ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    קרל בבית החולים. חמישה ימים אחרי הניתוח כבר השתעשע ברחבת המשחקים במחלקה | צילום: שאול גולן
    המוסף לשבת • 31.12.2015
    כובשי לבבות
    עם מום מולד בלב, במדינה שאין בה אפילו קרדיולוג ילדים אחד, לא היה לקרל בן הארבע ולרבקה בת השלוש הרבה סיכוי להישאר בחיים אבל למזלם הם נבחרו לחנוך פרויקט חדש של בית החולים שיבא: ניתוחי לב לילדים ממדינות העולם השלישי אז הם עשו את כל הדרך מהאיטי לארץ, ישנו לראשונה על מיטה, התקשו להתרגל לאוכל המקומי - וקיבלו את חייהם במתנה "אף פעם לא שמעתי על ישראל", אומרת כרמל, אמה של רבקה, "אני לא יודעת מה זה יהודי וערבי, אבל אני יודעת שפה הצילו את הילדה שלי"
    ענת מידן

    קול תפילה דקה, בשפה אקזוטית ובלתי מוכרת, עלה מבין החדרים במחלקת טיפול נמרץ לב לילדים בבית החולים שיבא. הרופאים והאחיות הסקרנים – שכבר ראו ושמעו כאן כמעט הכל, אבל בשפה הזו עוד לא נתקלו – הלכו בעקבות הצלילים לשני החדרים שמהם הגיעו וגילו שתי אמהות, כרמל טבנה (31) ומישל אנדריי (34), יושבות לצד מיטות ילדיהן הקטנים ושרות מזמורי תהילים בקריאולית. קול תפילתן התערבב בקול תפילתם של הורים חרדים בחדר סמוך, שאמרו פרקי תהילים בעברית ליד מיטת בנם שזה עתה נולד. האמהות הנוצריות חייכו במבוכה, הסבירו שהן מבקשות מאלוהים רפואה שלמה לילדיהן, עצמו עיניהן והמשיכו לשיר בלחש.

     

    לבית החולים הגיעו עם ילדיהן – טבנה עם רבקה בת השלוש ואנדריי עם קרל בן הארבע – מותשות מהטיסה הארוכה מהאיטי לניו־יורק ומשם לישראל, לחוצות מניתוח הלב שאמורים הילדים לעבור כאן כדי להציל את חייהם. הן נפגשו לראשונה בשדה התעופה בפורט־או־פרנס, בירת האיטי. לרבקה וקרל, שהולבשו בבגדים חגיגיים, לא היה מושג למה מכרכרים סביבם ולמה קיבלו במתנה דובי ושקיות עמוסות ממתקים. אמהותיהם לא השמיעו באוזניהם את המילה ניתוח.

     

    "זו פעם ראשונה שאנחנו עולות על מטוס וטסות מחוץ להאיטי, וזו פעם ראשונה שאנחנו מאשפזות את הילדים שלנו בבית חולים", סיפרה טבנה, רואת חשבון במקצועה, כשעיניה משוטטות סביב, מנסות לקלוט את המקום החדש שבו תשהה בחודש הקרוב ובו תלוי גורל בתה. "לילדים אמרנו שנוסעים לטיול. לא שמענו קודם כלום על ישראל. אני נוצרייה שקוראת את התנ"ך כל יום ומכירה את המקומות שמוזכרים שם, אבל לא יודעת מה זה יהודי ומה זה ערבי ומה ההבדלים ביניהם. קראתי על ירושלים בספרי הקודש, אבל לא שמעתי על תל־אביב". ואנדריי, מוכרת בחנות בגדים, מילמלה: "שאלוהים יעזור לנו".

     

    בשדה התעופה קיבל את פניהם פרופסור אלן שרף, מנתח לב. "אני אדם דתי שמאמין כי הכל בידי שמיים", אמר, "אבל השמיים איתי והניתוחים יעברו בשלום".

