גדוד הסיור המשפחתי
כשבני משפחת סואעד חוזרים מהצבא ליישוב הבדואי סלאמה, כל חוטי הכביסה מתמלאים במדים. ככה זה כאשר שישה אחים משרתים בצה"ל - ועוד באותו הגדוד. אז אמנם מספר המתגייסים לגדס"ר הצטמק מאז גל הפיגועים ובמקומות מסוימים מתקיפים אותם בגלל "סיוע לצבא הישראלי", אבל הם לא נרתעים. "זה אצלנו בדם", אומר האח הבכיר, סרן רשיד. שניים מהם כבר קצינים, עוד שלושה בדרך, ויש להם גם מטרה משותפת: שמהבית הזה ייצא האלוף הבדואי הראשון
22 ילדים ילד סעד סואעד (67). ארבעה עם אשתו הראשונה, ממנה התגרש, 18 עם אשתו השנייה פאתן, לה הוא נשוי 35 שנים. שמונה מהם משרתים, נכון לרגע זה בצבא, שישה מתוכם בגדוד הסיור המדברי – הגדס"ר הבדואי. ולא רק שזה בסדר מבחינתו של סואעד, הוא גאה ומאושר עם לובשי המדים שבמשפחתו, ולכומתה הסגולה – חיילי הגדס"ר עושים את הטירונות ואת האימון המתקדם בבסיס של גבעתי – יש מקום של כבוד אצלו בבית. "אנחנו בני ישמעאל אחים שלכם", הוא אומר, "ואנחנו נאמנים לישראל. אין אצלנו, ואני איש שאומר בדיוק את מה שהוא חושב, כאלה שרוקדים על שתי חתונות. פעם נאמנים לזה ופעם נאמנים לאחר".
13 או 14 שנים ("מי זוכר") שירת בעצמו במשמר הגבול, ואחרי שפרש קיבל עבודה בקרן קיימת, קבלן לביצוע עבודות ניקיון. בין לבין מצא זמן לעמוד, עד היום, בראש סניף הליכוד ביישוב שבו הוא גר, וגם על כך יש לו מה לומר. "אריק שרון היה חבר אישי שלי עוד לפני שנהיה ראש ממשלה, וכשהקים את קדימה הוא בא לדבר איתי. אמרתי לו, לא תודה, אנחנו נשארים בליכוד. למה? כי אני 'במקום דרוֹך!' לא רץ מצד לצד, ואני גם לא יודע לשקר. אני לא אומר לכל אחד מה שהוא רוצה לשמוע, בגלל זה אולי לא כולם פה אוהבים אותי".
ואולי כי אתה וכל בני משפחתך משרתים בצה"ל, ויש אנשים שלא אוהבים את זה.
"יכול להיות, אבל זה לא משנה לנו. אצלנו במשפחה חייבים להתגייס, זו המדינה שלנו".
אנחנו יושבים בחצר המרוצפת שבין שני הבתים שבנה ביישוב הבדואי סלאמה שבנחל צלמון, ביום חורפי יפה ורחוץ של שמש. מעלינו סככה עליה מטפסת הגפן, ולידה נטוע עץ תאנים, ירוקות בחוץ ואדומות בפנים, שאחד הילדים הצעירים שלו – "עוד מעט גם הוא יהיה חייל" – מטפס עליו וקוטף לנו. מהעץ לצלחת.
"אני נולדתי כאן, בסלאמה", הוא אומר, "וגם אבא שלי נולד כאן, אבל הסבא שלי נולד במקום שבו יושב עכשיו קיבוץ איילת השחר. הטורקים גירשו אותנו משם בתחילת המאה הקודמת, העבירו אותנו בהתחלה לראס אל־עין, לא רחוק מכאן, ואחר כך לפה. אבל הסבא שלי, לפני שנפטר, ביקש שניקח אותו ונקבור אותו בבית הקברות שלנו שליד איילת השחר". אז הסבא קבור שם, וסעד סואעד חי בסלאמה, יישוב של 3,000 איש שהוכר ב־1976. 95 אחוז מיושביו הם בדואים, "ואולי חמישה אחוזים פלחים. השבט שלנו הוא הכי גדול בצפון, 17 אלף איש. שבט שמוצאו בסעודיה, שקדם לנביא מוחמד, שאישה ממנו, חלימה אל־סעדיה, הייתה המינקת של הנביא".
