פרקים מהספר "גדר חיה"

ראשון: סתיו

פרק 1

מישהו בדלת. הצרצורים המנומסים לא הצליחו להבקיע את הרעש ששרר בתוך הדירה, ורק לאחר שאיבדו סבלנות ונעשו ארוכים ותוקפניים, העירו אותי פתאום ממחשבותי.

גרם לכך החיבור המוחץ, המחריש עולמות, בין שאון פעולתו של שואב האבק ובין הדיסק של נירוונה שהתנגן בבית בקולי קולות. היה אז אמצע נובמבר, צהרי יום שבת, מהבוקר הספקתי לעשות כמה סידורים, וכעת, בסלון, שאבתי את הספות ואת רצפת העץ, ואוזני מלאות בשאגת האוויר החלולה, בהדי המוזיקה.

ודווקא מסך הרעש הזה, המונוטוני, הלבן, השרה עלי איכשהו רוגע. כמה דקות הייתי שקועה באיזו שכחה, דולקת עם צינור היניקה אחרי האבק בשטיח, אחרי שערות החתולים שנתפסו בסיבי האריג, נטולת מחשבות ושלווה מאוד, מרוכזת כל כולי רק בגוונים האדומים־הכחולים האלה, הסמורים, שהולכים ומעמיקים באריג השטיח.

התפכחתי עם האנחה השוקעת של שואב האבק. באותו רגע לחששו צליליו האחרונים של סוף השיר. ובדיוק אז, באותו סדק של שלוש או ארבע שניות לפני שעלו צליליו הראשונים של השיר הבא, עוד הייתי המומה מהדממה, מהריקות המהדהדת באוזני, נשמע פתאום הצרצור החד מהדלת. הייתי כמו חירשת ששב אליה בבת אחת חוש השמיעה, והתקשיתי למצוא מחדש את כושר הדיבור.

"רררקקק," קראתי בגמגום אל עבר הדלת, "רק רגע —" ומיד תיקנתי את עצמי, מציצה בחשד בשעון על הקיר, "ג'אסט א מומנט —" השעה היתה אחת וחצי בצהריים, אבל על פי האפרוריות

המדכאת ששררה בחוץ היה נדמה שהערב כבר קרוב לרדת. מבעד להבל שהתעבה על החלונות המשקיפים מהקומה השתים עשרה על פינת הרחובות תשע ויוניברסיטי פְּלֵיְס הצטיירו במעורפל בנייניה המהוגנים של השדרה החמישית ורצועה של שמים נמוכים, בוהקים כפלדה, דחוקה מעל לארובות ההסקה המעשנות.

הצרימה הצרודה שבה ופילחה את חלל הדירה וחדלה רגע או שניים אחרי שהשתקתי את המוזיקה, "ואן מיניט פליז —" סקרתי בחטף את דמותי בראי שבכניסה — קוקו עקום, טי שרט וטרנינג מאובקים, נעלי ספורט — ופתחתי בסערה את הדלת.

על הסף עמדו שני גברים כבני ארבעים בחליפות עסקים ובעניבות כהות. הימני, זה שאחז תחת זרועו תיק מסמכים שחור, היה גבוה בראש מהשמאלי, שעמד מולי בעמידת קאובוי לפני שליפה, או כאילו הוא מחזיק באגרופיו ידיות של מזוודות לא נראות. קוצר הרוח שהביע הימני באצבעותיו הגרומות המתופפות על תיק העור השחור, וההקלה שהסתמנה על פניו הבשרניות של הקאובוי, סיפרו על הדקות הארוכות שחיכו השניים האלה מעבר לדלת. "שלום," אמרתי מופתעת, בלי קול כמעט. "שלום גברתי. אנחנו מצטערים מאוד על ההפרעה. שמי אייג'נט רוג'רס, וזה השותף שלי, אייג'נט נלסון. אנחנו מהבולשת הפדרלית של ארצות הברית. האם מקובל עלייך שניכנס לכמה דקות ונציג לך מספר שאלות?"

מי שדיבר היה השמאלי, השולף. היה לו גוף עבה ודחוס, שהחליפה נראית קטנה עליו בשתי מידות, ובקולו התגלגל מבטא חלקלק, שמתח את המילים והאריך את סופי ההברות, כאילו הוא לועס בפיו את הלשון. ממוסמרת אל מקומי, לא הצלחתי לעכל את השמות ואת התארים שנקב בהם, וגם את משמעות הדברים שאמר לי הבנתי רק אחרי ששותפו הגבוה, בקוצר רוח מופגן, במבט אפור יבש חסר הבעה, שלח את היד אל כיס פנימי במעיל שלו ושלף משם את מה שעד לאותו רגע ראיתי רק בסרטים ובסדרות מתח בטלוויזיה: תג זיהוי משטרתי מוזהב, תבליטי.

כנראה גמגמתי משהו — בתימהון, במין חרטה, ממצמצת בעיני — ולנוכח התגובה החירשת־אילמת הזאת, ההמומה, הם חשבו שאני מתקשה באנגלית. הגבוה תר במבטו מעל לראש שלי, סייר בחטף בתוך הדירה, והחשד שהתעורר בי לרגע, שהם חושבים שאני רק מנקה כאן, עוזרת הבית, התחזק כשהבריון המשיך, מרים מעט את קולו.

"רק כמה שאלות בבקשה, אנחנו רוצים לשאול אותך כמה שאלות," הוא ביטא את המילים בהדגשה יתרה, כמו שמדברים אל ילד קטן, מגלגל מילה אחר מילה, "זה־בסדר־שניכנס־פנימה?"

המבוכה, אולי גם העלבון, הצרידו אותי. שמעתי את הרעד בקולי מבליט את המבטא: "אפשר לדעת, בבקשה —" כחכחתי בגרוני, "אני מצטערת, אבל אפשר לדעת מה הסיבה, בבקשה?"

בעיניו של הקאובוי זיהיתי מעט הקלה. "את תביני בקרוב מאוד," הוא חזר אל נימת דבריו הסמכותית, "זה לא ייקח יותר מכמה דקות, גברתי —" במטבח מזגתי לי כוס מים פושרים ושתיתי בלי אוויר. לא היתה שום סיבה שאכנס ללחץ, הוויזה שלי היתה בתוקף, ובכל זאת, העובדה שהם יושבים ומחכים כאן בסלון, מחכים שאצא אליהם כדי להתחיל לחקור אותי, די היה בה להלחיץ.

הוצאתי מהארון עוד שתי כוסות והתלבטתי למי להתקשר, אם לאנדרו או לג'וי. שניהם אמריקאים, אזרחים מן השורה, ניו־יורקים ותיקים, ובחרתי באנדרו — הוא חבר שלי עוד מהארץ, מגיל תשע עשרה, ומוטב שיבוא הוא ויעיד שהוא מכיר אותי. ודי היה במאמץ לנסח מה בדיוק אומר לו בטלפון שארגיש שוב צמאה. עד שחזרתי לסלון הם כבר הורידו משולחן האוכל את הכיסאות שהנחתי עליו במהופך והעמידו אותם על הרצפה. הגבוה פשט את המעיל וישב בגבו אל המטבח. את הבריון ראיתי עומד ליד שואב האבק הדומם, סוקר בעיניו את החדר.