     

     
    כרמל עם רבקה אחרי הניתוח. "קשה לראות את הבת שלך במצב כזה" | צילום: שאול גולן
    כרמל עם רבקה אחרי הניתוח. "קשה לראות את הבת שלך במצב כזה" | צילום: שאול גולן

     

     

    בין ברכה לסיגריה

    והשמיים היו גם עם רבקה וקרל הקטנים, שנבחרו להגיע לבית החולים הישראלי מתוך רשימה של 1,500 ילדי האיטי הממתינים כיום לניתוח לב. "שמונה מכל אלף ילדים בעולם נולדים עם מומי לב", אומר הקרדיולוג ד"ר אורי כץ, "כמחציתם זקוקים להתערבות רפואית בתחילת חייהם. בהאיטי, שבה אין אף קרדיולוג ילדים, נולדים אלפי תינוקות עם מומי לב שימותו אם לא ינותחו".

     

    אמו של קרל מספרת שרק בשנה האחרונה שמה לב שמשהו לא בסדר עם בנה: "הוא מתעייף אחרי שהוא משחק קצת וזה נראה לי מוזר. ילדים בדרך כלל משתוללים ולא רוצים לנוח. לקח זמן עד שהגעתי לרופא ילדים. ביוני ראה אותו הרופא וקבע שקרל צריך להיבדק על ידי קרדיולוג. בספטמבר הגיע למרפאה קרדיולוג מאמריקה ואז שמעתי בפעם הראשונה שיש לבן שלי בעיה בלב והוא יצטרך לעבור ניתוח. הייתי בהלם. מאז רק התפללתי לאלוהים שיציל לי את הילד".

     

    רבקה – כך למד ד"ר כץ מהמידע שהגיע מהאיטי – סובלת מהיצרות המסתם הריאתי, המקשה על הדם לזרום לריאות, ומחור במחיצה שבין חדרי הלב. אמא שלה מראה לד"ר כץ את הפתק, שעליו רשמה את שם התרופה שהיא מקבלת. "את התרופה הזאת היא אמורה לקחת שלוש פעמים, אבל היא קיבלה אותה רק פעמיים מאז שאובחנה", הוא אומר. "ההפרעה שממנה היא סובלת גורמת לאי־חמצון של הדם ולהכחלה – לכן הילדים שסובלים ממנה נקראים 'הילדים הכחולים' – אבל אצלה לא רואים את הכיחלון בגלל העור הכהה שלה. חלק מהילדים, שסובלים מאי־ספיקת לב חמורה ומסיבוכים שונים, עלולים למות בחודשי חייהם הראשונים. רבקה הצליחה לשרוד, אבל ככל שהילד גדל, הבעיה עלולה להביא למותו.

     

     
    רבקה וקרל עם אמהותיהם. "חג המולד הפרטי שלנו" | צילום: שאול גולן
    רבקה וקרל עם אמהותיהם. "חג המולד הפרטי שלנו" | צילום: שאול גולן

     

     

    "אצל קרל איבחנו התעבות קשה במוצא החדר הימני של הלב. הוא לא טופל בתרופות כלל. בזכות הניתוח אנחנו למעשה משנים מהלך חיים של ילדים. בארץ ילדים עם מומים כאלו מנותחים כבר בגיל חצי שנה. בהאיטי אם יש לילדים החולים מזל, הם מגיעים לניתוח בחו"ל בגיל שלוש".

     

    למזלם הטוב של קרל ורבקה, לפני כשנה הוחלט בבית החולים שיבא להתחיל בפרויקט, שעדיין מחפשים לו שם, שבמסגרתו יטפלו בילדים מהעולם השלישי הסובלים ממומים מולדים בליבם. את הרעיון הגה פרופ' שרף, נשיא המרכז למומי לב מולדים בשיבא, שעלה לארץ לפני שנתיים מצרפת, שם שימש מנהל מחלקת ניתוחי לב ילדים בבית חולים בפריז.

