלי, יהודי, עם כיפה גדולה על ראשו. "באופרה שופטים אותך לפי הערך שלך ואם אתה מנצח טוב. כך שאני לא מודאג מארגוני חרם כאלה ואחרים", הוא אומר. "היו כמה תקריות אנטישמיות בעבר, אבל לא משהו רציני. פעם, כשניצחתי על האופרה ברומא, לא נתתי לאשתו של פאשיסט לשיר כי היא הייתה גרועה. אז קבוצת פאשיסטים הגיעה להופעה והתחילו לצעוק לעברי כינויי גנאי על היהדות שלי. לשמחתי גירשו אותם מהאולם".
ומה עם הכיפה שעל ראשך?
"אני חובש כיפה רק באיטליה או בארצות־הברית. באירופה לא. האיטלקים אנשים כל כך טובים ולבביים, והם העם עם הלב הכי גדול בעולם. פעם שכחתי את הכיפה במלון, והם באו אליי מודאגים ושאלו מה קרה ואם הייתה לי תאונה".
ומה עם מדינות אחרות? שם אתה מוריד אותה?
"במדינות אחרות זה בלתי אפשרי. בצרפת, לדוגמה, אי־אפשר לחבוש כיפה כי הם לא רוצים סממנים דתיים בכלל, בלי קשר לאנטישמיות. לפני 15 שנה, בחזרה הראשונה שעשיתי שם, שמתי את הכיפה על הראש והיה מרד של הנגנים כבר בהפסקה הראשונה. הובהר לי שהם לא רוצים שום סממן דתי, ושזה נושא שאין עליו ויכוח. בשאר מדינות אירופה אני מרגיש שאני פשוט לא יכול לחבוש אותה, חלק בגלל אנטישמיות וחלק כי זה לא יתקבל טוב. מאוד כואב לי בכל פעם מחדש להוריד את הכיפה אבל אני יודע שהמוזיקה חשובה יותר".
לישראל הוא הגיע הפעם כדי לנצח על הפקה חדשה של האופרה "הטרובדור" שכתב ורדי, שתעלה בבכורה הערב באופרה הישראלית עם עבודת וידיאו ייחודית של האמנית מיכל רובנר. "זו אופרה שמפילה אותך לקרשים", מתלהב אורן. "אתה לא יכול להישאר נינוח על הכיסא כי כל צליל מקפיץ אותך. התוכן שלה עוסק בזה שכולנו אחים וכולנו נמות בסופו של דבר אז צריך להתמקד באהבה ולא בשנאה. אנחנו מתנהגים כמו חיות רעות, יש לנו אינסטינקט בפנים לרצוח ולהרוג והמסר של ורדי הוא לשכוח מהמלחמה. זו אופרה שבנויה על זמרים, הכל תלוי בהם, כי התזמור בה הוא יחסית פרימיטיבי. אם אתה טועה אפילו קצת בליהוק, אתה יכול להתרסק".
ואתם הבאתם כמה מהכוכבים הכי גדולים בעולם האופרה.
"נכון, וזה לא קל להביא לכאן זמרים. גם כי זמר שמרוויח פי חמש בחו"ל אין לו באמת סיבה לבוא לכאן, וגם מאוד מפחיד עבורם לבוא למדינה שהם שומעים עליה רק דברים רעים בחדשות. אז צריך לעשות עבודת שכנוע לא נורמלית על הזמרים האלה, ונלחמים ממש עד הרגע האחרון".
למה אנחנו כמעט ולא רואים ישראלים בתפקידים ראשיים?
"אנחנו לא בדיוק עם של זמרים, זה לא התכונה או הכישרון הכי בולט שלנו. מהעם היהודי יצאו הכנרים הכי גדולים בעולם, הפסנתרנים הכי גדולים וכמה מנצחים טובים. אבל בתחום השירה זה לא הלך. אל תשכח שעד לפני לא הרבה שנים היהדות הייתה דתית, ולנשים היה אסור בכלל לשיר. אז מאיפה אתה רוצה שתהיה לנו המסורת של השירה?".
ובכל זאת בית האופרה בתל־אביב עובר לאט־לאט מעמדת האנדרדוג לליגה של הגדולים.
"זה פלא פלאים איך בעיר כל כך קטנה כמו תל־אביב, יש לנו 14 הופעות מכורות מראש של האופרה הזאת. בפריז, עם כל הפופולריות והגודל שלה, האופרה הכי גדולה תקבל 12־13 הופעות. ככה גם בלונדון או בניו־יורק ובייג'ינג. אף אופרה לא עושה סולד אאוט, זה בכלל לא מונח שקיים בסיטואציה הכלכלית של היום. והנה, אנחנו מוכיחים שזה אפשרי וזה מוכיח שיש לנו קהל עם אף טוב, שיודע להריח לאן ללכת".