"את גרה פה לבד?"

עווית עברה בידי והרעידה את הכוסות על המגש. "כן, זאת דירה של חברים שלי," אמרתי והראיתי בראשי על התצלום של דודי ושרלין מיום החתונה, "הם במזרח הרחוק. בטיול ארוך. אני שומרת להם על הבית ועל החתולים —"

פראני וזואי לא נראו בסביבה.

מבטו התעכב על צלוחיות המים והאוכל תחת כוננית הספרים. "ומאיפה את מכירה את הזוג הזה?" הוא החזיר את פניו לתצלום, "הם השוכרים או הבעלים?"

"כן, הדירה שלהם," אמרתי, עדיין נטועה במקומי, "את דודי אני מכירה ממזמן, מישראל, הוא חבר ילדות שלי, ואשתו אמריקאית —"

הוא המהם משהו ושלח מבט סביבו. "את מישראל?"

"כן, אדוני —"

הוא התרחק אל החלונות. הבטתי אחריו עוד רגע, וניצלתי את ההזדמנות כדי להתקרב לשולחן.

"וכמה זמן את גרה פה?" הוא שאל.

"בערך חודשיים," נפטרתי בהקלה מהמגש, "הם אמורים לחזור לקראת האביב —" ונזכרתי בצער שנגמרו לי הסיגריות. "אבל יש לי חבר אחר, הוא מכאן," דלקתי בעיני אחרי הטלפון האלחוטי, כבר מוכנה להתקשר אל אנדרו,

"אתה יכול לשאול אותו —"

"לשאול אותו?"

"לא יודעת," קולי התערער, "עלי —"

הוא הפנה לי את הגב ונמשך שוב אל החלון, "בינתיים אין צורך —"

"תודה רבה," הפתיע הגבוה בקול עמוק ובהיר, רדיופוני כמעט.

"סליחה?"

"תודה על המים," הוא חייך מעל לבקבוק. שיניו היו מושלמות, סדורות וצחורות כמו בפרסומת לתכשירי הלבנה. הנהנתי אליו בעצבנות והושטתי את הדרכון שהוצאתי מהארנק, פתוח בעמוד של הוויזה. במטבח, אף שידעתי שהוויזה תקפה לעוד חמישה חודשים, שבתי ווידאתי את התאריכים.

הוא הפך את הדרכון בידו, הציץ חטופות בחזית הכחולה, וחזר אל העמוד הפתוח. "אז את אזרחית מדינת ישראל, מיז בנ־י־מי —"

"בנימיני," מיהרתי לסייע בהיגוי הנכון, כאילו זה משנה משהו עכשיו, "ליאת בנימיני —"

בעיניו האפורות, הערניות, יכולתי לראות את ההילות השקופות של עדשות המגע, נודדות בין ההבעה המתוחה שעל פני ובין החיוך שנמרח עליהן בתמונת הדרכון. הוא החווה בידו על הכיסא הסמוך, "שבי, בבקשה —"

"כן," מלמלתי, גוררת בצייתנות את המשענת לאחור. רגל הכיסא חרקה על הרצפה, "אני ישראלית —"

החקירה באמת ארכה פחות מרבע שעה. את רוב השאלות הציג לי הבריון. מתוך תיק העור הוציא עמיתו הגבוה דפדפת טפסים. סמל עמום של האף־בי־איי כיסה בירוק חיוור את פני כל הגיליון המודפס. בפינה השמאלית העליונה הוא כתב בעט כחול את התאריך. את שמי העתיק מהדרכון באותיות דפוס גדולות, מרווחות. ואחר כך, בשש ספרות דקדקניות, כתב את תאריך יום ההולדת שלי. כתב היד שלו היה נאה, רהוט ומרשים כמו הקול שבקע מגרונו כשביקש ממני לחזור ולומר את כתובתי, את מספר הטלפון כאן ואת שמותיהם של בעלי הדירה. הוא הוסיף ורשם עוד כמה ראשי תיבות לא ברורים, מסמן איקס ועוד איקס במשבצות שבסופי השורות. ואחר כך, כשעבר לגיליון הבא, נשא פתאום את מבטו אלי וסקר את פני. עיני נרתעו ממנו והושפלו לשולחן. יכולתי

לראות שהוא כתב שם BLACK ועוד פעם BLACK — בוודאי צבע השער שלי וצבע עיני — ושאת גון עורי הוא הגדיר DARK OLIVE.

עכשיו הצטרף אלינו הבריון. הוא לקח אליו את הדרכון בלי להפוך אותו ופתח אותו מהסוף, משמאל לימין. אחרי התלבטות קצרה, מדפדף מצד לצד, הפך אותו ונמצאה לו האחיזה הנכונה.

"אני רואה שנולדת בישראל," הוא אמר, "בשנת שבעים ושלוש —"

"כן," הזדקפתי אל גב הכיסא.

"זאת אומרת שעכשיו את בת עשרים —"

"ותשע —"

"נשואה?"

ציפורני אצבעותי כבר התחילו לחפור בעצבנות בתוך כפות הידיים, "לא —"

"ילדים?"

קשות ומאוגרפות, תחבתי את ידי עמוק תחת ירכַי, "לא —"

"איפה את גרה?"

"בישראל?"

"כן, גברתי, בישראל —"

"אה. בתל אביב —"

"ובמה את עוסקת?"

חילצתי את הידיים ולגמתי מעט מהמים. "אני סטודנטית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב —"

"תואר במה?"

נזכרתי שקודם הוא חשב שאני עוזרת הבית. "השלמתי תואר בספרות אנגלית ובבלשנות. אני מתרגמת עבודות מחקר —"

"הו, בלשנות, את מתרגמת," הוא חזר על דברי בפליאה, "זה מסביר את האנגלית המצוינת שלך —"

"תודה. אני כאן על מלגה של קרן פוּלְבְּרייט," המשכתי בקול שטוח, ענייני, "הם סידרו לי את הוויזה —"

הוא הביט שוב בדרכון. "לכמעט חצי שנה," הוא החווה עליו, "אני באמת רואה שתוקף הוויזה שלך הוא עד מאי אלפיים ושלוש —"

"כן," כבשתי את טלטולי הרגל העצבניים מתחת לשולחן והשתוקקתי כל כולי לסיגריה, "עד עשרים במאי —"

"מעניין, זה מעניין," הוא אמר אחרי שרוקן מחצית מהכוס, "את מתרגמת מאנגלית לעברית?"