לא לוותר על אף חייל
הבן הראשון שהתגייס, חאלד, כבר מזמן השתחרר. "האמת, לא רציתי להיות גשש", הוא מספר, "אבל בסופו של דבר נהייתי הגשש של אלירז פרץ. היינו חברים טובים, גומרים סיור בנחל לבן ואני הייתי עושה את הקפה, כמו שצריך לעשות קפה. הוא סיפר לי על האח שלו שנהרג בלבנון, סיפר לי שאשתו בהיריון, ואז עלה על מארב בגבול עזה ונהרג. הוא נהרג ואני השתחררתי. לא רציתי להישאר יותר בצבא".
הבא בתור היה פואד, היום בן 40, עדיין במדים, רב סמל בכיר שמשמש רס"פ בפלוגה הסדירה בגדס"ר. אחריו בא תורו של סלים, שהתגייס ב־1997 והלך להיות מורה חייל בגדוד. סיים את השירות הצבאי שלו, סיים את סמינר אורנים והוא מורה לעברית כבר 18 שנה. ואבא שלו אומר שהוא לא מבין את הבחירה הזו. "להיות קצין בצבא", הוא אומר לו, בפעם המי יודע כמה, "יותר טוב". "בסדר", עונה לו סלים, "אבל אני רציתי להיות מורה, ובתור מורה אני מעודד את התלמידים שלי להתגייס".
אחר כך ג'אפר התגייס. התחיל את השירות בגדס"ר, כמו כל אחיו, אבל כשסיים את הסדיר עבר לאוגדה, לשמש כגשש. אחרי מבצע "צוק איתן" הוא השתחרר, חזר לכפר. ורק בסוף השיחה יספר שהוא לא נרדם בלי כדורים, ושהמילה השתחרר היא לא לגמרי מדויקת, "למעשה שיחררו אותי".
רב סמל מורד, במדי א', עם כומתה סגולה על הכתף, התגייס לגדס"ר ב־2008, "מיד אחרי התיכון". סיים את השירות, היה שנה וחצי בחוץ, השלים בגרות וחזר לצבא. "יצאתי לקורס סמלים בכירים", הוא אומר בשמחה גדולה, "ואם הכל יסתדר, אחר כך, אחרי שאסיים תפקיד בגדוד, אני אצא לקורס קצינים".
בנובמבר אותה שנה, קצת אחרי מורד, התגייס גם רשיד, היום סרן, מפקד פלוגה בגדוד. הוא יצא בהקצאה הראשונה לקורס מ"כים, "עשיתי אותו יחד עם מורד", המשיך לקורס קצינים, וכשחזר לגדוד קיבל מחלקה של טירונים שהוביל אותם עד הסוף, עד מסע הכומתה שפעם היה מסתיים בטקס בכותל, והיום מסתיים באנדרטה ללוחם הבדואי. אחר כך הוא הקים ופיקד על מחלקת הצלפים הראשונה בגדוד, היה סגן מפקד פלוגה, עבר קורס מ"פים וקיבל את פלוגת המתגייסים של 2015. ואחד הקצינים אצלו, כמה לא מפתיע, הוא הבן הבא בתור, אמיר, שהתגייס באוגוסט 13', והוא הבן שעשה את זה הכי מהר במשפחה.
ואיך המפקד שלך?
"למופת".
סוגרים חשבונות בבית?
"אין דבר כזה".
רשיד: "בית זה בית, וצבא זה צבא. בבית אחים ולא מערבבים בין הדברים".
הפרדה מלאה?
אמיר: "מלאה. ואני יכול לתת לך דוגמה. לפני כשלושה חודשים אחד החיילים החדשים ביקש לדבר איתי. 'אני אוהב את הגדוד', הוא אמר לי ולכן התגייס אליו אבל הוא לא מעוניין להמשיך לשרת בו בגלל המצב בבית. אמרתי לו שיבוא לדבר איתי בערב, שנבדוק מה אפשר לעשות. בצבא, אני כמו אח שלך, אמרתי לו, והתפקיד שלי הוא לא רק לפקד עליך אלא גם לחנוך אותך ועזור לך. הוא תיאר בפניי את הבעיות שלו, אמר שיש לו בעיות כלכליות בבית ושיש לו קושי עם השפה העברית. שאלתי אותו שאלה אחת שלדעתי היא החשובה ביותר – אם אעזור לך בכל העניינים המשפחתיים שלך, אתה תישאר בגדוד ותיתן את המקסימום שלך? הוא ענה לי שיעשה כל מה שהוא יכול כדי להישאר בו.