איך אתה מחדש? הרי זו לא הפעם הראשונה, וגם לא החמישית, שאתה מנצח על אותה יצירה.
"כל מנצח בעל שיעור קומה, כשהוא ניגש לנצח על אותה אופרה גם בפעם ה־15, מנסה להתעמק עוד ועוד ביצירה. ככה גם הבמאים. אבל ההתעמקות לא צריכה לבוא על חשבון הכבוד של המלחין, כי הדבר הכי חשוב הוא לכבד את ורדי, פוצ'יני ומוצרט. מה שקורה היום, לדאבוני, הוא שהרבה מהבמאים בכלל לא חושבים על כיבוד המלחין. מבחינתם הוא לא קיים. הם אוהבים רק את עצמם. אפילו את מוצרט הצליחו להרוס".
צריך אוכל לנשמה
למרות שהוא מחלק את זמנו בין ישראל לשאר העולם, גם האקטואליה לא זרה לאורן. לפוליטיקה הוא מעדיף שלא להיכנס, אבל בכל הקשור לתרבות, ולשרת התרבות מירי רגב ואמירותיה, בהחלט יש לו הרבה מה להגיד. "האופרה הישראלית מקבלת מיליונים על מיליונים", אמרה רגב באחד הראיונות. "סליחה, אבל כמה אנשים שומעים אופרה במדינת ישראל?". מאוחר יותר הסתבר שלא רק צ'כוב השרה לא מרבה לקרוא, אלא גם אופרות היא לא רואה כמעט. "האופרה היא לא תרבות של אליטות ומעולם לא הייתה כזו", קובע אורן. "אם תלך לאיטליה תראה שכל אדם ברחוב יודע בעל פה את כל הרומנסות והאריות ומזמזם להנאתו פוצ'יני ובליני. בשנים האחרונות יש לנו ירידה ודעיכה בתרבות. פעם החינוך לאופרה ולשמיעה של מוזיקה קלאסית התחיל מההורים ומהבית, היום זה כבר לא קיים. פעם בכל בית היה לך כלי נגינה, או פסנתר או כינור, כולם ניגנו. גם זה נגמר. אז כן, אופרה נהייתה משהו לקבוצה קטנה יותר של אנשים, אבל לא מבחירה אלא מכורח המציאות".
הקהל קטן יותר, ולפי השרה רגב גם התקציב צריך להיות קטן יותר. אתם לא מוזיקה מזרחית.
"אין עם בלי תרבות, ואין עם בלי מוזיקה קלאסית. העם היהודי לא יכול לחיות בלי מוזיקה, והמוזיקה היא לא רק שירי פופ ורוק, זו לא המוזיקה הרצינית. שירים שמהנים אותך בזמן נהיגה או ריקודים זו הנאה, אבל לא התרבות הרצינית באמת. זה התפקיד של תיאטרון ואופרה. ומה שעצוב הוא שמה שלא מבינים היום, הבינו יהודים בתקופות הכי נוראות בהיסטוריה שלנו. למרות שהאנשים ידעו בלב ליבם להיכן הם מובלים, ליהודים בשואה היו הצגות תיאטרון, היו תזמורות ומקהלות וערבי ספרות. התרבות הייתה חלק בלתי נפרד מהחיים בגטו. ובשביל מה? הרי הם ידעו שהם הולכים למות. אז דווקא! כדי שיהיה טעם לחייהם, גם ברגעים האלה. אז היום רוצים להוריד את זה? החיים של הבנאדם זה לא רק לחם ופסטה וחומוס, האוכל הכי חשוב הוא של הנשמה".
זה עניין של כסף.
"פריז מבינה את זה ונותנת 220 מיליון יורו לאופרה, וינה נותנת 200 מיליון יורו לאופרה. ואנחנו, עם הספר, עם התרבות, לא מבינים את זה? אצלנו רק מאיימים בקיצוצים? את זה קשה לי להבין".
על יצירה של וגנר תסכים לנצח?
"בינתיים אנחנו לא מתעסקים בווגנר, שהיה מלחין ענק. הרבה מתפלאים ואומרים שהוא דווקא מתאים לי כמו כפפה ליד, אבל זו החלטה שלקחתי כדי לא לפגוע ברגשות של ניצולי שואה. אולי באחד הימים זה עוד יקרה, אבל זה עוד מוקדם מדי". •
האופרה טרובדור תעלה הערב ב־20:00 במשכן לאמנויות הבמה בתל־אביב, מחיר: 190־438 שקלים