הנהנתי ביובש. והתחרטתי על שבכלל הזכרתי את זה. הרי יכולתי להגיד שאני סטודנטית מישראל ולהסתפק בכך, אבל כנראה היה לי צורך לנופף במשהו, להציל את כבודי בעיניו.

"זהו," סיכמתי בחצי פה.

הבעת פניו לא השתנתה. ציפורניו הוורודות תופפו קלות על דופן הזכוכית. "אני מניח שעברית היא שפת האם שלך —"

"כן. אה, לא —" המשכתי במורת רוח, "הורי מהגרים איראנים, אבל אני ואחותי גדלנו בעברית —"

התיפוף פסק, התחלף בהמהום. "מהגרים איראנים?"

"ההורים שלי יהודים מטהראן, הם היגרו לישראל באמצע שנות השישים —"

הוא וידא שהשותף שלו רושם את הדברים, ונפנה אלי שוב: "אז שניהם, שני ההורים שלך, יהודים —"

שבתי והנהנתי. ולמען הגבוה, שהרים לעברי מבט שואל, חזרתי ואמרתי בקול רם וברור: "נכון —"

"זה בהחלט מעניין," המשיך הבריון, מקמט את המצח, "ומישהו מקרובי המשפחה שלך, מישהו מהם עדיין חי באיראן?"

"לא," אמרתי, והכיוון החדש שזרמה בו השיחה יצק בי ביטחון, "כולם היגרו לישראל, הם כולם אזרחי ישראל מאז —"

"ואת עצמך, ביקרת באיראן בשנים האחרונות?"

"מעולם לא —"

"לא נסעת אולי לבקר שם," הוא ניסה שוב, "לטיול שורשים, נגיד?"

"איראן היא לא יעד מומלץ במיוחד, אם אתה מחזיק את זה," החוויתי בראשי על הדרכון שלי שאחז בידו. "אולי ירשו לי להיכנס, לא בטוח שאוכל לצאת —"

התשובה מצאה חן בעיניו. הוא הפנה שמץ חיוך אל הדרכון, ופתח שוב במקום שנעץ את אצבעו. "אז את אומרת שמעולם לא ביקרת —" הוא בחן את עמודי החותמות, "באיראן —"

"נכון —"

"אבל לפי מה שאני רואה כאן היו לך בשנים האחרונות לא מעט ביקורים במצרים דווקא —"

"כן, אה, בסיני. פעם היינו נוסעים לשם הרבה. אבל בזמן האחרון זה נהיה קצת מסוכן. מסוכן לישראלים, זאת אומרת —"

הוא הגיע לסוף הדרכון, וכשראיתי מה הוא מוציא מתוך עטיפת הפלסטיק, עצמתי את עיני. יכולתי לצפות מה עומד לבוא.

"מה זה, בבקשה?"

זה היה אישור היציאה שלי מהארץ, המסמך שטמון שם מאז השחרור, אף על פי שכבר מזמן אין בו צורך. "זה מצה"ל," אמרתי, "זה אומר שאני רשאית לצאת ממדינת ישראל כרצוני —"

ולפני שימטיר עלי סדרת שאלות נוספת, הקדמתי והסברתי: "השירות הצבאי הוא שירות חובה בישראל. הנשים משרתות שנתיים והגברים שלוש," ולא הסתפקתי בזה אלא המשכתי ואמרתי, כאילו גם על זה עמד לשאול אותי, "אני שירתִּי ביחידה שמטפלת בתנאים הסוציאליים של החיילים, התגייסתי בשנת תשעים והשתחררתי בתשעים ושתיים —"

שטף הדיבור הפתאומי, ובייחוד המאמץ שעשיתי בדקות האחרונות לשוות לקולי שוויון נפש וגם איזו קלות דעת משונה — כאילו מרגע לרגע נראה לי המעמד הזה משעשע אפילו — התישו אותי לגמרי.

"ואמרי לי, בבקשה," קולו נעשה עכשיו קל ומשוחרר, כמעט ידידותי, "איך את כותבת את עבודת התרגום שלך,"

הוא סגר את הדרכון והושיט לי אותו, "בעט ונייר או על המחשב?"

לשאלה הזאת בוודאי לא ציפיתי. "על המחשב —"

"בלפטופ?"

לא האמנתי שזה עדיין נמשך, "כן, אני —"

הוא שילב את אצבעות ידיו אלה באלה והניח אותן לפניו על השולחן, "כאן, בבית?"

"כאן או בספרייה של האוניברסיטה —"

"ובבתי קפה? את עובדת על המחשב בבית קפה?"

"גם. לפעמים —"

"יש איזה מקום מסוים שאת נוהגת לשבת בו?"

"מקום מסוים?" היססתי. לא הבנתי לאן הוא חותר, לאן הוא מבקש להגיע. "סליחה, אבל אני לא מבינה —"

"גברתי, האם ביקרת לאחרונה בבית הקפה שנמצא לא רחוק מכאן, בפינה של רחוב תשע, על השדרה השישית?"

השותף שלו העביר אליו את העט, והוא חתם בתחתית הטופס. "בקפה אקווריום?"

"האקווריום, כן —"

"יכול להיות שהיית שם בשבוע שעבר? ביום שלישי בערב?"

"שלישי? יכול להיות, זה —"

הוא עצם את עיניו בהשלמה, "תודה לך, גברתי —"

פרק 2

יצא שכבר באותו יום, פחות משעה אחרי שהחוקרים יצאו מהדלת, חזרתי לקפה אקווריום. עוד באמצע השבוע קבענו אנדרו ואני להיפגש שם בשבת אחר הצהריים. השעה היתה שלוש ועשרים כשהם הסתלקו סוף־סוף, אבל עד שיצאתי מהמקלחת והתלבשתי והחלטתי להתקשר אליו —

רציתי לבקש להיפגש במקום אחר, בבית קפה אחר בשכונה, רק לא שם — ענה לי המשיבון.

"אנחנו לא בבית כרגע —" דקלמה המקהלה המשפחתית בשלושה קולות צוהלים. אנדרו וסנדרה נפרדו בשנה שעברה, אבל הוא עדיין לא אזר אומץ למחוק את ההקלטה. הצחוק המתגלגל של ג'וזי, הבת הקטנה שלהם, נקטע בצפצוף ארוך.

"זאת אני," קראתי אל דמותי שבראי הכניסה והשתחלתי לתוך המעיל, "יצאת כבר?"

חיכיתי עוד רגע וקיוויתי שיענה. שואב האבק, המגב, הדלי והסמרטוטים, הכול נשאר במקום, כמו לפני שהפתיעו אותי החוקרים.