     

    "עליתי לארץ מתוך ציונות וכאב לי הדימוי הרע שיש לישראל בעולם", הוא מספר. "חשבתי רבות איך אני יכול לשנות את זה, והרפואה ההומניטרית נראתה לי דרך נכונה ומטרה ראויה. בשנים האחרונות בכל המחלקות הגדולות לניתוחי לב ילדים בעולם יש טרנד של רפואה כזו, המתבטאת במתן טיפול לילדי העולם השלישי. חשוב להראות לעולם שיש ישראל אחרת, לא גזענית, לא מדינת אפרטהייד, ושאנחנו אכן יכולים להיות אור לגויים. רציתי שמשיבא ייצא האור הזה".

     

    בשדה התעופה, כשהאמהות מהאיטי המתינו למזוודותיהן, הפנה אליו הצלם שאול גולן את הרב יצחק גרוסמן, הרב של מגדל העמק וזוכה פרס ישראל על מפעל חיים, שנחת אף הוא מטיסת ניו־יורק. "סיפרתי לו מה מעשיי כאן, ביקשתי ממנו ברכה והרב שם את ידיו על ראשי ואמר, 'מה שאתה עושה זהו קידוש השם. תצליח בכל מעשיך'. התרגשתי נורא", סיפר מנתח הלב והרגיע את התרגשותו בהדלקת עוד סיגריה, אחת משרשרת ארוכה. "לא כולם מושלמים", התנצל נוכח מבטינו התמהים.

     

    החיבור להאיטי, הוא מספר, נולד במקרה. כשתהה יחד עם ד"ר כץ מאיפה יביאו לארץ ילדים חולים שזקוקים להם, נזכרו שברעידת האדמה הקשה בהאיטי בינואר 2010, שבה נהרגו יותר מ־230 אלף אנשים ונפצעו כ־250 אלף, פעלו רופאים ישראלים במסגרת בית חולים שדה שהקימו שם. ביניהם היה גם ד"ר אושרי זאולן, אחד המתמחים במחלקה בשיבא, שנמצא עכשיו בתת־התמחות בקנדה. הם התקשרו להתייעץ איתו והוא הפנה אותם לאוון רובינסון מבוסטון, שהקים עמותה לתמיכה בילדים עם מומי לב בהאיטי. רובינסון מגיע לשם מדי כמה חודשים יחד עם קרדיולוג ילדים, שמאבחן את הילדים החולים. מרגע שנוצר הקשר איתו, החל הפרויקט לקרום עור וגידים.

     

    איך בחרתם דווקא את רבקה וקרל?

     

    פרופ' שרף: "רובינסון שלח לנו רשימה של ילדים מהאיטי שזקוקים לניתוח. לכל ילד צורפו פירוט הבדיקות שעבר ועל פיהן בחרנו את הילדים המתאימים לנו. החלטנו שלפחות בהתחלה נלך על מקרים בטוחים. ילדים שיזדקקו לאשפוז קצר, שלא צפויים סיבוכים במהלך הטיפול בהם ושעלות ניתוחם לא תהיה בשמיים" .

     

    70 שנה במתנה

    כשהגיעו משדה התעופה לשיבא פיזרו רבקה וקרל חיוכים לכל עבר והשתוללו כמו שילדים בריאים משתוללים כשהם מוקפים משחקים צבעוניים. ד"ר אורי פולק, רופא בכיר בטיפול נמרץ לב ילדים שקיבל אותם, אמר בהתרגשות: "כואב הלב לנתח להם את הלב. יש ילדים שמגיעים אלינו ולא יכולים ללכת בגלל המום בליבם, אבל שני אלו, שהם באופן יחסי הבריאים שבין החולים, מתרוצצים ופעילים כאילו כלום וזה קשה יותר".