"אחרי ששמעתי את התשובה שרציתי לשמוע הבאתי מחברת ועט והתיישבנו לרשום את כל הבעיות שמפריעות לו. החלטתי ליצור קשר עם המשפחה שלו, דיברתי איתם ואמרתי שאגיע לבקר בסוף השבוע. הצעד הבא שלי היה ליצור קשר עם מש"קית השכלה מהגדוד, ישבנו שלושתנו והיא הסבירה לו מה בדיוק עליו לעשות כדי שהיא תוכל לסייע לו והוא יוכל לעזור לעצמו. בסוף אותו השבוע, כשהגעתי לבקר אותו בבית שלו כדי להבין את המצב המשפחתי, התקשרתי למש"קית הת"ש של הגדוד כדי לשאול איך אפשר לעזור לו ודאגתי שיביא את כל המסמכים הנדרשים לזה.
"בשבוע שאחר כך מש"קית ההשכלה התחילה ללמד אותו והם למדו יחד בצורה פרטנית במהלך שעות הת"ש הפרטיות שלו. כשסיפרתי לו על האופציה להקדיש חצי שעה נוספת מהלו"ז היומי ללימודים הוא חייך מאוזן לאוזן. מה שהוא לא ידע זה שמאחורי הקלעים, אני והמ"פ, שזה האח שלי רשיד, רבנו בלי סוף כדי שהוא יאשר לשחרר אותו לשיעורים נוספים. רבנו אפילו בדרך הביתה מהבסיס. אבל כשהגענו הביתה, זה נגמר. עד כאן.
"באחד הימים החייל שאל אותי למה אני עושה את זה. התשובה הייתה לי מאוד ברורה ולא חשבתי פעמיים לפני שעניתי. אמרתי לו שקיבלתי אחריות על כל החיילים שלי, ושאני בחיים לא אוותר על אף חייל. והסוף? לפני חודש, במסע ההשבעה, הענקתי לו את הסיכה האישית שלי. זה קטע כזה, שהמפקד בוחר למי לתת את הסיכה האישית שלו, או את הכומתה האישית שלו. זו הבעת כבוד והערכה לחייל שהיום הוא אחד החיילים הטובים שלי ויוצא בקרוב לקורס מפקדים".
בדרך לקורס קצינים נמצא גם סמל ראשון עותמאן, סמל מחלקה בפלחו"ד של הגדוד, שסיים את הכנות הסגל לקליטת המחזור הבא של המתגייסים. והאחרון במדים, נכון לרגע זה, הוא תמיר, שהאבא קרא לו כך על שם אחד האנשים שעבד איתם בקרן קיימת "ושאהבתי אותו מאוד". טוראי תמיר "עדיין בניילון", אומרים עליו האחים, אבל האבא אומר שהוא יהיה הכי טוב.
מה זה הכי טוב? רמטכ"ל בדואי ראשון?
"מספיק אלוף".
"ביקשתי לצאת לקורס חובשים", אומר הטוראי תמיר, שלמעשה היה אמור להתחיל לימודי רפואה במכללת צפת במסגרת עתודה קדם צבאית, בחר להתגייס, והתעקש על הקורס, "והמפקד שלי, אמיר, אישר לי".
המפקד שהוא אח שלך?
"כן".
אמיר: "יש לו מה שנקרא בגרות יתרה, חמש יחידות במספר רב של מקצועות, ויש לו מוטיבציה גבוהה. אישרתי לו לא בגלל שהוא אח שלי, אלא בגלל שהוא מתאים, והוא יהיה חובש טוב. כשיסיים את הקורס הוא יחזור וישלים את המסלול".
מורד: "יש גם קטעים מצחיקים. לפני כמה חודשים היה לי ראיון עם המג"ד. לפני שנכנסתי אליו אחת המש"קיות בגדוד הסתכלה עליי במבט המום. חשבתי שמשהו לא בסדר אצלי, והצצתי במראה וראיתי שאני מדוגם והכל כרגיל. ניגשתי אליה ושאלתי אותה מה קרה. היא שתקה רגע ואז שאלה אותי אם אני רשיד, עניתי שלא, שרשיד הוא אח שלי, ואז היא התחילה לצחוק ואמרה שאנחנו נראים אותו דבר ושהיא לא הבינה מה רשיד עשה שהורידו אותו מדרגת סרן לרס"ל.