"טוב, לא משנה —"

קפה אקווריום נמצא ליד הספרייה הציבורית בשדרה השישית, צופה על פינת רחוב עשר מערב. התקרבתי אל דלת הזכוכית, הצצתי פנימה, והפעמון שנשמע בפתיחתה שב והידנדן כשנסגרה מאחורי. בחוץ נשבה רוח קרה ודוקרנית, והמעבר מהרחובות הסואנים אל תוך האוויר המוסק בבית הקפה, אל תוך חמימותו השאננה, הטרופית כמעט, היה חד ומהמם. באפי הכה ריח תערובות קפה ומאפי שמרים. באוזני הקפואות עלו נעימים, עצלוליים, צלילי פסנתר והדי קונטרבס, מלווים בפרץ נשיפותיה הרותחות של מכונת האספרסו. השולחן ליד החלון היה פנוי. פשטתי את המעיל, ומהמלצרית שבאה בעקבותי הזמנתי קפוצ'ינו.

צמד החוקרים, צועדים עם מחשבותי כמו שני שומרי ראש, בא והתיישב בכיסאות הריקים. סיגלתי לעצמי מבט קריר כביכול, שווה נפש, והעברתי את עיני בהיסוס על האנשים הפזורים במקום. חמישה ישבו סביב שולחנות העץ הכהים, שקועים בשיחה, מעלעלים במגזינים. שני גברים נשענו על הדלפק. אם צעירה הסתודדה עם תינוקה בפינה הרחוקה. שום מבט עקום או חשדני לא הופנה לעברי, וגם אחד מאנשי הדלפק, שהרים לרגע עיניים תמהות מעל למדור המטרו של הטיימס, כבר חזר לעיתונו בחוסר עניין גמור.

הפעם לא נראה שאני והחזות המזרח־תיכונית שלי מטרידות את מנוחתו של מישהו. החוקרים סיפרו שאיזה אידיוט התקשר למשטרה, איזה אזרח למופת שראה אותי כאן ביום שלישי בערב, התלונן על בחורה בעלת חזות מזרח־תיכונית שעוסקת בפעילות חשודה. הם אמרו שהוא דיווח שראה אותי בקפה כותבת אי־מיילים בערבית, אבל מלבד הפרשנות המוטעית שלו בעניין השפה — בטח ראה אותי כותבת בעברית, מימין לשמאל, והניח שזאת ערבית — לא בדיוק הבנתי מה היה בי ובמעשַי שעורר אותו להאמין שנפלה לו לידיים פעילה של אל־קאעדה. הם אמרו שהם

מתנצלים שגזלו את זמני, שמאז הפיגועים באחד עשר בספטמבר האווירה בעיר מאוד מתוחה ויש הרבה פחד ובלבול, אבל שזה מחובתם לבדוק כל תלונה. "אבל איך ידעתם איפה למצוא אותי?" רק כשליוויתי אותם לדלת פתאום עלה בדעתי לשאול, "איך הוא ידע איפה אני גרה?"

הם אמרו שהוא בטח הלך אחרי כל הדרך הביתה וראה לאן אני נכנסת, לאיזו דירה אני עולה, ומסר לשוטרים את הכתובת.

הקפוצ'ינו הוגש עם עוגיית חמאה קטנה. השעה היתה ארבע ועשרה כשהצצתי בשעון על מפרק ידה של המלצרית. הפעמון דנדן שוב: נכנסה אישה, ואחריה עוד אחת. מישהו יצא. מעבר לזכוכית הזדחלה שיירה של מוניות צהובות. מעליהן, מפינת רחוב עשר, נשקף המבנה הגותי המתומן של הספרייה הציבורית — הצריחים מיתמרים מן הגגות, וגבוה מכולם מגדל שעון שספרותיו רומיות. גם שם הורו המחוגים על ארבע ועשרה.

"סליחה?"

מעבר לשולחן עמד בחור צעיר. "ליאת?" הוא הפתיע משום מקום, "את אולי ליאת?"

הנהנתי מיד, בציפייה. לרגע עברה לי בראש מחשבה משוגעת: שגם הבחור המתולתל הזה קשור לאף־בי־איי, שזאת מלכודת, שזה סוכן סמוי שנשלח לפתות אותי. ועוד לפני שהנהנתי וקמתי משתוממת מהכיסא, כבר זקפתי צוואר, וידי עלתה אל שערי והחליקה אותו.

פניו אורו בברק של הקלה. "אני חבר של אנדרו. הוא ביקש ממני להודיע לך שהוא מתנצל, שהוא לא יוכל להגיע —"

איך לתאר אותו עכשיו, איפה להתחיל? איך לזקק את הרושם הראשוני של אותן שניות רחוקות? איך לצקת את דיוקנו המוגמר, העשוי שכבות על שכבות של צבעים, בחזרה אל רישום העיפרון החפוז, החיוור, שרשמה העין כשנחה עליו לראשונה? איך לתת בכמה קווים את מלאות התמונה, את הרחבות והעמקות שבה? ומבט כזה, צלילות כזאת, האם הם אפשריים כשאצבעות הגעגועים שבות ונוגעות בזיכרון ומכתימות אותו בטביעותיהן בלי הרף?

"הוא, הוא בסדר?"

"הכול בסדר. היתה רק איזו אי־הבנה בינו ובין אשתו. הוא היה חייב לרוץ לקחת את הילדה —"

היה לו קול צרוד ורגיש וכאילו רווי לחלוחית. האנגלית שלו היתה טובה, גמישה ונינוחה ובטוחה בעצמה, והמבטא הבולט שהתנגן בה היה בבירור ערבי.

"אני חילמי — " החי"ת הגרונית שלו התגלגלה כאן בהד עמוק, זר לסביבה. הוא הושיט לי יד וידו היתה שלווה, לא מיהרה להרפות מידי, "חילמי נאסר —"

"אה, אז אתה חילמי," הכול הסתדר עכשיו, התברר בן־רגע. "אתה המורה שלו לערבית —"

בכף ידי עדיין חשתי את המגע המבלבל של כף ידו: קרה ויבשה מן הקור, אבל לחיצת אצבעותיו חמימה ובטוחה. ניסיתי להיזכר מה עוד אנדרו סיפר עליו. "הוא כזה בן אדם מגניב ומוכשר, את חייבת להכיר אותו," זכרתי שהוא אמר, ומשום־מה זכרתי שאמר עליו שהוא שחקן, סטודנט למשחק.

"בדיוק היינו בסוף השיעור," הוא הצביע ברישול אל השדרה, "כשאשתו התקשרה אליו —"

מבטי הלך אחרי תנועת היד שלו. משהו באטיות, בהשתהות שלה באוויר, משך את עיני אחריה. "כן, כן, הוא באמת אמר לי שאתם נפגשים היום —"

הפרדה הקשה מסנדרה, החלל הריק שהשאירה ושבסופי השבוע היה מתעצם, החזירו את אנדרו לימים שגר על הגג בעג'מי, כשעבד בסוכנות רויטרס ודילג עם המצלמה שלו הלוך ושוב משני עברי הקו הירוק, מעברית לערבית.