     

    במחלקת טיפול נמרץ ניתוחי לב ילדים עברו בדיקות ראשוניות, שאישרו את הממצאים. הרופא הסביר לאמהות שבעוד כמה ימים יתקנו להם את הלב הפגום. בינתיים ניסו רבקה וקרל הקטנים להכיר את המקום החדש שאליו הובאו. מעולם לא ראו כמות כזו של רופאים, מצרך נדיר במקום שממנו באו. הם הולבשו בפיג'מות כחולות של בית חולים והושכבו במיטות ברזל גדולות ומשונות, שאותן בחנו מכל הזוויות. בבית, סיפרו האמהות, הם ישנים על מזרנים. רק הליצן הרפואי, שניסה להנעים את זמנם ללא מילים, זכה לחיוכים של התמסרות.

     

    שלושה ימים לאחר שהגיעו לישראל נותחו רבקה וקרל בו־זמנית בשני חדרי ניתוח נפרדים. קרל נותח על ידי ד"ר דוד משאלי, מנהל מחלקת ניתוחי לב ילדים, ורבקה – על ידי פרופ' שרף. הניתוחים ארכו כשלוש שעות. שני הזאטוטים הוכנסו לחדר הסטרילי כשהם שרועים על מיטה ענקית, צוחקים ופעילים, מלווים על ידי אמהותיהם הנרגשות. עד שהורדמו הן ליטפו את ראשיהם, החזיקו את ידיהם, לחשו להם בהצלחה ולילה טוב ויצאו אל חדר ההמתנה, שם שקעו באמירת תפילות.

     

    בשעות ההמתנה המתוחות טבנה ואנדריי כמעט לא דיברו ביניהן. הן שמרו על איפוק והתכנסו בעצמן ובספר התפילות שלהן. את המתח הסגיר רק רעד עצבני ברגליהן. באותו זמן, בחדרי הניתוח, ניסרו המנתחים, מרוכזים וממוקדים, את עצמות בית החזה של קרל ורבקה והגיעו ללב הזעיר.

     

    "לב של ילד זה הדבר הכי יפה ואסתטי. אין עליו גרם של שומן כמו בלב של מבוגר", אומר ד"ר כץ, שעושה אקו לב לרבקה המורדמת. המילה לב נושאת בתוכה משמעויות רבות, מעבר להיותו עוד איבר בגוף, אני אומרת לו. "זה נכון", הוא מאשר. "מחלות ריאה כרונית או כבד הן הרבה יותר קשות, כי אין להן תקנה, בעוד שלרוב מחלות הלב יש טיפול. לכן הפרויקט הזה הוא כמעט שליחות".

     

    "זה נחשב לאחד הניתוחים הפשוטים שבין ניתוחי הלב המורכבים", הסביר פרופ' שרף כשסיים את עבודתו. "פתחתי את בית החזה של רבקה, התחברנו למכונת לב־ריאה שמחליפה את פעולת הלב, הוזרק לה חומר שמשתק את הלב, כדי שלא יהיו פעימות, וכך מתאפשר לעבוד על לב ריק ושקט. על החור שמתי טלאי, פץ', ותפרנו אותו על שריר הלב. הפץ' הזה מחזיק לנצח. את הצלעות המנוסרות איחינו בחוטי ברזל, שאיתם יחיו הילדים כל חייהם מבלי להרגיש בקיומם".

     

    כשיצא מחדר הניתוח מיהר אל חדר ההמתנה ובישר לאם המתוחה: "הכל עבר בהצלחה. נתנו לרבקה לפחות 70 שנות חיים. היא תוכל לעבוד, להתחתן, ללדת. הלב שלה תקין".