"אני זוכר גם שהייתה לנו שיחה משותפת לכלל החיילים עם הסמג"ד החדש ומתוקף תפקידי דאגתי שכל החיילים שלי יגיעו. ואז הסמג"ד הסתכל עליי ואמר, 'אין לי מושג מי אתה אבל אני בטוח שרשיד הוא אח שלך'. כשאני מסתכל על רשיד, אני לא רואה איך אני דומה לו, ולא יודע איך אנשים מוצאים את הדמיון, אבל כנראה שאנשים אחרים רואים את זה".
האחיות עשו שירות לאומי
הגיוס הראשון לגדוד הבדואי, אז עדיין פלוגה, היה בנובמבר 1985, ובסוף פברואר 1986 התקיים טקס ההקמה. מי שיזם את הרעיון היו הבדואים עצמם, שעד אז שימשו בעיקר גששים, ומי שקיבל את ההחלטה היה הרמטכ"ל משה לוי. וכך, ב־1989 הוקמה הפלוגה הלוחמת הראשונה שעסקה בפעילות בקו התפר ובגבול מצרים, ובראשה עמד קצין חי"ר בדואי. ב־1992 הפלוגה הפכה לגדוד, שהוכפף מאוחר יותר לחטיבה הדרומית של אוגדת עזה, וב־1994 הופצה הפקודה להקמת גדס"ר 585.
נתוני צה"ל מלמדים כי מרבית המתגייסים לגדוד הם מתנדבים שאינם מחויבים בשירות המדינה. קרוב ל־50 אחוז הם בדואים מוסלמים, קצת יותר מ־30 אחוז הם יהודים שרובם משרתים בפלוגת המפקדה, 16 אחוז ערבים מוסלמים, וכשני אחוזים נוצרים, והאחוזים האלו, אומרים בצה"ל, נשארו קבועים פחות או יותר לאורך עשר השנים האחרונות. 77 אחוז מהמתגייסים סיימו 12 שנות לימוד. 41 אחוז בעלי בגרות מלאה, 17 בעלי בגרות חלקית ו־42 ללא בגרויות כלל.
ומה עם אחוזי הגיוס?
רשיד: "זה בא בגלים, יש מחזורים יותר גדולים ויש יותר קטנים".
ועכשיו, בתקופה הלא שקטה?
"המספרים קצת ירדו. לפני שנתיים־שלוש היו לנו 50 מתגייסים במחזור, השנה היו 25. עיקר המתגייסים הם מהצפון, מהדרום יש פחות. אז אנחנו עושים עבודה גדולה. המג"ד, שי שרף, לקח את זה כפרויקט אישי. הוא מסתובב ביישובים בדואים, מקיים פגישות, וכולנו מגויסים לזה, כולל ביקורים בבתי ספר ושיחות עם התלמידים".
במדים?
"ביישובים בדואים כן. לבתי ספר של ערבים מוסלמים אנחנו באים על אזרחי".
ואיך מקבלים אתכם? מה אומרים לכם בבתי הספר, ברחוב הבדואי?
מורד: "תלוי. יש מקומות שמתקיפים אותנו, למה אתם מתגייסים, למה אתם עוזרים ליהודים, ויש מקומות שמקבלים אותנו בסדר. שואלים בעיקר שאלות ענייניות. רוצים לדעת פרטים".
יש גם תופעות של תוקפנות נגדכם?
"לא. מדברים, אבל לא יותר מזה".
ובצבא, כשאתם מגיעים לקורסים עם חיילים יהודים?
"אין שום בעיה. שום הבדל. מה שקובע זה איזה חייל אתה, לא מאיפה באת ומה הדת שלך".
איך זה שכל בני המשפחה, אחד אחרי השני, מתגייסים?
רשיד: "כי זה אצלנו בדם. זה בכלל לא שאלה. יש לנו שמונה אחיות וגם חמש מהן כבר עשו שירות לאומי".
פואד: "כאח הגדול מבין כולם אני גאה לראות את אחיי הקטנים מתגייסים לצה"ל והופכים ללוחמים. לראות שהם ממשיכים את דרכי והולכים לפי הרוח המשפחתית".
אותן הערות בג'נין ובסכנין
פואד סואעד אומר שזו גאווה, וכך גם האב, וגם פאתן אומרת שהיא שמחה ש"זה מה שהבנים בחרו". שמונה ילדים בצבא, בו־זמנית, זה לא קל, אני אומרת. "נכון", היא עונה, "אבל כשהם באים השמחה גדולה". "כל הרחוב יודע", אומר אמיר, "כי חוטי הכביסה מלאים במדים, שורות־שורות של מדים שתלויים לייבוש".