ניסיתי לחשוב מה עוד לומר, ועכשיו ראיתי את חיוכו מתרחב ומעלה גומה בין הזיפים. "הוא איש טוב, אנדרו, הוא בסדר —" אחת משתי שיניו הקדמיות היתה צהבהבה קצת, ועם החיוך נחשפה גם הקשת העליונה הוורדרדה של החניכיים.

"אתה," היססתי רגע לפני ששאלתי במבוכה, "אתה מרמאללה, נכון?"

הוא נד קלות בראשו, "חברון, רמאללה —"

"אז אנחנו מאותה שכונה כמעט, אני מתל אביב —"

וכנראה קולי השתופף קצת כשאמרתי את זה, שקע נרגש בגרוני, כי חילמי רכן אלי מעל לשולחן ולחש לי כאילו זה סוד גדול: "אני יודע —"

אז איפה להתחיל? איך מציירים פני אדם אחד מתוך המון פרצופים, בכמה קווים ושמות תואר משומשים? איך לצייר את פניו כמו שנראו לי אז, במבט הראשון, מסתוריות עדיין? מבין אינספור זוגות עיניים חומות, לייחד את השתיים הרכות האלה, הגלויות, ואת המבט הנבון שבהן, מבט ער ונבוך קצת, משתאה. איך לצייר שפתיים, אף, גבות, סנטר, דיוקן על מפית בבית קפה, לשוב ולהסתכל בהם מחדש, להסתכל בלי רגש, אולי מעיניו של אחד האנשים שישבו בשולחן הסמוך, או מעיני המלצרית שניגשה אלינו.

"אתה רוצה להזמין משהו?" היא שאלה אותו, שעדיין עמד.

הוא החווה בעיניו על הכיסא, "זה בסדר?"

רעמת שער מגודלת, ים גועש של תלתלי פחם מקורזלים, מסתלתלים לכל עבר. היו לו עיניים רכות, חום קינמון, וריסיהן ארוכים כל כך וצפופים, עד שלרגע חשבתי שהוא מאופר בעיפרון עיניים שחור. גובהו היה מטר ושבעים בערך. הוא לבש מכנסי קורדרוי חומים, סוודר אפור ומעיל זמש דהוי. עוד קודם, כשלחצנו ידיים, ראיתי שיש לו כפות ידיים גדולות ויפות והבחנתי בעדינות שבהן. וכשהגיעו האספרסו וכוס המים שהזמין והוא שתה בצימאון, מרוקן את הכוס בלגימה אחת מהירה, בחנתי בהיחבא את אניצי השער שעל פרקי אצבעותיו. כשהפשיל את שרווולי הסוודר התגלו גם צמידי שער על אמות ידיו, העורקים המתבלטים משורשי הכפות.

הוא הודה למלצרית כשחזרה והביאה עוד כוס מים, והגביה את הכוס בחיוך קל אלי, "צ'ירס —"

היה לו אף גדול ומעוקל, ונחיריו היו רחבים, רעבתניים, מרטטים בתוך הכוס. פיקת הגרגרת שלו עלתה וירדה. עורו בהיר בגוון אחד מהצבע שלי, זיתי אבל חיוור קצת, ופניו לא מגולחות. עקבות הצימאון הלבן, הדביק, שהיו קרושים לו בזוויות הפה, נותרו שם גם אחרי שנאנח לרוויה ונקש בשולחן בכוסו. "וואו," הוא מחה את פיו שהאדים מאוד, "איך הייתי צריך את זה —"

הוא היה בכלל צייר, חילמי, לא שחקן. צעיר ממני בשנתיים, בן עשרים ושבע. הוא סיפר שלמד בבגדאד, עשה שם את התואר הראשון, באקדמיה לאמנויות יפות. לניו יורק הוא הגיע בתשעים ותשע, הוא סיפר שהוא כאן על ויזת אמן, כבר ארבע שנים. הוא גר בברוקלין, שם הסטודיו שלו, בבֵּיְרִידג' אווניו. את הדירה הוא חולק עם שותפה ששמה ג'ני, בחורה חצי לבנונית, סטודנטית לארכיטקטורה, שאמא שלה היא בעלת הבית.

"אבל מאז אוגוסט ג'ני אצל הארוס שלה," הוא אמר, מבליע רגע את שפתיו זו בזו, "בפריז —" מפעם לפעם היתה חוזרת התנועה הזאת, שפה נכבשת ומתהדקת בשפה, כאילו מסמנת כך את סוף המשפט. "ובינתיים הם לא השכירו את החדר —"

אני לא יודעת מה בדבריו הזכיר לי את החקירה. "אתה לא מאמין מה קרה לי היום," אמרתי פתאום נרגשת, "ממש לפני שבאתי לכאן —" וכעבור רגע, מותחת ומהדקת ומלקקת את השפתיים, שמתי לב שאני מחקה אותו, שהעתקתי את המחווה הזאת מפיו אל פי. וכשהתחלתי לספר לו על הקאובוי ועל השותף שלו שהפתיעו אותי מעבר לדלת, באמצע שניקיתי את הבית, שוב הייתי משתוממת ונסערת, עדיין מתקשה להאמין שכל זה באמת קרה לפני שעתיים, אבל עכשיו זה נשמע מגוחך ומופרך וכמעט מצחיק.

"וזה אף פעם לא קרה לך קודם?"

"מה, שעקבו אחרי?"

"לא, שחשבו שאת ערבייה," הוא חייך, "כי זה נכון שאת נראית קצת —"

"מה? ישות מזרח־תיכונית מאיימת?"

זה היה חיוך מקסים. "בדיוק —"

"דווקא כשטיילתי במזרח אמרו שאני נראית הודית, שאני נראית פקיסטנית —"

"גם לי זה קורה כל הזמן —"

"ופה חושבים המון פעמים שאני יוונייה, מקסיקנית —"

"מה לא אומרים לי? ברזילאי. קובני. ספרדי. אפילו חשבו שאני ישראלי פעם אחת. מישהו ברכבת התחיל לשאול אותי משהו בעברית. אמרתי לו, מצטער אדוני," משהו הסיח את דעתו, "אני לא מדבר עבר —"

הוא פשפש בדאגה בכיס המעיל, "שנייה אחת —" שמאלו נתחבה גם לכיס השני, מצלצלת בגל של מטבעות, "אני חייב לבדוק משהו —"

הוא רכן והעלה אל השולחן את תיק הגב שלו, תרמיל כתום מרופט, שפתחו כבר היה פעור, וחילץ בסערה צעיף צמר ארוך, כפפה חומה, מחברת סלילים עבה, שקית מקומטת של בית מרקחת, קלמר ג'ינס מרוכסן, מפה של קווי הסאבוויי, קופסה פחוסה של לאקי סטרייק, עוד כפפה. קלטתי בידי דיסק כסוף שנשמט מבין החפצים והתגלגל על השולחן. "מה אתה מחפש?"