     

    כשעה אחריו יצא ד"ר משאלי ובישר לאנדריי שהניתוח של קרל בנה הסתיים אף הוא בהצלחה. היא הודתה לו בלחש. אחר כך סיפרה שהוא בנה היחיד. את בתה אנג'ליקה, שהייתה בת שנה ושלושה חודשים, איבדה ברעידת האדמה. "אין יום שאני לא חושבת על התינוקת שלי. כשהייתה רעידת אדמה הייתי איתה בבית. בדיוק הלכתי להתקלח ופתאום הכל רעד. הבית שלנו התמוטט על הגוף הקטן שלה. לא היה לה סיכוי. הכל נהרס, הקירות נפלו עליה. צוותי חילוץ מצאו את הגופה שלה בין ההריסות. בכיתי, צרחתי נורא.

     

    "יותר לא חזרתי לבית שהיה לנו. הוא עדיין הרוס, כמו כל האזור שלנו, שנפגע קשה ועוד לא נבנה. היום אנחנו גרים בשכירות בבית קטן ליד השכונה ההרוסה. מזל שקרל נולד לי אחרי אנג'ליקה. הוא מביא לי נחמה. אני מאמינה שהכל מלמעלה. אלוהים קבע את הגורל של הילדה שלי, ואלוהים הביא את הבן שלי לכאן".

     

    טבנה,שהשאירה בביתה בפורט־או־פרנס את בנה רפאל, בן ארבעת החודשים, חיבקה אותה ארוכות. "אני לא הייתי באזור רעידת האדמה, אבל כשחזרתי הביתה ראיתי המון הרוגים", סיפרה. "למזלנו הבית שלנו לא נפגע. אני משתדלת לא לחשוב על זה, אבל יודעת שהבתים בהאיטי לא בנויים לעמוד ברעידות אדמה ובפעם הבאה זה יהיה נורא".

     

    שעתיים לאחר שנותחו הועברו רבקה וקרל למחלקת טיפול נמרץ לב ילדים. אמהותיהם רצו לחדריהם, פניהן הסגירו את ההלם מכמות הצינורות והמכונות שאליהם היו מחוברים. "אפשר לגעת בקרל?" שאלה אנדריי בקול רועד. האחות הראתה לה איך ללטף את ראשו וידיו בזהירות. טבנה ניצבה ליד מיטת בתה ומחתה דמעה. "אני מרגישה עכשיו קצת הקלה", אמרה. "ישו הציל לי את הילדה. נכון שהרופאים הישראלים ניתחו אותה, אבל ישו שלח אותם אליה".

     

    אחר כך השתתקה, התפללה והוסיפה: "קשה לראות את הבת שלך במצב כזה. אני חושבת על זה שפתחו לה את החזה וחתכו לה את העצמות, אבל אני כל הזמן אומרת לעצמי שבישראל נתנו לילדה שלי את הסיכוי הכי טוב להבריא. כאן היא בידיים הכי טובות שיש. אני רק רוצה שהיא תפקח את העיניים".

     

    ואז רבקה הזיזה יד ואחד הצינורות מאפה נתלש. המוניטור הזעיק את הרופאים לחדרה. אמה המבוהלת ניסתה להבין את פשר ההמולה סביבה, אבל אף אחד מהרופאים לא ידע צרפתית. לבסוף הגיעה אחות שדוברת את השפה והסבירה לאם הלחוצה שרבקה מקבלת עוד קצת חומר הרדמה כדי שלא תזוז יותר מדי. היא נרגעה, ליטפה את ראשה של בתה, אבל כל הלילה לא הרשתה לעצמה להירדם שמא הילדה תזוז ומשהו יקרה.

     

    למחרת הניתוח היו הילדים עדיין מנומנמים, נצמדו לאמהותיהם וכמעט שלא דיברו, רק גנחו מכאבים. טבנה ואנדריי שרו להם שירי ילדים בקריאולית. פיזיותרפיסטית עשתה איתם כמה תרגילים, אחות לימדה את האמהות לרחוץ את הילדים במיטותיהם. לאט־לאט החלו רבקה וקרל להתאושש, אבל רק אחרי שלחשו "מאמא" התקשרו שתי האמהות לבני זוגן בהאיטי ובישרו להם שהניתוח עבר בשלום.