תמיר: "במבצע 'צוק איתן' במשפחה ובסביבה ידעו שהמצב הביטחוני קשה ושהאחים נמצאים בקו הקדמי בעזה. אני עוד הייתי בבית והייתי מודאג ולחוץ, רציתי לדבר איתם לשמוע מהם שהכל בסדר אבל הטלפונים היו כבויים וזה רק הלחיץ אותנו יותר. הם סגרו המון שבתות במהלך המבצע וכולנו התגעגענו אליהם. אמא ואבא היו שואלים אותי כל כמה שעות אם הם יצרו קשר, אם הכל בסדר איתם. היה פחד גדול.
"לקראת סוף הלחימה אני זוכר שאיזה ערב אחד, מאוחר, שמענו דפיקה בדלת ופחדנו לפתוח אותה, שלא יגיע מישהו עם בשורה רעה. ואז, כשפתחנו ראינו את אחי אמיר, לבוש במדים. הוא הגיע אחרי 40 ימים שלא נפגשנו. זו הייתה התרגשות מאוד גדולה ושמחה מאוד גדולה.
"לגבי עצמי אני מאמין שאם אדם בוחר במשהו, הוא יכול להצליח בו. אני בחרתי להתגייס ואחר כך בחרתי ללכת לקורס חובשים, ואני עומד מאחורי הבחירות שלי. אני עושה את כל מה שבאפשרותי כדי להצליח. לפעמים זה קשה ומורכב ואני לא תמיד נהנה מהדרך ליעד, אבל בסופו של דבר היעד הוא שלי, יעד שאני הצבתי לעצמי. וכך אני מרגיש לגבי הצבא. זה אתגר ואני רוצה להצליח בו".
רשיד: "במבצע 'עמוד ענן', כשהייתי מ"מ בגדוד, אני והחיילים שלי עמדנו בקו האש. בזמן הלחימה נפל במרחק של מטרים בודדים מאיתנו פצמ"ר, שמענו את השריקה ואת הפיצוץ. הרגשתי שרסיס קורע את החולצה שלי מעליי ושנפצעתי. פציעה לא קשה, אבל לקח לי רגע להבין מה קורה, והדבר היחיד שעבר לי בראש היה מה עם החיילים שלי.
"ראיתי את אחד החיילים הטובים במחלקה שלי נופל וצועק מכאבים, רצתי אליו, מתעלם מהרסיס שפגע בבטן שלי, משכתי אותו הצידה, הרגעתי אותו, אמרתי לו שלא יפחד, שאני לידו ושהפציעה שלו קלה, שאני מגן עליו ושהכל יהיה בסדר. נאבקתי עם עצמי בתוכי כי ידעתי שמצבו היה קשה, שהפגיעה ואיבוד הדם בעקבותיה היה רב, וביני לבין עצמי חששתי לשלומו מאוד.
"ביום הראשון שהתאפשר לי לבקר אותו התייצבתי בבית החולים. דיברתי עם הוריו, אמרתי להם שלא יפחדו ושיידעו שהוא יצליח להתמודד עם הפציעה. אמרתי להם שגם בגדוד הוא שואף להתקדם ולעזור לכולם, ושכולם דואגים לו ומחכים שיחזור. לא אשכח לעולם שכעבור שבועיים, כשהתעורר וחזר לתקשר עם סביבתו, הדבר הראשון שעשה כשראה אותי היה חיבוק ענק. הוא לא זכר ורצה לדעת מה בדיוק קרה. אמרתי לו שנהג באומץ לב, מה שהיה נכון. אני בקשר איתו עד היום. הוא התארס לא מזמן ואני מחכה לראות אותו רוקד בחתונה שלו.
"זה לא קל להיות מפקד, אבל יש בזה הרבה סיפוק. באחד המחזורים היה לי חייל שהגיע עם רקע קשה לצבא, ללא תמיכה מהמשפחה, בלי לדעת את השפה. הייתה לי תחושת בטן טובה לגביו, האמנתי בו והחלטתי לקחת אותו כפרויקט, לגרום לו להאמין בעצמו. לקחתי אותו לשיחה ואמרתי לו שאנחנו בעצם דומים, שגם אני ממש כמוהו מגיע ממשפחה מרובת ילדים, שגם לי יש קשיים בבית, שאני פרנסתי את המשפחה שלי ושאפילו למדתי בשביל זה מכונאות רכב כמקצוע. הסברתי לו שלאחר מחשבה החלטתי להתגייס ובזכות זה התפתחתי, הרחבתי אופקים, וגם גיליתי דברים על עצמי, על הסובבים אותי ועל המדינה שלי.