"זה בסדר," הוא מלמל, "זה רק כסף, אבל איפה שמתי את זה —"

הוא נעץ את אגודלו בין דפי המחברת ודפדף לאחור. מעמוד לעמוד הבהבו במרוצתם עוד ועוד רישומי עיפרון: צורות מתעגלות של ריסים ואדוות מים ותלתלים, קונכיות, ושורות־שורות של ערבית מסולסלת, מלאת מחיקות, מתפתלת ועולה ויורדת בין הרישומים. ידו חזרה ונטמנה עד למרפק בתרמיל, הפכה ובחשה עוד, ופתאום משך אותה וטפח על בית החזה, נבר מתחת לסוודר בכיס החולצה. הקלה נראתה על פניו למראה צרור השטרות ששלה משם: עשרים וחמישים דולר ומאייה אפרפרה. כמעט ביקשתי ממנו לראות את המחברת, להציץ ברישומים, אבל הוא כבר אסף את כרטיסי הסאבוויי ואת פיסות הנייר שנשרו על השולחן, ואמר שהוא צריך להתחיל לזוז. השעון הרומי בראש המגדל הראה חמש וחמישה. הוא אמר שהוא צריך להספיק להגיע לחנות הסיטונאית שהוא קונה בה את הצבעים. הוא השאיר שטר של עשרים וקרא למלצרית. "סוגרים שם בשש ונגמרו לי הכחולים —

"הכחולים דווקא?"

הוא אמר שהכחולים והירוקים תמיד נגמרים לו הכי מהר, כי הוא מצייר הרבה מים בעבודות שלו. "את תראי כשתבואי אלי לסטודיו," הוא המשיך כשהחזרתי את מבטי מן המלצרית המתקרבת, "הרבה מים ושמים —"

"למה לא?"

הסתובבתי אל גב הכיסא וקימטתי את המצח כאילו אני מנסה להיזכר במשהו, כאילו דווקא עכשיו תפס אותי איזה פיזור דעת. "אולי עם אנדרו באיזה יום —"

אבל חילמי, הוא הוסיף לשבת והסתכל בי גם כשקמתי והשתחלתי לתוך המעיל. "למה באיזה יום? למה שלא תבואי עכשיו?"

פרק 3

בחוץ כבר החשיך והשדרה סאנה. השלג הראשון ירד כמה לילות קודם לכן, ובעיר הורגשה התכונה שלקראת חג המולד. שרשרות של פתיתי אור נדלקו בערב על העצים העירומים, ואת חלונות הראווה קישטו באדום ובירוק כרכרות איילים ועצי אשוח. במרחק נראו גורדי השחקים הזכוכיתיים ותצוגת האורות על ראשיהם, והיה נדמה שגם פנסי הרחוב, פנסי המכוניות, הצבעים ברמזורים, כולם בוהקים הערב יותר מן הרגיל. ואולי הקור הוא שהנציץ את הכול, צינת הערב שמירקה בלחותה החורפית את האוויר, הדמעות שהדמיעה בעיני.

פילסנו לנו דרך בין האנשים והמשכנו לדבר. להרף עין, פעמיים זה קרה, חשבתי שאני מזהה בין הפרצופים מישהו מוכר: פתאום אישה שדומה קצת לרופאת השיניים שלי, ואחר כך איזה מכר מתל אביב. ואחרי שצצו ונעלמו עוד ראיתי את עצמי מעיניהם, אותי ואת חילמי מעיני האנשים הבאים ועוברים על פנינו. וכבר שמעתי את עצמי מספרת לאחותי מחר בטלפון מה אמרתי לו ומה הוא אמר, ושמעתי אותה צוחקת מהמחשבה המשוגעת שעברה בי ברגע הראשון, המחשבה שהכול מזימה של האף־בי־איי — העיכוב של אנדרו, המורה שלו לערבית, ההיתקלות המקרית בבית הקפה — הכול מלכודת שהטמינו אנשי הבולשת כדי להפיל אותי בפח.

וככל שאנחנו הולכים, עוברים את יוניון סקוור ואת הפסל של ג'ורג' וושינגטון, פונים לברודוויי ומתקדמים עוד צפונה, צעדי כצעדיו נמלאים מרץ וגופי מתחמם, וכשאנחנו נעצרים ברמזור ברחוב שמונה עשרה וחוצים את רחוב עשרים ואת עשרים ואחת, הדיבור בינינו נעשה חופשי יותר, מנתר בגמישות מדבר לדבר, ואני נתפסת למין שמחת שיחה ספונטנית, קלת דעת, ואותה מודעות שליוותה אותנו קודם כצל, מגושמת וגמלונית, נדמה שנשכחה, וגם חילמי, ככל שאני נעשית נינוחה וטבעית יותר, הוא נעשה אמיץ ובטוח יותר בעצמו. כשאנחנו מפלסים לנו דרך בין האנשים

אני חשה את ידו מובילה קלילה את זרועי, נחה רגע על גב המעיל שלי כשאנחנו חוצים את הכביש. ועיניו שהביטו בי בישירות כזאת בבית הקפה, לא מרפות ממני גם כאן. הוא מציץ קדימה ומיד שב לעברי, שלא יחמיץ מילה, נכון לקלוט כל צל של הבעה שחולף על פני.

"ואז נפרדנו," דילגתי קצרות לסוף הסיפור, "פיניתי מהדירה את כל הדברים שלי ואחרי שבועיים כבר הייתי כאן —"

הוא נעצר מאחורי וכרע על המדרכה לקשור את השרוך.

"ארבע שנים זה," אמר כעבור רגע, במין כובד ראש, והוסיף להתבונן בי משפת המדרכה כאילו אני עלולה לברוח לו בכל רגע, "זה חתיכת זמן —"

"כן," הנהנתי, "חתיכת זמן —"

והסעתי את עיני הלאה אל כיכר הבטון הקטנה בפינת רחוב עשרים ושלוש, וידעתי שהוא עדיין מסתכל עלי. בהמשך נראו החרטום המעוגל של בניין הפלאטאיירון, ושמורת העצים במדיסון סקוור פארק, המכוניות בכביש.

"מה?"

בינתיים העביר את משקלו מרגל לרגל והתכופף לקשור גם את הנעל השמאלית. "אמרתי שנראה שהתגברת על זה די יפה —"

הנגיעה הרכה שלו בדברים, העדינות החושנית של כפות ידיו. גם כעת נפל מבטי על אצבעותיו, נמשך להביט באניצי הפלומה הכהה. הוא נתן בי הצצה חטופה, "לא?" וצווארו שב והשתוחח.

Out of sight, out of mind" ," הפטרתי בגיחוך נבוב, ושמחתי שלא הסתכל עלי, שלא ראה את משיכת הכתף הזחוחה הזאת, המזויפת. וחשבתי באשמה על נועם, תהיתי מה היה אומר אילו היה כאן וראה באיזו קלילות מעושה התנערתי ממנו ומכל כאבי הפְּרֵדה שלנו בקיץ, אילו ראה באיזו אדישות אגבית ביטלתי את כל ייסורי החרטה והדמעות והטלפונים המתגעגעים לארץ. ותהיתי אם גם נועם כבר מדבר עלי בשוויון נפש כזה, אם גם הוא, אי־שם בתל אביב, מספר עלי במשיכת כתף לנשים החדשות שהוא פוגש.