     

    על המפה של הטובים

    חמישה ימים אחרי הניתוח כבר השתוללו הילדים ברחבת המשחקים במחלקה ואמהותיהם קיטרו על עודף האנרגיה שלהם. לולא התחבושת שכיסתה את בית החזה, קשה היה להאמין שעברו ניתוח לב.

     

    ניסיון לארגן לילדים ואמהותיהם משפחות שיארחו אותם בבתיהן לא צלח, ולכן תשעה ימים לאחר הניתוח עברו לחדר במלונית בשטח בית החולים. "ילדים ישראלים משתחררים לביתם שבוע אחרי הניתוח ובאים לביקורת במרפאה", הסביר ד"ר כץ. "גם ילדים שמגיעים אלינו במסגרת תיירות מרפא חוזרים לארצם לאחר שבוע ומטופלים שם על ידי קרדיולוגים. במקרה של קרל ורבקה, אני יודע שעד פברואר לא יהיה אף קרדיולוג ילדים בהאיטי ואי־אפשר להחזיר אותם הביתה בלי שמישהו מקצועי יראה אותם אחת לשבוע לאחר הניתוח".

     

    כל אחד מהניתוחים עלה 20 אלף דולר. בארצות־הברית, מבהירים הרופאים, הוא עולה לפחות 100 אלף דולר. "עשינו משא ומתן עם הנהלת בית החולים והם הלכו איתנו על המחיר הנמוך ביותר", אומר פרופ' שרף. "פה לא היה מדובר במחירי תיירות מרפא, שזה ביזנס לכל דבר, אלא בניתוח הומניטרי. בית החולים לקח על עצמו מימון של ניתוח אחד ועמותת 'קו לחיים' בראשות רינה עידן, שמסייעת לילדים חולים במחלות קשות, מימנה את הניתוח השני".

     

    "כששואלים אותי למה להביא אלינו ילדים מהקצה השני של העולם, אני עונה 'כי אנחנו יכולים'", אומר ד"ר כץ. "השילוב של ילדים חולי לב בעולם, שאין מי שיעזור להם להישאר בחיים, עם זמינות הציוד ואנשי מקצוע שלנו, והעובדה שכיהודים וישראלים אנחנו לא יכולים להיות אדישים לסבל, הן הסיבות לפרויקט שלנו".

     

    בבית החולים וולפסון פועלת כבר 20 שנים עמותת "הצל ליבו של ילד". למה בחרתם להיכנס לאותה נישה?

     

    "אנחנו לא מתחרים בהם. לא ניצור קשר במקומות שהם פועלים, למשל באפריקה, שם הם מאוד חזקים. לא חסרים ילדים חולים ברחבי העולם וכולם יכולים להרוויח, גם הילדים וגם הרופאים. פרויקט כזה שם אותך על המפה של הטובים. הוא חושף את בית החולים, את המנתחים ואת הרופאים בזירה הבינלאומית".

     

    וגם מכניס כסף.

     

    "אנחנו לא תמימים וברור שמדובר במסגרת שבסופו של דבר ההיבט הכלכלי בה הוא המרכזי. אי־אפשר לשים פלסטר לילד בלי שזה מכוסה תקציבית. אבל כסף הוא לא הסיבה המרכזית. הנהלת שיבא מעוניינת לפתח את המרכז הרפואי, ובמערכת רפואית פיתוח הוא לא רק להכניס כסף, אלא גם הכרה עולמית וחשיפה לקהלים גדולים יותר".