"ישבתי איתו כמה פעמים לשיחות, עזרתי לו במהלך ההכשרה והחלטתי למנות אותו לקשר שלי במטרה להעלות לו את המוטיבציה ולגרום לו לרצות להצטיין. בסופו של דבר הוא נשאר הקשר שלי יותר משנתיים וחצי.
"כשסיפרתי לו שקיבלתי תפקיד חדש ושאני הופך להיות סמ"פ במחזור אוגוסט 13 עלו לו דמעות, הוא רצה להמשיך איתי להכשרות, אמר לי שהוא רוצה לסיים את השירות שלו איתי. המשפט הזה נכנס לי ללב ונשאר כאחד המרגשים והמשמעותיים ביותר ששמעתי מחייל. ידעתי שנשאר דבר אחד שהוא צריך לעשות כדי להבטיח לעצמו חיים ועתיד טובים יותר - להשלים בגרויות. דחפתי אותו לעשות את זה, הסברתי לו כמה זה חשוב, ובעזרת הגדוד הוצאתי אותו להשלמת בגרויות במחווה אלון, שם סיים בהצטיינות.
"היום, כשאני נזכר בו, אני יכול להגיד בוודאות שהוא היחיד שהצלחתי להפוך מאזרח לחייל ומחייל ללוחם ומלוחם בחזרה לאזרח טוב הרבה יותר משהיה בהתחלה".
פאתן אומרת שזה טוב שהם בצבא, "מסודרים". האבא אומר ש"אין פחד. הכל מאלוהים. יש אנשים ששומרים על הילד שלהם כל הזמן בתוך הבית, סוגרים אותו שלא יקרה לו כלום, והוא יוצא ומת". ובכלל, הוא סומך על הילדים שלו, וסומך על הצבא וסומך על המדינה.
עכשיו, הם אומרים, הגדוד בכלל הגיע לאזור ג'נין. לוקח חלק בהתמודדות עם הפרות הסדר בשטחים.
וזה קשה יותר מאשר להתמודד עם מה שקורה מול עזה?
מורד: "זה יותר קשה, כי מול עזה אין לנו מגע עם התושבים, אבל בג'נין אנשים מסתכלים עלינו וגם מעירים הערות, איך אתם משרתים בצבא הישראלי, והערות כאלו אנחנו יכולים לשמוע גם בסכנין שהם השכנים שלנו בגליל, או במקומות אחרים. אבל אנחנו מאמינים במה שאנחנו עושים".
פירקו עכשיו את הגדוד הדרוזי, אתם חושבים שנכון יהיה לפרק גם את הגדוד הבדואי?
רשיד: "אני לא חושב שיש תוכניות כאלה, ובכלל אני חושב שזה מאוד חשוב לאנשים להיות יחד בגדוד. יש כאלה שמגיעים ואין להם מושג לאן נפלו. לוקח להם זמן להבין שצריך לקום בבוקר, שיש משמעת, שיש אימונים. והמזל שהם נמצאים עם אנשים שמוכרים להם, שיודעים את השפה, שיכולים להבין אותם. בסיס האימונים של גבעתי, ששם אנחנו עושים את הטירונות, זה מקום שאליו מגיעים צעירים שחלק מהם בכלל לא יצא מהכפר אף פעם".
לקראת אחר הצהריים נעשה קריר. הבנות אוספות את הכיבוד מהשולחן שתחת הגפן. הצלם מציע שכולם יעלו לגג הבניין להצטלם. "יש באמת נוף יפה מאוד משם", אומר האבא. הבנים מיטיבים את המדים, מסדרים את הכומתות על הכתף, הכל מדוגם, בלשונם, הכל מסודר, מונח בדיוק במקום. גם הם. שישה בנים באותו הגדוד, שניים כבר קצינים, עוד שלושה בדרך, ויש להם גם מטרה אחת משותפת: מהבית הזה, הם אומרים בחיוך גדול, עוד ייצא האלוף הבדואי הראשון. ¿