"כן, אה? גם אצלנו אומרים ככה: בַּעִיד עַן אֶלְ־עֵין, בַּעִיד עַן אֶלְ־קַלְבּ," הוא הידק את קשר הפרפר הידוק אחרון, "מדהים כמה שזה נכון —"

ועם צלילי הערבית בפיו עלתה בי דווקא הבדיחה ההיא שנועם הביא אתו פעם כשחזר מהמילואים ותמיד הצחיקה אותנו נורא, הבדיחה שהוא והחבר'ה שלו היו מכשילים בה את הערבים במחסום: "אִנְתָּ בִּידוּבִּי?" הוא סיפר שהיו שואלים את הערבים כשעיינו במסמכים שלהם, וחיקה אותם משתוממים בקימוט מצח, לא מבינים, "שׁוּ? שׁוּ בִּידוּבִּי?"

וכשקם והתייצב על שתי הרגליים, תהיתי מה נועם היה אומר אילו ראה אותי עכשיו עם חילמי, מה היה חושב עלי.

"ואיפה גרתם?" הוא שאל כשהמשכנו ללכת, "בתל אביב?"

לא ידעתי להסביר למה, אבל משהו באיך שאמר את זה, המבטא הערבי שלו — "אין תֵּלָאבִּיבּ?" — הוסיף לפיתת חום חדשה, אמיצה, לתחושת הקרבה שחשתי כלפיו באותם

רגעים.

"גרנו ליד הים, בדירה של ההור —"

"באמת?" עיניו התעגלו פתאום, "ליד הים?"

תגובתו הצחיקה אותי. "שתי דקות מהחוף —"

"וואו," הוא אמר, וכעבור כמה צעדים, "והיה אפשר לראות את הים מהחלון?"

צחקתי שוב. אמרתי שאצלנו רק המרפסת של האמבטיה פנתה מערבה, ומשם כן, בין הגגות, היה אפשר לראות חתיכה קטנה של ים. ולרגע ראיתי את הים כמו בשעה שהייתי תולה ומורידה כביסה, קורץ אלי כמו שבר זכוכית כחולה מעל לדודי השמש ולצלחות הלוויין שעל הגגות, דחוק ברווח המדוד שבין מלון שרתון לבניין סמוך. והתמלאתי מין רגשנות כזאת, ובלב רחב ובעיניים גואות פתאום הרמתי את ראשי לשמים. "אחח הים, הים," שאפתי בגמיעה עמוקה את האוויר, "אין כמו הים —"

ראיתי שגם הוא הרים את מבטו, ובדיבור מתארך, חולמני כזה, אמרתי כמה נהדרות השקיעות בתל אביב בימים האלה, האחרונים של הסתיו, ומה לא הייתי נותנת כדי להיות שם עכשיו, "לראות שקיעה אחת ולחזור לכאן —"

"היי, תראה," הצבעתי לעבר הירח שנגלה פתאום מעל לבניינים.

הוא המהם משהו בקול רפה וחזהו התרוקן במין אנחה וכתפיו צנחו.

"מה זה? לא הבנתי —"

"הירח," עיניו ירדו ופגשו שוב את עיני, "הוא כמעט מלא —"

כמעט מלא? רגע התלבטתי בתוכי, ואחר כך היססתי אליו: "לא להפך?"

עפעפיו כבדו ומבטו הועם כאילו הוא כבר מתאבך במחשבה אחרת, "מה להפך?"

אמרתי שכשהירח מתמלא צורתו סהר שפתחו כלפי שמאל, וזה שמעלינו דווקא מתמעט עכשיו, "אתה רואה?

הוא פונה ימינה —"

"לא יודע," הוא עדיין תעה פזור נפש לשמים, "את בטוחה?"

"כן, כן," ציירתי בידי את האותיות באוויר, גימ"ל הולך וגורע, זי"ן הולך וזורח, "יש לנו מין שיטה כזאת לבדוק,"

אמרתי, "בעברית —"

הגענו לחנות עשר דקות לפני שש. חילמי פנה אל מדפי התצוגה של צבעי השמן, ואני הלכתי אחריו לאורך המעבר הססגוני, המסודר לפי צבעי הקשת, וסקרתי את שפופרות הפח העבות, קראתי את התוויות ואת השמות המצוינים בהן, בעוד הוא עובר וקוטף לו מכאן ומכאן.

בקצה המעבר הגענו לכחולים. מניפה של עשרות גוונים ובני גוונים, מִכֵּהים מאוד ועד בהירים מאוד. היו שם כחול דיו וכחול אינדיגו, ותכלת וטורקיז, כחול צי וכחול תינוקות, כחולים שנשאו שמות פיוטיים כמו כחול חצות, כחול לגונה, כחול חרסינה. היו גוונים שמבוססים על פיגמנטים מתכתיים — כחול קובלט, כחול מאנגן וכחול פלואורסצנטי. ואפילו כחולים בני לאומים שונים, כחול צרפתי וכחול פרוסי וכחול אנגלי. "תראה את זה," הראיתי לחילמי את השפופרת והצבעתי על התווית, "כחול קופנהאגן —" והוא הוריד מן המדפים כחול טווסים, וכחול יקינתון, וכחול ספיר, וחיפש בין השפופרות להראות לי כחול אחר, "זה צבע יקר מאוד, עושים אותו מסוג נדיר של חלזונות," ועוד לפני שהספקתי לחשוב שאולי זו התכלת שצובעים בה את כנפות הטלית, ואיך הוא בכלל יודע על זה, הרים את ראשו והחווה בידו על המשך המעבר, "נכון שזה עושה תיאבון משונה כזה?" הוא בלע במבט תאוותני את המדפים מאחורי וחזר והביט אלי, "כאילו מתחשק לטרוף את כולם —"

"לטרוף", הוא ממש פער את פיו כשאמר את זה: "To devour" . לרגע יכולתי לראות לתוך הלוע שלו, הרירי, ראיתי את הפנימיות החשוכה מבזיקה אלי ואת אודם תקרת החך, ובו בזמן התרשמתי מהמילה היפה שבחר ,To devour מוקסמת ומבוהלת בבת אחת.

"תגיד," המשכתי כשיצאנו מהחנות, "צללת פעם? עם שנורקל, עם בלוני חמצן, צללת פעם?"

הוא גיחך ונד בראשו: "לא —"

התפארתי בשני כוכבי הצלילה שלי, בקורס שעשינו נועם ואני לפני שש שנים, סיפרתי על הריפים שמול חופי שארם ועל האלמוגים במפרץ הכרישים. "אתה לא מבין איזה מדהים שם, מדהים —"

"בשארם א־שיח'?" מצחו התמתח עוד, "בים האדום?"