     

    הנהלת שיבא, שהלכה עם החלום של שרף וכץ, התנתה שניתוחו של ילד מהעולם השלישי לא יהיה בשום אופן על חשבון ילד ישראלי. עכשיו החלה המערכה לגיוס כספים, שבהם יממנו ניתוחים כאלו בהמשך. הרופאים מודעים לעבודת הגיוס הקשה המחכה להם ולהתמודדות עם טיעון החוזר ומושמע באוזניהם מפי תורמים פוטנציאלים: עניי עירך קודמים.

     

    "זו תפיסה רווחת וגם נכונה באופן כללי, אלא שאנחנו לא עניים וזו הנקודה המרכזית כשמדובר בניתוחי לב לילדים", אומר ד"ר כץ. "בארץ יש תחרות בין בתי החולים על ילדים שצריכים לעבור ניתוח לב. אין מצב שילד ישראלי שזקוק לניתוח לא יקבל אותו. בניגוד לתיירות מרפא, שלעיתים באה על חשבון האזרח הישראלי, במומי לב בילדים יש מצב של עודף משאבים ואנחנו רוצים לנצל זאת באמצעות הוספת מספר ניתוחים למי שמאוד זקוקים להם בעולם".

     

    גם אתי שריג, רכזת המרכז למומי לב, הספיקה ללמוד עד כמה קשה לשכנע תורמים לפתוח ארנקים למען אחרים. כששמעה ששון פן מגיע לארץ כדי להשתתף בכנס של ארגון הסיוע "ישראייד" בנושא שיקום האיטי, ניסתה להביאו לבית החולים כדי לפגוש את רבקה וקרל. הלו"ז הצפוף של השחקן לא איפשר זאת, אך שריג לא ויתרה וביום הכנס, שהתקיים למחרת הניתוח, ביקשה מטבנה לנטוש את מיטת בתה ונסעה איתה למלון דן פנורמה בתל־אביב, שם נאם פן, בתקווה שיצליחו לפגוש אותו.

     

    הן הגיעו לאחר שפן סיים את נאומו ומיהרו להתייצב בפתח הלימוזינה שלו. פן יצא אליהן, לחץ את ידי האם מהאיטי והפליג לדרכו. המרדף כמעט סומן כהצלחה, אלא שאנשי יחסי הציבור שלו לא איפשרו לצלם את הג'סטה, והמפגש איתו נותר מבחינת שריג על תקן זיכרון בלבד וללא הוכחה ממשית לקיומו. "תמונה של האמא מהאיטי והשחקן הפעיל מאוד בשיקום המדינה המוכה יכלה לשרת אותנו מצוין", אמרה בתסכול. "היא הייתה פותחת לנו דלתות בעולם וגם כיסים של תורמים".

     

    פרופ' שרף מרשה לעצמו לפנטז על 40 ילדים שיגיעו מדי שנה מארצות נחשלות לעבור ניתוח במחלקתו המטופחת בשיבא ומאמין שבקרן הפרויקט שלו יצטברו מיליון דולר, שייאספו מתרומותיהם של אנשים טובים. עד שזה יקרה הוא מלווה את החלמתם של רבקה וקרל, הילדים הבכורים בפרויקט החלומות שלו. בשבוע שעבר הם טסו חזרה לביתם בהאיטי. הרופאים הישראלים יעקבו מרחוק, בעזרת רופא הילדים המקומי והקרדיולוג הזר שמגיע להאיטי, אחר מצבם.

     

    טבנה תוכל לספר בבית שלחצה את ידו של הכוכב ההוליוודי שון פן, שעד בואה לישראל לא שמעה כלל את שמו. הילדים יחזרו לאוכל האהוב עליהם – לם, סוג של תפוח אדמה שגדל על העצים, שעועית שחורה, אננס וקקאו אמיתי – לאחר שהתקשו להתרגל לטעמו של האוכל הישראלי. "חזרנו הביתה בחג המולד", אומרת אנדריי, "וזה היה גם חג המולד הפרטי שלנו". ¿

     

    anatmeidan@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 31.12.15 , 17:09