"בשארם —" אמרתי, והפניתי אליו את ראשי כי הוא האט מאחור, "בדהב, בנואיבה —"

ידו העלתה את חפיסת הלאקי סטרייק, והוא הגדיל צעד והראה על הסיגריה המעוקמת שהעלה מתוכה, "רוצָה?"

הנהנתי ומשכתי אותה בין אצבעותי, "תודה —"

המצית חרק בידו פעם ופעמיים עד שהצמיח להבה זעירה, חלושה, מאיימת להיכחד בכל רגע. "בואי," הוא כמס בכפו את האש, "בואי מהר —"

ראשו שח אל ראשי כאילו אנחנו מסתודדים, כאילו אנחנו מטים אוזן לשמוע משהו חרישי. אבל האש לא עלתה יפה, נגעה בקצה הסיגריה ומיד גוועה. הוא התקרב עוד קצת ואמר: "זה הרוח —"

ואני חיפיתי על המצית מהצד האחר ואמרתי: "כן, יש רוח —"

וחשתי את המתח בפני ואת הרצינות שנפלה עליהן. לרגע נדמָה שזנבו המרחף של אחד התלתלים מדגדג לי במצח, שאני חשה את נשימתו חמימה, קלה מן הרוח, מרפרפת לי על הלחי. ותהיתי אם כשהוא מסתכל עלי ככה, גבוה ממני בחצי ראש, אם הוא יכול לראות מבעד לרקה את פעימת הדופק שלי.

בתוך כך הֶאדים הגחל והתלהט בלחישה. "ממממ," נשפתי ונסוגותי בהקלה לאחור, "תודה —"

"יופי —" הוא נתן מבט מרוצה בעשן המתפוגג, ואז קימט באגרופו את החפיסה, ניתר ניתור קטן וקלע אותה היישר לתוך סל האשפה שמאחורינו.

"אבל חילמי —"

גם המצית הריק נצנץ במעופו באוויר, "מה?"

"זאת היתה האחרונה שלך —"

"אז מה?" הוא אמר, ובתנועת מספריים זריזה, גנדרנית, קטף את הסיגריה מבין אצבעותי, "נעשן אותה ביחד —"

הוא משך שתי שאיפות רצופות. את הראשונה ביניקה עמוקה, את השנייה בחטף. " "?beseder beseder" " הוא ידע להגיד ו־" balagan ". הוא גם דקלם לי מתישהו בדרך: "תן לי את זה," "בוקר טוב," "מה שלומך," והצחיק אותי נורא כשהתחיל לזמזם פתאום: "זה טוב, זה טוב, זה אוסם."

כיוון שלא עניתי הוא חזר ואמר: " beseder ?" ובלבל אותי עוד יותר. לא הייתי בטוחה מה הוא שואל אותי, לרגע עוד היססתי לתוך עיניו, ומבטינו היו אחוזים זה בזה כמו שני צמדי אצבעותינו שביניהן הזדקרה הסיגריה, מעלה סלילים אפורים ברוח.

"ברור," התעשתִּי ומשכתי את ידי, "היא שלך —"

"אבל עכשיו היא גם שלך. קחי —"

"אז ביחד —"

"כן, ביחד —"

מרחוב עשרים ושבע חזרנו לברודוויי וצעדנו אל התחנה לברוקלין. מכאן נעשה ברודוויי אזור סיטונאי, פחות מתויר. בתי עסק עממיים יחסית, חנויות של בגדים זולים ונעלי ספורט, פאות נוכריות ותיקי נשים. בדרך עצרנו במאפייה קטנה וקנינו שני לאטֶה ושני פרצלס חמים, שיצאו מהתנור ממש לנגד עינינו, ואיכשהו שם, אחרי שקמנו והמשכנו ללכת, חזר הנושא ועלה מחדש.

"אתה חייב לנסות את זה, ברצינות," אמרתי לו,

"בהזדמנות הראשונה שתהיה לך —"

הוא צחק בהפתעה: "מה, לצלול?"

"תשמע," הנחתי את ידי הימנית מעל ללבי, "זה ממש מדהים —"

גבותיו התרוממו ומצחו התכווץ. "אני?" הוא הניח את ימינו על חזהו כמוני, "יש שלושה דברים שאני לא יודע לעשות —"

"רק שלושה זה טוב —"

"שלושה דברים שגבר צריך לדעת —"

"צריך?"

"כן. גבר צריך לדעת לנהוג, ואני לא יודע, אף פעם לא נהגתי —"

"ואללה —"

הוא הגיב בחיוך כמו בפעמים הקודמות שאמרתי ואללה או אחלה, ואני זקרתי אגודל, מתחילה למנות את חסרונותיו: "אתה לא יודע לנהוג —"

"לא יודע לירות ברובה —"

שלא במתכוון, אגודלי הזקור והאצבע שפשטתי סימנו אקדח ילדותי, "כן —"

"ולשחות, אני לא יודע לשחות —"

הוא ראה את פני נופלות. "אני נולדתי וגדלתי בחברון,"

אמר כאילו הוא מתנצל, "ואין שם ים —"

"אני יודעת, אבל —"

"ואחר כך עברנו לרמאללה, וגם שם אין —"

"כן, אבל בעזה," יצא לי מין ציוץ גבוה, לא נעים, "בעזה יש לכם ים —"

הוא גיחך בעייפות: "הים בעזה?" והתחיל למנות את כל הקשיים שמערים צה"ל על המעבר מהגדה לרצועה, את האישורים שצריך להשיג, את החודשים שצריך לחכות — "אני, מאז שהייתי ילד," אמר ונראה שהוא עצמו לא מאמין, "הייתי בים רק שלוש פעמים, שלוש פעמים כל החיים שלי —"

אחרי כמה צעדים גילה שנעצרתי מאחור. כל מה שאמרתי קודם, כל הפטפוט העליז שהלהיב אותי קודם, "חילמי, אני —"

"נו, בואי," הוא שלח בחצי חיוך את ידו לעברי, "לא נזרוק אותך לים בגלל זה, בואי —"

זמן־מה המשכנו ללכת בשתיקה. לא ידעתי מה לומר ואוזני מלאו בקול צעדינו, בהד החלול, הכפול, המכה שוב ושוב על המדרכה.

"אבל יום אחד, את יודעת," הוא המשיך ברוח טובה דווקא, "יום אחד זה יהיה הים של כולם, נלמד לשחות בו ביחד —"

"ביחד?"

"כן, ביחד," הוא היסס פתאום, ומשום־מה התחיל לפשפש בכיסי המעיל, "מה זה —"

"איפה ביחד? על מה אתה מדבר?"

"שנייה, רגע, המפתחות שלי, אני לא מוצא את המפתחות —"

===================================

עוד לא הורדתם למכשיר בחינם את אפליקציית קריאת הספרים e-vrit? היכנסו והורידו: